סיכום אלבומי השנה 2013

דצמבר כמעט ומגיע לסיומו. החודש האהוב עליי בשנה, חודש הסיכומים. אני מבין את מי שלא מוצא את הטעם ומשתעמם מפסטיבל הסיכומים הזה, אבל עבורי זה חג של ממש.

השנה האזנתי למשהו כמו 130 אלבומים חדשים. מבחינתי זו שבירת שיא. בשנה שעברה שמעתי בערך 100 אלבומים חדשים וכבר אז זו הייתה שבירת שיא עבורי. אני יכול לשער כי הגידול השנה היה הרבה מאוד בשל הבלוג, צריך למצוא דברים לכתוב עליהם ולכן צריך להקשיב להרבה דברים. אבל ישנם עוד סיבות אני משער, דברים שקשורים לחיים האישיים – זמן פנוי, הטיול הארוך וכו'.

עוד דבר ששמתי לב אליו והוא הגיוני ביותר, עיקר אלבומי השנה שלי מתבססים על החצי הראשון של השנה, מאחר ומיולי עד אוקטובר טיילתי בעולם וכל המוזיקה החדשה שלקחתי איתי היא זו שיצאה לפני הטיסה. ולגבי מה שיצא בחצי השני של השנה ניסיתי לדחוס המון בהאזנה אינטנסיבית בחודש וחצי שעברו מאז שחזרתי. בהחלט חצי שנה מקופח יותר מבחינתי, אבל קורה ומנסים לחיות עם זה ולהמשיך הלאה.

אזהרה: 50 זה הרבה מאוד אלבומים לסיכום, אולי אפילו יותר מדי. ניסיתי לא להעמיס יותר מדי לכן החצי הראשון הוא בעיקר שורה קצרה עם טעימה. אבל גם ב- 25 האלבומים האלה יש אוצרות. ככל שמתקדמים עם החצי השני ככה הטקסטים נעשים ארוכים יותר וקלילים פחות. מוזיקה היא דבר מאוד אמוציונלי עבורי והיא מוציאה ממני ממש הרבה וככה זה נראה. בבקשה אל תרגישו חובה לקרוא את הכל. אל תעשו מזה מטלה (כמו שאני נוטה לעשות). תיהנו, אם ארוך מדי תדלגו, ואל תרגישו חובה רבה מדי. העיקר היא המוזיקה והיא בסופו של דבר תדבר בפני עצמה. באמת שיש כאן פנינים נדירות שאני ממש רוצה שאנשים יגלו, זו הסיבה של הפוסט והבלוג בכלל. תהנו.

50.
Austra – Olympia
cover

פופ אלקטרוני דאנסי שכזה. הגעתי מאוד סקפטי בגלל האלבום הקודם שלהם שלא היה מעניין, אבל הוא הפתיע אותי בכמה מהר התחברתי אליו. יש פה כמה שירים ממש מוצלחים ובאופן כללי אלבום טוב כמכלול.
Home

49.
Phosphorescent – Muchacho

cover

אלבום עמוס מדי, ארוך מדי אבל עם מוזיקליות עשירה ורגעי קסם.
Song for Zula

48.
Scud Mountain Boys – Do You Love the Suncover

אלבום ראשון מזה 17 שנה ללהקה שלא שמעתי קודם. בלדות אלט-קאנטרי יפות.
Do You Love the Sun

47.
Jetman Jet Team – We Will Live The Space Agecover

שוגייז ונאו-פסיכדליה דחוסה. כמה שירים מעולים, וחווית האזנה מרובדת אבל אלבום מבולגן ודי עמוס.
Red Wind

46.
Janelle Monae – The Electric Ladycover

לא מצליח להשתוות לאלבום הקודם והמופתי שלה, גם לא ברגעיו הטובים ביותר, אבל עדיין יש פה לפחות חצי אלבום מהנה ביותר של R&B-סול מתוזמר ולהיטי אך גם כמה יציאות פופ נדושות מאוד.
Ghetto Woman

45.
Daft Punk – Random Access Memoriescover

מיינסטרים משובח ביותר, וזו אמירה ממש נדירה עבורי. ויש פה שיר עם פנדה בר. אישית אני לא צריך יותר מזה כדי לשמוח.
Doin' it Right (feat. Panda Bear)

