50
Sessa - Estrela Acesa

מוזיקת פולק ברזילאית בואכה טרופיקלה. צלילים חמימים ושירים מחבקים. אחד האלבומים היותר מרגיעים ושלווים שיצאו בשנה המשוגעת הזו.

[ Estrela Acesa | Ponta de Faca ]

49
King Hannah - I'm Not Sorry, I Was Just Being Me

אינדי רוק יעיל ומשובח ואלבום בכורה מלא פוטנציאל לצמד הבריטי הזה.

[ The Moods That I Get In | All Being Fine ]

48
My Education - Emka

אלבום פוסט רוק מינורי ורגוע ללהקה הטקסנית שכבר הוציאה מספר אלבומים משובחים, כך שכיף שהם חוזרים כל כמה שנים עם הטוויסט האישי שלהם לז'אנר המוכר.

[ Viaducts and Quarters ]

47
Carson McHone - Still Life

האלבום הראשון בסיכום הזה שמגיע מהמעגל של יקיר הבלוג דניאל רומאנו. אלבום פולק-אמריקנה עדין ויפה לקארסון מקהון הטקסנית אותו הפיק רומאנו שהוא גם מסתבר בעלה של המוזיקאית המקסימה. אחלה של משפחה.

[ Hawks Don't Share | Someone Else ]

46
Daniel Spaleniak - Tape V

אלבום קאנטרי גות'י של מוזיקאי פולני בכלל שלא שמעתי אודותיו עד השנה. מוזיקה אפלה, איטית שחודרת לעצמות.

[ Bitter Stone | Live Forever ]

45
Alvvays - Blue Rev

הייתי די סקפטי לקראת האלבום החדש של להקת Alvvays הקנדית שהופיעו בסיכום של הבלוג עוד עם אלבומם הראשון והחמוד ביותר. דווקא אלבומם השני שזכה להצלחה גדולה פחות התחבב עליי. אבל החדש בהחלט מסמן את חזרת החיבור שלי ללהקה. אינדי פופ שוגייזי משובח מלא אנרגיות וקצוות מחודדים.

[ Pressed | After The Earthquake ]

44
Goat - Oh Death

סוף סוף התברכנו השנה באלבום חדש ללהקת הסטונר-פסיכדליה-מקצבים אפריקאיים ואנרגיות שלא מהעולם הזה. הייתה המתנה ארוכה של 6 שנים עם קצת טעימות במהלכן, אבל תמיד טוב לקבל אלבום מלא כמו שצריך.

[ Goatmilk | Do The Dance ]

43
Cate Le Bon - Pompeii

פעם ראשונה שאני שומע אלבום של קייט לה בון אחרי שנתקלתי בשם שלה פעמים אינספור בעשור האחרון אבל אף פעם לא יצא באמת להעמיק למוזיקה. ורק השנה נפלה עליי ההבנה כמה פספסתי כל הזמן הזה. שירי ארט פופ פסיכדליה קווירקיים ומהנים.

[ Remembering Me | Moderation ]

42
The Black Angels - Wilderness of Mirrors

הבלאק אנג'לז היא אחת הלהקות הכי יציבות בעולם הרוק הפסיכדלי והם רק מייצבים את עצמם במעמד זה עם אלבומם החדש והאפקטיבי. אין לי היכולת לא להנות מהמוזיקה של הלהקה, אבל הם באמת נהדרים תמיד.

[ 100 Flowers of Paracusia | Here & Now ]

41
Esmerine - Everything Was Forever Until It Was No More

מוזיקה חדשה של ההרכב הקנדי Esmerine זה משהו שתמיד בא לי טוב וממלא את הלב בנחת. יצירות של מוזיקה קאמרית עם אלמנטים פוסט רוקיים על סף הנאו-קלאסית.

[ Entropy: Incantation – Radiance – The Wild Sea | Blackout ]

40
Sound of Ceres - Emerald Sea

זה כבר האלבום השלישי של הצמד לאחר שנטשו את השם הקודם Candy Claws תחתיו הוציאו לפחות שני אלבומי נאו-פסיכדליה כבירים, דחוסים ומפוצצי מוחות. האלבום הנוכחי הוא בקלות התוצרת המוזיקלית הטובה ביותר שהוציאו מאז. אלבום קונספט פנטסטי מלא באווירת רטרו פיפטיז-סיקסטיז, צבעוני ואגדי.

[ The Fawn | Sunray Venus ]

39
Michael Head & The Red Elastic Band - Dear Scott

האלבום הראשון שאני שומע ממייקל הד שלא כחלק מלהקת העבר האדירה שלו Shack. אלבום פולק-רוק סינגר סונגרייטר צנוע ויפה.

[ Pretty Child | The Grass ]

38
Katie Kim - Hour of the Ox

אלבום דרים פופ קאמרי אפלולי וחרישי, מלא יופי וצמרמורות.

[ Eraser | Gentle Little Bird ]

37
Julianna Riolino - All Blue

אלבום בכורה מיוחל מאוד לזמרת שעד לא מזמן הכרתי רק בתור חברת ההרכב The Outfit של דניאל רומאנו. אלבום רוקנרול אמריקנה אנרגטי, בועט ומשובח למוזיקאית מצוינת שידעתי כבר שהיא זמרת ופרפורמרית עילאית, אבל אני שמח לגלות שהיא גם עומדת בפני עצמה בתור יוצרת.