44.
Dawes – Stories Don't Endcover

אלט-קאנטרי, פולק-רוק קצבי מאוד. יש כאן מספר המנוני רוק של ממש אבל גם כמה יציאות אמצע הדרך קצת מבאסות. אחת מהופעות השנה שלי!
From a Window Seat

43.
Jonathan Wilson – Fanfarecover

אלבום ארוך הרבה יותר מדי, אבל ווילסון הוא יוצר מוכשר שמשלב בתבונה אלט-קאנטרי, סאונד סבנטיז והפקה מרשימה. הבעיה פה זה שהוא מפיק את עצמו. היה עוזר לו מאוד אילו מפיק אחר היה מכוון אותו ומוציא ממנו שירים יותר ממוקדים.
Cecil Taylor

42.
Föllakzoid – IIcover

ספייס-קראוט-רוק מדיטטיבי מאוד. מעניין ומגניב.
99

41.
Mesita – Future Proofcover

יוצר אהוב שתמיד יודע לשמח אותי כל הזמן עם הריליס השנתי שלו. אינדיטרוניקה פולקית, לא יצירתית או מגוונת במיוחד אבל לא מעט שירים שמסרבים לשחרר לי את האוזניים.
Forward

40.
Fuck Buttons – Slow Focuscover

סוג של פוסט-רוק-אלקטרוני-דרון-נויז, סוחף ולא משעמם לרגע.
Stalker

39.
Moonface – Julia with Blue Jeans oncover

ספנסר קרוג לבדו על פסנתר. אחת היצירות היותר חונקות ואינטנסביות של השנה בכל כך מעט אמצעים. לא האזנה פשוטה רק בשל היותו של קרוג כה חשוף באלבום. יוצר גדול.
Dreamy Summer

38.
Junip – Junip
cover

חוזה גונזלס ולהקתו באלבום השני. יודעים לכתוב שירים אלה, וגונזלס יודע לשיר היטב. שירי פולק-רוק טובים שיודעים לסחוף.
Line of Fire

37.
Wire – Change Becomes Uscover

אלבום מכובד ומעניין ללהקת הפוסט-פאנק האגדית והמבריקה. כל כך הצטערתי שלא יכולתי להיות בהופעה שלהם בארץ בנומבר.
Magic Bullet

36.
Widowspeak – Almanaccover

להקה מקסימה שעושה שילוב יפה של דרים-פופ ופולק. נעים מאוד.
Ballad of the Golden Hour

35.
Yo La Tengo – Fadecover

יו לה טנגו האהובים הוציאו יצירה קצת יותר חלשה מבדרך כלל, אבל עדיין האזנה טובה עם לפחות כמה שירים שנכנסים לטובים שלהם. בעיקר השיר הפותח והמופלא.
Ohm

34.
Grouper – The Man Who Died in His Boat
cover

דרים פופ אמביינטי שקט ועדין כל כך. יופי גמור.
Cloud in Places

33.
Low – The Invisible Waycover

להקת ה- Slowcore האגדית והאהובה כל כך באלבום שהוא הרבה יותר אינדי-רוק מאשר הסגנון המזוהה איתם, אוסף שירים יוצא מהכלל אבל שלא יזכר לזמן רב.
Just Make It Stop

32.
Jacco Gardner – Cabinet of Curiositiescover

אלבום מסקרן ביותר מאת יוצר הולנדי שזו הבכורה שלו. מאוד פסיכדלי ביזארי שכזה מהאיזור של סיד בארט. מיוחד למדי. העטיפה האהובה עליי ביותר השנה. היא באמת מרהיבה ומסתירה כל מיני הפתעות בין הצבעים הרוויים.
Where Will You Go

31.
The Leisure Society – Alone Aboard the Ark
cover

להקת פופ-פולק מקסימה שהאלבום השלישי שלה הנ"ל הוא שמח, עדין ועולץ עד מאוד. אין לי פה הרבה כאלה.
Fight for Everyone