[ Lone Ranger | You ]

36
The Soundcarriers - Wilds

נאו-פסיכדליה רטרואית נהדרת מאת הלהקה האנגלית המצוינת הזו שחוזרת סוף סוף לחיינו אחרי הפסקה של 8 שנים.

[ Traces | Wilds ]

35
Richard Dawson - The Ruby Cord

אחד האלבומים היותר קשים לצליחה של ריצ'ארד דוסון עם קטע פותח בן 40 דקות שהאמת ממש מייגע אותי בכל האזנה, אבל ברגע שעוברים אותו מתגלה אלבום די מעולה שעומד היטב לצד שני האלבומים הקודמים של דוסון שאמורים לייצג יחדיו סוג של טרילוגיה.

[ The Fool | The Tip of an Arrow ]

34
Surface to Air Missive - Shadows Leap

אינדי-פופ-רוק פרוגי אינטנסיבי, מלא אנרגיות ונהדר לאחד היוצרים הנחבאים אך המרתקים של העשור האחרון.

[ Attic | Rosy ]

33
Built to Spill - When the Wind Forgets Your Name

להקת האינדי רוק מהמשובחות שהיו כאן עם אלבום מוצלח למדי, קצת מוזר לפרקים, אבל בהחלט יעיל ותמיד נעים לשמוע את הסולן דאג מארש.

[ Never Alright | Elements ]

32
Animal Collective - Time Skiffs

אלבום אולפן חדש וראשון מזה זמן מה לאחת הלהקות האהובות עליי, ובהחלט מהתוצרת הכי מוצלחת שלהם בעשור האחרון (מתעלה עליו אולי רק האיפי Meeting of the Waters שהוציאו ב-2017). מרגיש קצת כמו חזרה לימים טובים גם אם לא בהכרח ברמה של הגדולים ביותר שלהם.

[ Cherokee | Car Keys ]

31
Oumou Sangaré - Timbuktu

האלבום הראשון שאני שומע של המוזיקאית הותיקה ממאלי וזה אחד האלבומים היותר כיפיים וחיוביים של השנה. מוזיקת פולק מערב-אפריקאית צבעונית ומלאת חיות.

[ Kêlê Magni | Wassulu Don ]

30
Angel Olsen - Big Time

קשה לי להאמין שרק עד לפני שלוש שנים הייתי משוכנע שאני ואנג'ל אולסון לעולם לא נהיה מיודדים מוזיקלית (באופן חד צדדי באופן נפשע יש לציין) ועוד ששני אלבומים שלה ברציפות יגיעו אליי לסיכום השנה. אני משער שקרו דברים מטורפים מזה. אז באמת עושה רושם שמשהו סוף סוף הקליק אצלי בכל הנוגע לאחות אולסון הזו שבאמת הפגיזה ממש עם אלבומה הקודם האטמוספרי שהיה שינוי כיוון דרסטי ומתגמל ביותר. ועכשיו היא חזרה למסלול המיועד, או לפחות לכיוון הכללי עם אלבום קאנטרי-אמריקנה, צנוע וממועט בגינונים מיותרים ופשוט מקסים ומזיז.

[ Right Now | Go Home ]

29
Plastic Mermaids - It's Not Comfortable to Grow

האלבום השני של להקת הפופ הפסיכדלי הבריטית - שכבר כיכבה בסיכום של הבלוג עם אלבום הבכורה שלהם מלפני שנתיים - הוא אחת החוויות הכי יוצאות דופן שהיו לי עם מוזיקה כלשהי השנה. התחלתי להאזין לאלבום וכבר נחתה עליי אכזבה עצומה. הסאונד הצבעוני והשובבי של הלהקה מהאלבום הקודם התמלא בצלילים מלאכותיים של סינת'ים עם מיעוט של כלים חיים, לפחות בהאזנה בחצי אוזן. אבל רק בגלל שיר אחד שכן תפס אותי המשכתי עם האלבום להאזנות נוספות שבמפתיע רק עשו חסד עם האלבום שיותר ויותר התחבב עליי. אני עדיין לא לגמרי שלם עם הסאונד הנוכחי של הלהקה, אבל הם באמת מוציאים ממנו את המירב ואפילו מפנקים עם כמה שירים מעולים ומלמנכוליים שבאמת גורמים לסאונד הנוכחי לעבוד.

[ Something Better | Disco Wings ]

28
Drive-By Truckers - Welcome 2 Club XIII

אישית לא התחברתי מוזיקלית לאלבומים האחרונים של להקת הרוק הדרומי האגדית (וחייב את תודתי הנצחית לבלוג השכן הרמוניה דרומית על ההכרות עם הלהקה), אבל האלבום החדש בא לי ממש טוב והחזיר אותי ואותם - בתחושה לפחות - לימים המפוארים של האלבומים הגדולים ביותר שלהם. החדש לא לגמרי באותה רמה, אבל בהחלט יש בו מספר שירים חזקים, ובראשם Wilder Days הסוגר שהוא בהחלט DBT לפנתיאון.