30.
Dumbo Gets Mad – Quantum Leap
cover

להקה איטלקייה שעושה פסיכדליה מוזרה, מצחיקה, קופצנית, אינפנטילית ומשמחת. מן סלט גדול מהרבה תקופות וארצות שקשה לי ממש לשים את האצבע על כל השפעה. אבל זה כיף האלבום הזה וממכר לאחר מספר האזנות.
Radical Leap

29.
Son Lux – Lanterns

cover

היוצר המוכשר חוזר באלבום השלישי הקצת פחות טוב מקודמו הענק. מן אלקטרוניקה פופית מתוזמרת ודרמטית מאוד. אני נורא אוהב את סן לוקס ומצפה להופעתו המתקרבת בארץ.
Lost It To Trying

28.
Buke and Gase – General Dome
cover

גילוי מרשים. צמד רוק-פופ-אקספרמנטלי רועש, בועט וכיף חיים. לא לפספס. כנראה מגיע לאלבום מיקום גבוה יותר, אבל נשאבתי אליו ממש בזמן האחרון שלפני פרסום הפוסט.
Houdini Crush

27.
Local Natives – Hummingbirdcover

הפתעה גדולה עבורי. הייתי סקפטי אבל האלבום מלא בשירים מקסימים שממש נכנסו אליי. כמה מהשירים שהכי אהבתי השנה נמצאים פה. אינדי-פולק בהיר ונוגע.
Heavy Feet

26.
Laura Veirs – Warp & Weftcover

הכניסה הכי מאוחרת. אני משער שאילו הייתי מגלה את האלבום מוקדם יותר הוא היה עולה לפחות במספר מקומות. אלבום מאוד ראוי ליוצרת המוכשרת והותיקה למדי. אלבום פולק עשיר עם תחושה ג'אזית. כנראה אחד היותר טובים של לורה ויירס.
Ten Bridges

25.
Primal Scream – More Light
cover

כבר האלבום הראשון במצעד מסמן היטב את המגמה הגדולה של השנה – שליטתם של הזקנים והוותיקים ב- 2013 בכל הנוגע לאיכות אלבומים. המוני קאמבקים ואין ספור אלבומים מוצלחים ואף מפוארים ממש שנעשו בידיהם של מוזיקאים עם עבר עשיר ורזומה הכוללת איזו יצירת מופת או שתיים. פריימל סקרים למשל הוציאו אלבום גדוש, מעניין וסוחף, ואני בכלל לא ידעתי שהם עדיין רלוונטיים. האלבום היחיד מהם ששמעתי עד האלבום הנ"ל היה סקרימדליקה האלמותי (שכיכב השנה בגדול בסרט World's End המעולה בפניי עצמו) ועכשיו ברור לי שעשיתי טעות ועוול. מנהיג הלהקה, בובי גילפסי עדיין יודע דבר או שניים כשזה נוגע למוזיקה מנענעת אגנים ומרקידת ראשים שהיא בו בעת גם מצבור בלתי נדלה של רעיונות מקוריים והפתעות למכביר. כיאה למקום 25, האלבום רחוק מאוד משלמות. לא פעם הגודש המוזיקלי עולה על גדותיו, האלבום ארוך מדי (כ- 70 דקות בלי להחשיב את שירי הבונוס שמוסיפים עוד כחצי שעה של מוזיקה ולי זה כבר היה יותר מדי), תוסיפו מקהלות גוספל סכריניות ולא מעט פאתוס. אין אלא להודות שיש לא מעט מהמורות באלבום הזה. המזל הוא שאלו מהמורות קלילות שלא פוגעות ממש בחוויית ההאזנה, שהיא בסופו של דבר אוסף שירים נהדר, בהם כמה מהשירים המסעירים יותר של השנה (כשרובם בחלקו הראשון של האלבום).