[ Wilder Days | The Driver ]

27
MJ Lenderman - Boat Songs

מה אני אגיד, אני משער שתמיד מישהו צריך לזכות בתואר העטיפה המכוערת ביותר של השנה. ואיך הדבר הזה קשור לשם של האלבום Boat Songs, למר לנדרמן התשובות. בכל מקרה, לנדרמן - שאולי מוכר יותר כגיטריסט של להקת השוגייז המודרני Wednesday אבל גם מתחזק קריירת סולו לא רעה - הביא לנו דווקא אחלה של אלבום אינדי-רוק אלט-קאנטרי, עם שירים מאוד כיפיים, הרבה השפעות של Neil Young בסגנון שירי Cortez the Killer שלו (יותר בסגנון ופחות באורך) וזה באמת משהו שאני שמח שיש לי בחיים עכשיו.

[ Tastes Just Like It Costs | Hangover Game ]

26
Porridge Radio - Waterslide, Diving Board, Ladder to the Sky

שנתיים אחרי אלבום הפריצה המרשים של הלהקה האנגלית שהיה אחד האהובים עליי ביותר ב- 2020, הגיע לו אלבום הפולואו-אפ המצופה כל כך. אני לא יכול לומר שהלהקה התעלתה על עצמה עם האלבום החדש, אבל בהחלט מדובר באלבום מוצלח ומספק, שמתפקע ברגשות המתפרצים של הסולנית האדירה שהיא דנה מרגולין, אחת הקולות הנשיים הכי כריזמטיות ומטלטלות של השנים האחרונות. בכל שיר היא מצליחה להביע כל כך הרבה, והרוק הפוסט-פאנקי של הלהקה מלווה אותה בדיוק ועוצמה.

[ I Hope She's Okay 2 | Birthday Party ]

25
A.A. Williams - As the Moon Rests

אי אפשר להתכחש שלמוזיקאית הבריטית שהיא A.A. Williams יש שטיק חוזר. וויליאמס לא הופיעה עד כה בסיכום של הבלוג למרות שאני עוקב אחרי הקריירה שלה מאז ההוצאה הראשונה שלה וכבר ראיתי אותה פעמיים בלייב, אבל זה רק בגלל שאל אלבום הבכורה המצופה שלה דווקא לא התחברתי, אבל כן מאוד אהבתי את שני האיפיז שהוציאה לפני ואחרי האלבום ההוא. עכשיו היא חוזרת עם אלבום השני אחרי שכבר זכתה ללא מעט הייפ. היא ממש לא ממציאה את עצמה פה, זה עדיין אותו דרים-פופ כבד ומלנכולי שזולג לא מעט למקומות פוסט-רוקיים ומטאל. מה שכן, היא בהחלט משייפת את הסאונד המוכר כבר וזה בהחלט אוסף השירים המקוצע והשלם ביותר שהוציאה עד כה.

[ Evaporate | Alone Into The Deep ]

24
Jo Quail - The Cartographer

השם Jo Quail אינו חדש לי. הצ'לנית הבריטית כבר שיתפה פעולה בהוצאות והפקות מרשימות עבור להקות אחרות שאני אוהב, אבל עד עכשיו אף פעם לא שמעתי את אחד האלבומים שלה. אבל גם הפעם זה לא ממש המצב, כי את האלבום הנוכחי שלה בכלל חוויתי קודם כל בלייב בפסטיבל רואדבורן של השנה - לכבודו היא בכלל כתבה, הפיקה והעלתה את יצירת התזמורת האפית הזו ורק אחר כך הוציאה אותו בתור אלבום אולפן. אבל זו הייתה הפקה כל כך אדירה ומופוארת שלא יכולתי שלא לחזור אליה כשירים מתנגנים דרך האוזניות. אני לא יכול לומר אם החוויה הראשונית הייתה כל כך מרשימה שהיא נשארה איתי גם לאלבום או שבאמת זה עובד בכל פורמט שהוא. אני כן יכול להודות שהיצירה אינה שומרת על רמה אחידה לאורך כל חלקיה. החצי הראשון הוא הרבה יותר מונוטוני, שקט, ואמביאנטי, אך לאחר קו האמצע לערך, היצירה לוקחת תפנית וצוברת אנרגיה וגרנדיוזיות ומפיקה רגעים עוצרי נשימה וקלמייקסים מספקים ביותר. חוויה בהחלט יפה ולופתת, אני רק מקווה שהיא אינה תלוית חוויה ופורמט.

[ Movement 4 | Movement 5 ]

23
Crippled Black Phoenix - Banefyre

כמו שעון, להקת הפרוג-פוסט-רוק חוזרת באלבום נוסף שנתיים אחרי אלבומה הקודם. זה לא שאי פעם הם עשו מוזיקה קלילה ופשוטה, אבל נראה שהפעם הם לגמרי סובבו את החוגה ל- 11 ונתנו ליומרנות השאפתנית לשטוף אותם כליל. אלבום כבד ראש שעוסק בקפיטליזם, חברה ועוד הררים של נושאים, אבל מה שכן, וואלה, זה ממש טוב אם מתעלמים מהחפירות האידיאולוגיות (או זורמים איתן, אם זה הקטע). אלבום אפי לחלוטין עם כמה וכמה שירים מפוארים ומפוצצים. ואם שמעתי השנה המנון כלשהו שמיצג את כל מה שאני מרגיש בתקופה הפסיכית הזו, זה ללא ספק השיר העצום I'm OK, Just Not Alright. מי לעזאזל הרשה להם לקרוא את המחשבות שלי בכלל.

[ I'm OK, Just Not Alright | Ghostland ]

22
Sloan - Steady

האלבום החדש ה- 14 במספר של להקת הפאואר פופ הקנדית הותיקה. מלודיות רוקיסטיות מלאות רוך. מקצועניות, כנות, פשטות ואפקטיביות מעוררי השתאות ועונג.

[ Keep Your Name Alive | Dream It All Over Again ]

21
Messa - Close

אלבום אדיר שהוא קפיצת מדרגה רצינית ללהקת הדום-מטאל האיטלקית הנהדרת הזו. אלבום שמשלב בין הכבדות והרעש העמום של הדום, עם שירה נשית נגישה וחלקלקה וכלי נגינה מזרח תיכוניים. תמהיל לא רגיל אבל די גאוני. מה שהיה יוצא אם במציאות אלטרנטיבית בלאק סאבאת' היו מתחברים באופן מפתיע ומוצלח עם פליטווד מק במהלך חופשה ביוון ומחליטים לשתף פעולה ולהקליט אלבום באותו הרגע באולפן מקומי אחרי מוסאקה מוצלחת.

[ Dark Horse | Rubedo ]

20
The Sadies - Colder Streams

האלבום הכואב של השנה. והוא בכלל לא התכוון שיהיה כזה. בתחילת השנה המטלטלת-מכל-הסיבות-הלא-נכונות הזו איבדנו בצער עצום מנשוא את דאלאס גוד, הסולן, המנהיג ומייסד להקת The Sadies. אחרי קריירה פנומנלית של יותר מ- 20 שנה עם המוני אלבומים ואפילו יותר שיתופי פעולה מגוונים, הלך לעולמו דאלאס בגיל צעיר מדי. הוא השאיר אחריו להקה שעדיין רוצה לשמר את המורשת וממשיכה לפעול וגם אלבום אחד שכבר סיים לגמרי לעבוד עליו. כיאה לאלבום של הסיידיז, זהו אלבום רצוף שירי פולק-רוק עם הרמוניות מקסימות ומושלמות לצד שירי קאנטרי-רוק מלאי עוצמה Pאנקית, שילוב שהלהקה התמקצעה בה והביאה לכדי שלמות. ואני בדיוק הייתי בבולמוס השלמת הדיסקוגרפיה של הלהקה (או לפחות ההיילייטים, יש להם הרבה אלבומים, רובם שווים) אחרי שסוף סוף נפל לי האסימון איתם לפני שנה וחצי. וכמובן איך שהתאהבתי בהם, ישר נשבר לי הלב איתם. כואב כל כך שלא נשמע שוב את הקול היפהפה הזה והגיטרה המעיפה הזו, אבל לפחות דאלאס השאיר אחריו באמת מורשת מהחלומות עם הדובדבן הנוכחי הזה ממש למעלה.

[ Better Yet | No One's Listening ]

19
Test Card - Patterns

אלבום אינסטרומנטלי של אינדיטרוניקה אווירתית, מינורית, עצלה ומזדחלת שבכל האזנה לוקחת אותי למקום חמים ומרגיע מאת פרויקט קנדי שאיני יודע אפילו חצי דבר אודותיו, ואני גם לא מרגיש צורך כי המוזיקה לגמרי עושה את שלה ומרשימה בפני עצמה. אוסף מקסים של צלילים מהפנטים.

[ Return Parts Rewind | On Fluttered Folk and Wild ]

18
CMAT - If My Wife New I’d Be Dead

אלבום בכורה אלט-קאנטרי פופי חמוד, צבעוני, חצוף, מלודי, צ'יזי ומענג של Ciara Mary-Alice Thompson (כן, גם אני רק הרגע הבנתי שהשם הוא ראשי תיבות) שלמרות הנטייה לאמריקנה טהורה היא דווקא מגיעה מאירלנד. המוזיקה מאוד מושפעת מקאנטרי-סול סבנטיזי עם הפקה משוייפת שקשה לנחש שמדובר באלבום הראשון של המוזיקאית שהיא לגמרי רוח רעננה ועולצת שפרצה בסערה לעולם המוזיקה השנה.

[ I Don't Really Care For You | Nashville ]

17
Aoife Nessa Frances - Protector

האלבום השני של המוזיקאית האירית שאלבום הבכורה שלה כבר הצליח להרשים אותי ב- 2020 וגם כיכב בסיכום השנה דאז. האלבום החדש מרחיב את היריעה במידה עם מוזיקת דרים-פולק פסיכדלי אווירתית, רכה ונעימה שהיה שווה מאוד לחכות לה. אלבום מלטף, עצל שתענוג להעביר את הזמן בנעימים לצידו.