River of Pain

24.
Suuns – Images du Futur
cover

קודם כל, בין אם תהיתם ובין אם לאו, אז לא, אין לי שמץ של מושג מה העניין עם השם הזה Suuns. אפשר לפטור זאת כגחמה היפסטרית נוספת של השנים האחרונות. מצד שני, לפחות זה שם ייחודי וגיגול אודות הלהקה יהיה משימה קלה, דבר שאי אפשר לומר על כל המוזיקאים שפועלים כיום. את Suuns (אני אפילו לא מתכוון לנסות לתעתק את השם לעברית) אני מכיר עוד מאלבום הבכורה שלהם שיצא לפני שלוש שנים וכבר אז רשמתי לי בצד את הלהקה בטור של הלהקות הסופר-מרעננות של השנים האחרונות. לא רק זה, אלא הם גם הצליחו לקלוע למשבצת שאני כבר די אובססיבי לגביה – להקות שמזכירות לי במידה כזו או אחרת את Liars, שאני אוהב ומרותק מהם עד בלי סוף. האלבום השני שלהם שיצא השנה ממשיך במגמה ומהווה אסופת שירים שנעים על הסקלה שבין הדיסהרמוני לבין המטריד, אבל בהקשר הכי חיובי שניתן כשמדובר במושגים כאלו. וזה מה שאני כה מוצא חן בעיניי בלהקה. הם עדיין לא הוציאו מאסטרפיס ואני לא יודע אם יש בהם מספיק כישרון לספק אחד, אבל הם חוקרים מחוזות מוזיקליים, אלקטרוניים בעיקר, עם המון סקרנות והרבה ניסיוניות. זו ממש לא היצירה הכי אקספרימנטלית של השנה, אבל היא כן מהפחות נגישות בהאזנה ראשונית. אבל אדגיש כי לדעתי האלבום הזה ממש מתגמל בהאזנות חוזרות ונשנות. אני יכול להבין אם מישהו יאמר לי שהמוזיקה ממש מעצבנת אותו, גם לי זה הרגיש ככה קצת בהתחלה אבל ככל שהמשכתי בהאזנה גיליתי כמה פיסות מוזיקליות שהן לא פחות מיפות ממש, בדרכן המעוותת (בעיקר השיר המצורף שהוא הנגיש ביותר באלבום).

Sunspot

23.
Splashh – Comfort
cover

נו, עוד להקה עם שם היפסטרי. האמת נראה לי שהפעם זה חורג מגבולות בחירת השם. לא נורא, לי זה לא מפריע כשמוזיקה כזו טובה ותופסת. ספלאשש הם ארבע לונדונרים צעירים וזה להם אלבום הבכורה. עשרה שירי פופ קצרים, קיציים, מקפיצים וממכרים עם מעטפת גראג'ית-שוגייזית, רועשת ומחוספסת. אוסף השירים הזה פשוט זועק "רוח נעורים" בעודו מכוון לעבר המאזין קרני שמש בוהקות, נושף רוח חמימה וזורק פתיתי חול על השיער. היה אידיאלי עם היה לצעירים האלו רצון ליצור משהו קצת מקורי יותר, מתוחכם יותר ובעל אמירה פחות נדושה. אבל פאק איט, מותר גם ליהנות ממוזיקה קלילה ומשמחת במצעד וספלאשש מצטיינים מאוד באגף הזה.

All I Wanna Do
Feels Like You

22.
Jason Isbell – Southeastern
cover

הדבר שהכי כובש אותי באלבום הנוכחי של ג'ייסון איזבל הוא יכולת כתיבת השירים של המוזיקאי הזה. אין אני מתכוון לכתיבת המילים, אלא כתיבה יותר רחבה מזה – הלחן, מבנה השיר, קביעת הטון בו הוא שר ובעצם כל פרט ממנו מורכב שיר. מרכיבי השיר האלו תמיד ריתקו ומשכו אותי יותר ממילות השירים, שבאופן גורף זוכות ממני להתעלמות. איזבל מאוד מרשים אותי באלבום הזה בדברים הפשוטים והדי ברורים מאליהם – למשל, הדרך בא הוא יוצר שירים בני כשלוש דקות לערך שמתחוללות בהן התרחשויות קטנות רבות כשהייחוד בא לידי ביטוי ברגישות שבה הוא ממקם את אותן התרחשויות. התרחשויות אלו הן לעולם לא בומבסטיות. זהו אמן צנוע ואינטימי בעל כישרון גדול ליצור שירים קטנים ומרתקים. שירים שבהאזנה ראשונה ושניה הרגישו לי מאוד סתמיים, נוסחתיים ואף משעממים אך ככל שניסיתי להאזין שוב ושוב צצו להן פנינים קטנות מכל שיר ואז עוד כמה. ריף גיטרה קצר ורועד שהגיע לי בהפתעה ונותן טוויסט קל לשיר, או עלייה בטון השירה והגברת הדחיפות שבקול שמגיעים ובועטים לי קלות בלב מבלי שהייתי מוכן לזה בכלל. מדובר באלבום אמריקנה אלט-קאנטרי אישי, פשוט, רנדומלי כמעט אבל עם לב כה רחב וכנות מדהימה וחודרת. ולהבנתי זה גם אוסף סיפורים, קטנים, כואבים ומרגשים. אבל אני לא יודע לגבי זה, לא בדקתי.