[ Emptiness Follows | Way to Say Goodbye ]

16
Dungen - En är för mycket och tusen aldrig nog

בפועל להקת הפסיכדליה השוודית Dungen (הוגים "דוניין") היא הלהקה הפעילה האהובה עליי ביותר כיום. האלבום הראשון שלהם מאז 2015, למרות שהם בהחלט היו נוכחים בכל מיני פרויקטים פה ושם, אבל באמת שחיכיתי די בנשימה עצורה לאלבום חדש כמו שצריך מהם כבר זמן רב (ובדרך היו גם שתי הופעות שלהם שהייתי אמור לראות ב- 2020. קל לנחש מה עלה בגורלן). האלבום החדש הוא לגמרי נדבך נוסף במסורת המוזיקלית של הלהקה. הסאונד המוכר של נאו-פסיכדליה חמימה של גיטרות וקלידים ושופע בפולק שוודי קליל, עדין ורך עם השירה היפהפייה של הסולן Gustav Ejstes. כנראה אחד האלבומים היותר מלנכוליים שהוציאה הלהקה, אבל סוג של מלנכוליה חולמנית שלאו דווקא מורידה אלא תומכת ומרגיעה. אלבום מקסים גם אם לא בדיוק משתווה לשיאים הכי מבריקים ומפוצצים של הלהקה האהובה הזו. העיקר שהיא פה ואני יכול לשמוע עוד מהם ואולי גם לראותם שוב.

[ Var Har Du Varit? | Om Natten ]

15
Laura Veirs - Found Light

כל פעם שאני חושב שהמוזיקאית המקסימה והקסומה הזו סוף סוף תאבד אותי, אני שוב מוצא את עצמי נופל בקסמיה. אינדי פולק אינטימי וכנה, אך מפוצץ בחן נוגה ומרגש.

[ Seaside Haiku | Naked Hymn ]

14
Gwenno - Tresor

דרים-פופ רטרו פסיכדלי מהמם ועוטף מאת המוזיקאית הוולשית המצוינת גוונו סאונדרס, שגם שרה חלק מהשירים בשפה הוולשית. צלילים חמים, וקצב ממכר.

[ An Stevel Nowydh | Anima ]

13
Black Country, New Road - Ants From Up There

לא חשבתי שאני אכניס אלבום של הלהקה הבריטית הטרייה הזו לאחד הסיכומים שלי, לפחות לא אחרי אלבום הבכורה משנה שעברה. בכלל את דרכי איתם התחלתי כשהייתי לגמרי לצידם עם הסינגל הראשון שלהם Sunglasses, אבל האלבום הראשון שלהם שמאוד ציפיתי לו היה אכזבה צורמת מבחינתי. מצאתי את עצמי סולד מאוד מהטייק של הלהקה על הפוסט-פאנק המודרני, טייק שאני מוצא מאוד מלא בעצמו, נטול כל נגישות או לב, ובעיקר מתמסר לקקפוניה מתוך תחושת מגניבות. וכל המאפיינים האלה נכונים עבורי גם בכלל לגל הפוסט-פאנק הבריטי הנוכחי ש- Black country, New Road היא לגמרי אחת ממבשריו (תחשבו black midi, Squid, Horse Lords וכו').

לכן מה רבה הייתה הפתעתי כשכבר באלבומה השני הלהקה החליטה לעשות פניית פרסה, לוותר על הווקאלז הצווחניים, על הגיטרות התוקפניות, הכלזמר המוזר והאגרסיבי (שזה בהחלט טייק מעניין אבל לא מצאתי שזה עבד באמת), והחליפה את כל האלמנטים במאפיינים הרבה יותר אינטמיים ורגישים. השירה השבירה והמופנמת של הסולן אייזק ווד (שמאז כבר עזב את הלהקה), הכינורות הנוגים והאקספרסיביים ולחנים ועיבודים הרבה יותר נגישים אבל לא פחות מרתקים. זה מפעים איך הלהקה עשתה מטאמורפוזה עצומה מאחת שלא יכולתי לסבול לכזו שאני לא יכול לחכות לגלות לאן תתגלגל עוד המוזיקה שלה בעתיד.

[ Snow Globes | Concorde ]

12
The Burning Hell - Garbage Island

עוד גילוי טרי שהוא מתגליות השנה שלי. להקת אינדי-רוק-פולק קנדי שבבסיסה הזוג Ariel Sharrat ו- Mathias Kom, שיש באמתחתם כבר איזה מספר אלבומים אבל אף פעם לא שמעתי עליהם לפני כן. השנה הגיעו לספרת תשומת הלב שלי בזכות זה שאלבומם החדש יצא בלייבל You've Changed Records של Daniel Romano יקיר הבלוג (שכמובן הוציא השנה אלבום, אבל לא נכנס הפעם לסיכום אלא רק ברוחו עם מספר אלבומים שקשורים אליו) וגם התארחו בפודקאסט מוזיקה נחמד ביותר שהתחלתי לשמוע השנה - Kreative Kontrol. האלבום עצמו הוא אלבום קונספט שעוסק בעתיד פוסט-אפוקליפטי אקולוגי בו כל העולם הפך לאיי אשפה. כמובן עולים נושאים כמו צרכנות, קפיטליזם, רכושנות והתחממות גלובלית. אבל איכשהו בצורה בלתי אפשרית בעליל הצמד שומר על אופטימיות מזהירה בעולם האבוד הזה שהם מתארים ומספק שלל מרהיב של שירים קלילים, כיפיים, מדבקים, חמודים, מזככים ומחממי לב. וגם את אחד שירי השנה הבלתי מעורערים שלי All I Need. מהשירים והאלבומים המעטים שממש שיפרו לי את מצב הרוח בשנה האחרונה בצורה האפקטיבית ביותר.

[ All I Need | No Peace ]

11
Bala Desejo - SIM SIM SIM

האלבום הזה הוא למעשה שני איפיז שיצאו השנה ללהקה הטרייה שהיא Bala Desejo הברזילאית שאחרי יציאת האיפי השני אוגד לאוסף הנ"ל. האיפי הראשון מבין השניים הוא אחד הדברים הטובים ביותר ששמעתי השנה, צרור של שירים קלילים, מדבקים וכיפיים במסורת של המוזיקה הברזילאית של הסבנטיז אבל עם לגמרי feel עכשווי. החלק השני לא חזק באותה מידה אבל לגמרי מתפקע באותה רוח חופשית ורעננה והופך את האוסף לאחד האלבומים הכי רעננים ומזיזים של השנה האחרונה.

[ Dourado Dourado | Baile de M​á​scaras (Recarnaval) ]

10
Weyes Blood - And in the Darkness, Hearts Aglow

לפני ההאזנה לאלבום החדש, קראתי בראיון שנטלי מרינג - היא Weyes Blood - נתנה למגזין UNCUT בו היא מכנה את האלבום החדש (לפחות חצי בצחוק יש לציין) כשילוב של Bob Seger פוגש את Enya. עכשיו, אני לא מכיר את המוזיקה של בוב סיגר אבל אני יכול לדמיין מה הכוונה - אמריקנה סבנטיזית שכזו. זה הגיוני לאור שני האלבומים הקודמים של ווייז בלאד. אבל השם של Enya ממש הפתיע ובלבל אותי. לא הבנתי איך מוזיקת הניו אייג' האייטיזית-ניינטיזית האטמוספרית אך קיטשית למדי של אניה תבוא לידי ביטוי במוזיקה של מרינג.

אחרי ההאזנות הראשונות (די מאוכזבות אם לומר את האמת) הניימדרופינג עדיין לא היה מובן, אבל ככל שהמשכתי להאזין לאלבום, העמקתי בו והוא מצידו המשיך להיפתח בפניי, וכך ההבנה גדלה אצלי. אני מרגיש כאילו קיבלתי מבעוד מועד מפתח לאלבום ואפילו לא ידעתי שהוא כזה. אם יש הבדל עיקרי בין האלבום הכביר שהוא Titanic Rising הקודם של ווייז בלאד לבין הנוכחי הוא שהשירים הפעם הם הרבה יותר אווירתיים, מבוססי אטמוספירה עם תחושה שמיימית בלתי ניתנת לאחיזה, אווירה ארעית של חלום קסום (= Enya). ביחד עם הסגנון היותר מוכר מאלבומים קודמים של מוזיקת סבנטיז, חוף מערבי, אמריקנה-קאנטרי (דהיינו בוב סיגר) יצא אלבום - שהוא בעצם שני בטרילוגיה לפי מרינג - שאכן מרגיש כמו ממשיך דרכו של קודמו אך גם לגמרי מבדל את עצמו, אלבום מורכב, לא נגיש במיוחד, שאוצר בתוכו יופי כביר ומסנוור, שעוסק בהווה וטומן תובנות פילוסופיות לגבי התקופה הנוכחית בה אנו חיים, ובחינה רפלקטיבית של מרינג עצמה.

אלבום מיוחד ומוקפד, מורכב ומאתגר, יפה ומהמם שבהחלט מייצב את נטלי מרינג/ווייז בלאד כאחת המוזיקאיות הכי מרתקות ומתגמלות שעובדות כיום, שכל אלבום, שיר והתארחות היא חגיגה מוזיקלית עשירה.

[ Grapevine | Hearts Aglow ]

09
Emily Jane White - Alluvion

אין הפתעות. "רק" עוד אלבום מרהיב לאמילי ג'יין ווייט המוזיקאית הכובשת מסן פרנסיסקו. מה שכן שונה הפעם זה שהפעם היא מוותרת על העיבוד התזמורתי המוכר מאלבומים קודמים, ועוטפת את הפולק החלומי והדרמתי שלה בהפקה יותר מבוססת סינת', אבל עדיין עם נופך גדול מימדים והרגשת התעלות מתמשכת. עדיין לא שמעתי ממנה אלבום חלש, ולא הייתה שום סיבה בעולם שתתחיל דווקא הפעם. פנומנלית לחלוטין.

[ Crepuscule | Show Me the War ]

08
Katy J Pearson - Sound of the Morning

כנראה התגלית הנהדרת ביותר שהייתה מ- 2022, לפחות ככל שזה נוגע למוזיקת אינדי פופ-רוק-פולק. האלבום הנוכחי הוא השני של קייטי ג'יי פירסון הבריטית, שאליו הגעתי בסקפטיות מעטה אבל התאהבתי בגדול. אסופה מבריקה של שירים משוייפים עם מלודיות חזקות שנכנסים עמוק לאוזניים וללב ומסרבים לצאת. אלבום לחבק חזק ולא לשחרר.