Live Oak

21.
Boards of Canada – Tommorow's Harvest
cover

.שנת 2013 הייתה עמוסה בקאמבקים וחדשות מוזיקליות מרעישות, ולפחות באיזורים האינטרטיים בהם אני מסתובב אחת היותר מרעישות הייתה החזרה של בורדז אוף קנדה (אחת משמות הלהקות נהיותר יפים ואהובים עליי) הסקוטים עם אלבום חדש אחרי 7 שנים. קאמבק שהתחיל בצורה מאוד מיסתורית ואניגמטית ולווה בחידות, סרטונים לא ברורים ומאמץ של קהילה אינטרנטית-גלובלית שלמה לפצח את המסרים שההרכב ניסה להעביר. עבורי זה היה מרתק למעקב אבל לגבי תוכן האלבום חששתי מאוד. בכל הנוגע למוזיקה אלקטרונית, כבר למעלה מעשור וחצי שצמד היוצרים שהם בורדז אוף קנדה נחשבים החבר'ה הכי מגניבים, מתוחכמים וחכמים בז'אנר, גם בתקופות הארוכות בהם לא הוציאו דבר. אך אני מזה כמה שנים, בתדירות ודבקות שמפתיעה אפילו את עצמי, מנסה לפצח את המוזיקה שהם, ללא שום הצלחה. אז גם כשהאלבום החדש יצא המשכתי לנסות, אבל הפעם אחרי כמה האזנות בהחלט נוצר לו קליק שם, איפשהו בין האונה הימנית לשמאלית, באיזו פינה חשוכה בה כמה נוירונים (או מה שזה ואיפה שזה לא יהיה…) עובדים במרץ כדי לקלוט ולעבד תנודות סאונד, באמת נוצר קליק! הדבר הגדול בשבילי שמבדיל את כל הרזומה של הלהקה מהאלבום האלבום הראשון שלהם שאני באמת יכול לומר בכנות שאני אוהב זה שלראשונה (מבין מה שאני שמעתי) צמד המוזיקאים הורידו משמעותית את המינון של הקולות הספק אנושיים שהם כל כך אוהבים לשתול במוזיקה שלהם, פקטור שעושה הבדל עצום בשביל. כמו כן, הסאונד הפעם הוא מאוד סינמטי, דרמטי בחלקו, עם אווירה מאוד מוחשית וזרימה מאוד חלקה בין הקטעים. כל פעם שאני שומע את האלבום אני נתפס על איזשהו קטע שממחיז את עצמו בדמיון שלי ויוצר סצינות פנטסטיות מפורטות בעלות קורלציה עקבית עם המוזיקה. זה תופס אותי ומרתק אותי. זה אחד מהאלבומים האלקטרוניים היותר טובים ששמעתי בשנים האחרונות, ואני עדיין מעכל ומעבד את המוזיקה המרובדת הזו.