[ Float | Willow's Song ]

07
the olllam - elllegy

להקת the olllam (או, העולללם) היא טריו אירי שעושה מוזיקת פולק פרוגי קלטי אינסטרומנטלי, או במילים אחרות - אקסטרווגזת חלילים שלא מהעולם הזה (ויש להם גם איזה קטע פריקי עם האות L כפי שאפשר לראות משם הלהקה והאלבום, ואפילו בשירי האלבום). שירים ולחנים מפותלים שמרקדים את דרכם למקומות מפעימים ומרגשים. מוזיקה מלאת חיוביות עד כדי סף הניו אייג', אבל מבחינתי בקטע מאוד טוב. ממש. המוזיקה מזכירה לי מאוד את Syd Arthur הקנטרבריים היקרים שכולי געגוע עז אליהם, אז זהו בינתיים תחליף באמת ראוי.

[ lllow the sun | stream of silllver ]

06
Spiritualized - Everything Was Beautiful

לא הייתי קורא לזה קאמבק, כי הוא באמת לא הלך לשום מקום, אבל באמת חשבתי שג'ייסון פירס - הוא ספיריצ'ואלייזד - כבר הפסיק לזרוח בצורת מוזיקה שווה ממש תחת הפרויקט האגדי שלו. אבל באמת שזו הייתה טעות להמעיט מערכו של פירס, שועל הקרבות הותיק והחבול. אין פה שום דבר חדשני בכל הנוגע לחומרים הקודמים של הלהקה - זה עדיין אותו ספייס רוק פסיכדלי גוספלי אפי בטירוף, מוצף בדרמה ורגש, אבל בצורה האפקטיבית המעוררת והמרגשת ביותר שיש. אלבום שבכיף יכול לעמוד בגאווה לצד יצירות מופת אחרות של פירס, ועם אחד משירי הסיום הכי טובים שהוא אי פעם כתב.

[ I'm Coming Home Again | Best Thing You Never Had (The D Song) ]

05
Holodrum - Holodrum

אלבום הבכורה המרקיד של סוג של סופר-גרופ איזוטרי מאנגליה עם חברים מ- Hookworms, Yard Act, Virginia Wolf ועוד. דאנס-Pאנק דיסקואי, קליל ואנרגטי. אמנם מדובר באלבום קטנטנן עם רק 6 שירים וחצי שעה של מוזיקה, אבל כמעט כל אחד מהשירים האלה הוא פצצת אטום של אנרגיה תזזיתית ורפטטיבית. בקלות ובלי שאלות, האלבום הכי הכי כיפי וממכר ששמעתי השנה.

[ Lemon Chic | Stage Echo ]

04
Munly & The Lupercalians - Kinnery of Lupercalia: Undelivered Legion

המוזיקאי והיוצר Jay Munly הוא דמות מפתח מסתורית ואפלה בסצנת הגות' קאנטרי שהתפתחה במהלך הניינטיז בקולוראדו, ארה"ב והטילה צל גדול ומקפיא דם על עולם מוזיקת השוליים מאז. מאנלי הוא גם אובססיה מוזיקליות טרייה יחסית עבורי, שהתחלתי לשמוע את המוזיקה שלו תחת שמו שלו ופרויקטים שהוא שותף להם רק בשנה וחצי האחרונות, אבל בערך מהרגע הראשון נפלתי בשבי שהוא מוזיקת אמריקנה מעוותת ועשירה, מלאת סיפורים מיתיים ומסורות פולק נושנות. מאנלי נושא עמו אופי וחזות שנכנסים מתחת לעור ומשתכנים שם לצמיתות, ומעבר למוזיקה זה גם לגמרי מתבטא במראהו שממש נלקח מציורים גותיים מהמאה ה- 19. כל אלבום שהוציא בעשרים פלוס שנים האחרונות יוצא תחת שם שונה, אבל השנה הוא חוזר לעולם של ה- Lupercalians שזה עולם סיפורי שהוא מפתח כבר כמה שנים ומתכנן להרחיב אותו עוד יותר (בצורת שני אלבומים נוספים בפרויקטים אחרים וגם ספר). מבחינה מוזיקלית, האלבום החדש הוא לגמרי מה שהתרגלתי לקבל מהמוזיקאי הממזרי הזה, אבל באופן שהוא לעולם לא משעמם. מוזיקת פולק-אמריקנה מצמררת ומתפתלת אך גם נעימה ומענגת, עם עולם דימויים עשיר וסיפוריות מהפנטת.

[ D​ö​der | Mahout ]

03
And Also the Trees - The Bone Carver

יש להקות ויש את And Also the Trees. הלהקה הבריטית שנולדה בשיאו של גל הפוסט-פאנק באנגליה בתחילת שנות השמונים, ולעומת כל כך הרבה להקות אחרות מאותה תקופה שמרה לא רק על פרופיל נמוך ולא זכתה ממש להכרה משמעותית, אלא גם שמרה על איכות מוזיקלית שאין שניה לה, או לפחות אין אף אחת שנשמעת כמוה. הלהקה תמיד לקחה את המוזיקה שלה לכיוון העגמומי יותר, ועם השנים נטתה יותר ויותר לרוק גות'י ונטשה את הפוסט-פאנק של נקודת ההתחלה ושילבה יותר ויותר השפעות שונות על הסגנון הקבוע שלהם של רוק איטי וכבד עם גיטרות תזזיתיות שמצלצלות כמו מנדולינה ים תיכונית.

בזמן שעבר בין אלבומם הקודם מ- 2016 אז שמעתי אותם לראשונה ועד לאלבום הנוכחי מהשנה, בשש השנים האלו התאהבתי עמוקות בלהקה שהפכה לאחת האהובות עליי כיום ואחת מהאובססיות המוזיקליות הנוכחיות שלי. באלבום החדש הלהקה ממשיכה את מה שהיא עושה כל כך טוב, שירים עמוקים ופואטיים, השפעות מזרח אירופאיות, סולן שלא רק נשמע קצת כמו - אלא גם בהחלט יכול לתת פייט מכובד ל - ניק קייב בגזרת המוזיקאים מלאי הפאתוס והעוצמה האפית והלירית. ולהקת נגנים אורגנית ודינמית שהופכת כל שיר למסע מוזיקלי ואחח, הגיטרה המזמזמת בלי סוף וללא מרגוע הזו. פשוט למות עליה ואיתה באיזו עיר מזרח אירופאית אפרורה.

[ In a bed in Yugoslavia | Across the divide ]

02
Jenny Hval - Classic Object

זו לא הפעם הראשונה שאני מנסה את מזלי עם המוזיקה של Jenny Hval הנורווגית - שעוסקת במוזיקת פופ אקספרמנטלי כבר למעלה מעשור - אבל זה כן הפעם הראשונה שהיא הצליחה לכבוש אותי. המוזיקה באלבום הנוכחי הולכת לכיוונים הרבה יותר ניו אייג'יים מאשר החומרים המוקדמים שלה. מה שאומר שזו מוזיקה הרבה יותר רכה וחמימה עם הרבה מלודיה ואווירה קלילה, ומלא שירים מרתקים ומעופפים שמפיחים בי רגעי התעלות אינספור.

[ Year of Love | The Revolution Will Not Be Owned ]

01
Daniel Rossen - You Belong There

אם יש אלבום אחד שחיכיתי לו בעשר השנים האחרונות אפילו שלא היה לי מושג שהוא אמור להגיע - אז זה בהחלט You Belong There אלבום הבכורה של דניאל רוזן. ב- 2012 אחרי שרוזן כבר היה מוכר לעולם המוזיקה בזכות תרומתו ללהקות Department of Eagles וכמובן Grizzly Bear הוא הוציא את התוצרת המוזיקלית הראשונה של בתור אמן סולו בצורת איפי קטן ויפהפה בן 5 שירים. וזהו. מאז לא הייתי אומר שהוא נעלם, אבל הוא בהחלט הגביל את תרומתו המוזיקלתי לעולם רק לגריזלי בר (שגם היא די התקמצנה איתנו במוזיקה חדשה בעשור האחרון. jusy saying). אז כן, זה אלבום שאישית קיוויתי לו מאוד מזה זמן רב. ובוודאות לא רק אני.

האלבום שבסוף קיבלנו הוא עשרות מונים יותר יפה ומיוחד ממה שחשבתי שהוא יהיה. והאמת שההפתעה הזו בכלל לא מוצדקת. You Belong There הוא אלבום של מוזיקת פרוג פולק מתוזמר אך אינטימית, עם לחנים ועיבודים לא קונבנציונליים, מאתגרים, אידיוסינקרטיים, חורקים, מקסימים, מלטפים, עילאיים ומעוררי השתאות. בשל האלמנט האבסטרקטי, לוקח זמן לרדת לסופם של השירים, הצלילים והמנגינות, ורק אחרי האזנות חוזרות מגיע לו רגע הפיצוח, רגע שהיה לאחד החוויות היפות והמרגשות שהיו לי השנה. לצד שירים מפוצצי רגש פועם, ישנם גם השירים היותר חורקים והופכי בטן, שירים שרוחו של המוזיקאי Tim Buckley והיצירות הפולק-ג'אז הסבנטזיות השאפתניות והחידתיות שלו לגמרי שוהים מעליהם. אלו לאו דווקא השירים האהובים עליי באלבום הלא צפוי הזה, אבל אלו שלגמרי נותנים לו חלק גדול מהאישיות הבלתי מתפשרת והחוקרת בלי סוף שלו.

אמנם ציינתי שלא ציפיתי שזה האלבום שבסוף נקבל מרוזן, וההפתעה לנוכח התוצאה היא לגמרי מוטעת כי שמענו את ההכנה לצלילים האלו במשך עשור וחצי לפחות מאז תחילת פעילותו בלהקת גריזלי בר, פעילות שכבר הנחיתה עלינו כמה וכמה יצירות מורכבות ובלתי קונבנציונליות, אך פשוט בצבעים וגוונים אחרים. ואם אני יכול לתאר את האלבום החדש של דניאל רוזן בדרך פחות שאפתנית ויצירתית, זה יהיה משהו כמו - קחו את המוזיקה של גריזלי בר, רק שאת הנאו-פסיכדליה הצבעונית תחליפו בפולק קאמרי מונוכרומטי מעושן. רוצה לומר, השאפתנות היצירתית של רוזן תמיד הייתה לנו מול הפרצוף, ופשוט התמזל מזלנו לחיות בשנה בה הוא תיעל את את היכולות המופלאות האלו ליצירת סולו שמימית, מרגשת ומרהיבה.

[ Unpeopled Space | Shadow in the Frame ]