White Cycolsa

20.
Califone – Stitches
cover

מבחינה מוזיקלית אחד הרגעים המרגשים ביותר שהיו לי השנה היה כשהתבשרתי על צאתו העתידי של אלבום חדש ללהקת Califone. בשנים האחרונות הלהקה הפכה בקלות לאחת הלהקות הפעילות המועדפות עליי. משהו במוזיקה המפורקת והשבורה, עתירת הרגש והכוונה, שירים לא קונבנציונליים נטולי כל מחויבות למסגרת או ז'אנר מוזיקלי כלשהי. Califone פועלים לפי הסטנדרטים שלהם בלבד. מיותר לציין שמרגע שגיליתי אותם (אם מישהו מעוניין לדעת, זה קרה לפני כארבע שנים בלילה לבן נטול שינה לאחר שנעקצתי לראשונה על ידי דבורה, לא הצלחתי להירדם אז במקום זאת ישבתי על המחשב חצי זומבי וחפרתי בבלוגי מוזיקה… אני לא אשכח את הלילה הזה, לא יודע אם בגלל גילוי הלהקה או בגלל עקיצת הדבורה) צרכתי באיטיות והנאה את כל הדיסקוגרפיה, חרשתי אלבום אחרי אלבום ולא ידעתי שובע. המוזיקה של הלהקה הזו הייתה עבורי כל כך מיוחדת ושונה שהרגשתי כי הסאבטקסט של כל שיר ושיר היה בעצם הקדשה אישית אליי. אז תהיו בטוחים שהודעה על אלבום חדש, 4 שנים אחרי קודמו, יגרמו למקלדת שלי לפלוט רצפי קריאות התרגשות בלתי קריאות (הוכחות לכך קיימות ומאוחסנות בשרתים של פייסבוק). הגדולה של האלבום החדש היא מאוד פשוטה – אין כאן בשורה חדשה, אילו המצאות כלשהן או שינוי כיוון – "רק" 10 שירים חדשים של קאליפון. ובשבילי זה כל העניין ומה שגורם ללב שלי לפעום במהירות כפולה. האלבום החדש ממשיך בעיקרון במקום שקודמו מ- 2009 עצר. כיוון מוזיקלי קצת יותר נגיש וקליט מרוב אלבומי הלהקה שהגיעו לפני, אבל הכתיבה היא אותה כתיבה, האלמנטים המוזיקליים המפורקים והנגינה הבלתי-קוהרנטית-לכאורה נמצאים גם פה וכך גם הקול הנפלא והבוטח של טים רוטילי, סולן ומנהיג הלהקה. 10 שירים חדשים ומענגים של אמריקנה-אלטרנטיב קאנטרי לא ברור שכזה, מוזר קצת שממלאים אותי באופטימיות מזהירה.

Frosted Tips
Stitches

19.
Merchandise – Totale Nite
cover

הפתיחה הטובה ביותר לאלבום כלשהו שיצא השנה מבחינתי שייכת בקלות לאלבום האחרון של Merchendise. הפתיחה הזו (מצורפת בתגובה הראשונה) מטלטלת את המאזין בחוזקה, אפילו סוטרת לו ומטביעה אותו בעוצמה לתוך סאונד עמוס, אינטנסיבי ומסחרר. אם רוצים לקנות אותי – זו הדרך לעשות זאת. אני ממש מכבד אמנים שלא מרחמים על המאזין, לא מנסים לרצות אותו אלא ונותנים לו להתמודד לבד עם ההיצע שמונח לפניו. מתוך גישה כזו הלהקה יצרה אלבום של חמישה שירים, כשארבעה מהם לא יורדים מגבול שש הדקות. אחרי פתיחה אינטנסיבית עם מפוחית פסיכוטית מגיעים שירים שבחלקם הם יותר רגועים אך לא פחות מעניינים ויצירתיים. ניתן למצוא כאן הרבה פוסט-פאנק באווירה טריפית על גבול המאיימת, קצת שוגייז ואפילו אלמנטים ג'אזיים. וכל זה מחברי להקה צעירים שנשבעים במיילס דייוויס ונינה סימון. שגרתי זה ממש לא. אותי הם תפסו וגרמו לי לחכות בציפייה למה שהם יוציאו מתוכם בעתיד.
בנוסף רק אספר שתפסתי אותם השנה בפסטיבל מוזיקה באנגליה, חתכתי מההופעה אחרי כשלושה שירים בשביל להגיע להופעה אחרת לה חיכיתי מאוד רק כדי לגלות שעזבתי הופעה מעולה בשביל אחרת שהייתה משמעותית פחות טובה.

Anxiety's Door
Who Are You

18.
Case Studies – This is Another Life
cover

Case Studies הוא שם הבמה של הסינגר-סונגרייטר ג'סי לורץ. זה נדיר מאוד בשבילי לשים אלבום סינגר-סונגרייטר בעשרים האלבומים האהובים עליי לשנה כלשהי. קשה לי להסביר למה דווקא האלבום הנוכחי זוכה לעדנה שכזו, אבל המוזיקה של Case Studies פשוט עובדת עליי כל כך טוב. במקום מסוים זה הכל באשמת השיר השני באלבום – Passage/Me in the Dark. מדובר באחד מהמקרים האלו בו שיר יחיד מרים בכוחות עצמו את הרמה הכללית של האלבום כמה דרגות מעלה. אני מאוד אוהב את האלבום ואת כל השירים בו, אבל לולא השיר המדובר אני בטוח שהייתי מדרג את האלבום קצת נמוך יותר. ובאמת שמדובר באחד משירי השנה שלי (על שאר השירים בטח אני אצטרך לשבור את הראש קצת, אבל השיר הזה כבר מהאזנה שניה פיתחתי אליו אובססיה קלה). השיר מתחיל רגיל למדי, אדיש ויבש שכזה, ממשיך באותו מצב עד לדקה 2:56, שם משהו נשבר אצל ג'סי לורץ, השיר משנה טון, הבטן שלי מתהפכת והעיניים שלי מתמלאות נוזלים, ומתחילה לה סאגה כואבת של כמעט ארבע דקות. השיר הזה הופך אותי בכל האזנה. אין באלבום זה משהו מיוחד מדי, לא נגינה מרשימה מדי, עיבודים עותקי נשימה או איזה טוויסט על הז'אנר. בעיקר דבר אחד יש פה – רגש, ואת זה יש פה בכמויות אדירות. זה עובר היטב, ומבחינתי זה לגמרי עושה את האלבום לראוי במיוחד. זה נחמד לגוון מדי פעם עם אלבומים פשוטים ומסורתיים יותר.

Passage/Me in the Dark
Everything

17.
of Montreal – Lousy with Sylvianbriar
cover

אוף מונטריאול הופכים אותי למעריץ מאושר. קודם כל הלהקה ממשיכה בתפוקה נאה של אלבום בשנה וחצי, מרווח זמן שמרגיש לי אידיאלי בתור מאזין כלל לא נמאס לו מהמוזיקה שלהם. וכמו כן זוהי שנה שניה ברציפות שאני מכניס את אוף מונטריאול לסיכום השנה שלי, כשהשנה אני מרגיש שזה לחלוטין בזכות. הלהקה הוותיקה והמופרעת הוציאה ככל הנראה את האלבום הכי טוב שלה מזה כ- 7 שנים. ולא רק שהם דילגו מעל המשוכה הזו, הם ממש התעלו על עצמם הפעם בכך שיצרו משהו שהוא שונה מאוד מהאלבומים האחרונים שלהם. במקום לתעד מוזיקלית מסיבת סוף העולם שבה הכל מותר והכל הולך עד שיוצאים להם קטעים לא שפויים בהם הפסיכדליה של הלהקה קיבלה מנת יתר מעצמה, הפעם הלהקה החליטה לרענן את תהליך העבודה שלה, הם שתו תה ירוק נטול כימיקלים, ישבו קצת בשמש של אחר צהריים מוקדמים ופשוט כתבו והקליטו שירים מאוד אוף מונטריאולי בבסיסם אך עם נגיעות של קאנטרי, אמריקנה ופולק באופן שלא משתלט אך מוסיף הרבה גוון ועניין. הפעם מדובר בסוג של חזרה למקורות, לאלבומים הראשונים של הלהקה עם שירים פשוטים יותר, משוגעים הרבה פחות, לחנים מקסימים, הגשה נוגה והרמוניות הלקוחות ממקומות רחוקים בהם שוכנים להם חדי קרן בחצרו של כל בית כפרי. ובמקום הלואו פיי של תחילת הדרך הם בחרו בההפקה עשירה, נקייה ומרובדת. זהו אלבום מענג שגורם לי לחייך בשמחה שאני מעריץ כה הדוק של הלהקה וממשיך לצפות בשלווה עוד שנה וחצי להמשך היצירה המקורית והמשתנה תדיר של החבר'ה הצבעוניים הללו.

Sirens of Your Toxic Spirits
Obsidian Currents

16.
Bibio – Silver Wilkinson
cover

יצא לי יותר מדי פעמים השנה לשמוע אלבומים מאמנים ותיקים שעד כה הכרתי אותם רק בשמם או שטעמתי רק טיפה מכלל התוצרת שלהם. אני משער שזה הכל עניין של גישה – יש את אלו שיאמרו שכדי לשפוט אלבום כלשהו צריך היכרות עם שאר היצירה של היוצר על מנת לקבל פרספקטיבה. מצד שני יש את הגישה כי כל יצירה עומדת בפני עצמה ואינה תלויה במה שהאמן הוציא לפני, יוציא אחרי או בכלל באמן עצמו. אני מוצא את עצמי יותר נוטה לגישה השנייה מאשר הראשונה. את ביביו שמעתי השנה לראשונה, מאוד (מאוד!) נהניתי מהאלבום, אבל לא הרגשתי לרגע אחד כי אני צריך לחפור ביצירה שלו על מנת שאצליח לגבש עליו דעה. האלבום הנוכחי והשישי של האמן האלקטרוני המוכשר מציג למאזין גליץ' פופ-פולקטרוניקה מושחזת, מטופחת, רגישה ואוורירית. כל אחד מהשירים מרגישים לי כמו חופן נוצות קלילות ונעימות למגע. משהו בין אחר צהריים אביבי וחמים לבין חורף מקפיא שבו נשארים כל היום בבית על הכורסה מול האח (אל תגידו לי שאין לכם אח בבית?!). אוסף של מלודיות מקסימות, שירה רגועה שעושה בעיקר נעים אבל גם מצליחה לחדור ולרגש. כרגע טוב לי עם האלבום הזה ועם התדמית שבניתי לי בראש עבור ביביו, אבל אני משער שיגיע הרגע בו אני כן ארצה להעמיק לתוך הרפרטואר שלו. אז ייתכן שייהפך ליוצר שאתחיל לעקוב אחרי הריליסים שלו, אך ייתכן גם שאתאכזב ממה שאשמע וכך גם יחסי לאלבום הנוכחי ישתנה. בינתיים מאוד טוב לי עם סילבר ווילקינסון והוא עומד יופי בזכות עצמו.

Dye the Water Green
Raincoat

15.
Foxygen – We Are the 21st Century Ambassadors of Peace & Magic
cover

אני מאוד שמח להגיע לאלבום הזה מפני שהוא נושא עמו משמעות רבה עבורי – פוקסיג'ן והאלבום הנוכחי מהווים את המושא של הפוסט הראשון בבלוג. ציון דרך ספק סתמי אבל די משמעותי עבורי. בנוסף פוקסיג'ן הם כנראה הלהקה הכי משמחת שקמה בשנים האחרונות שהיה לי המזל להיתקל ולכתוב אודותם. היצירה של הצמד/להקה כל כך מלאה בחדוות היצירה, שמחת חיים ואהבה למוזיקה שזה אוטומטית מדבק עבורי ואלו מהווים בעצמם קרוב ל- 50% מהגורמים להנאה הרבה שלי. פוקסיג'ן יוצרים תמהיל של גלאם-פופ-פסיכדליה הנשען בכבדות על להקות מסוף הסיקסטיז והסבנטיז. ההשראה והמחווה כל כך כבדות וברורות שעם ההנאה הרבה תמיד יש איזו הרגשה עמומה מתחת לפני הקרקע שצריך לעצור לרגע את טלטול הראש ונענוע האגן כדי לשים לב אליה.
לכל אורך השנה ואפילו אחרי שהתחלתי לערוך את הסיכום היה לי ברור שהאלבום הזה יגיע לטופ 10 שלי, אך לאחר ששמעתי את האלבום פעם נוספת לאחר זמן רב שלא שמעתי אותו ושוב נהניתי כהוגן מהמוזיקה עצרתי רגע לתהות לגבי היצירה של הלהקה, תהיתי קצת והגעתי למסקנה שידעתי אותה כבר הרבה זמן אבל לא נתתי לה הרבה חשיבות בשל ההנאה השלמה מהמוזיקה. עכשיו כשאני צריך ממש לקבוע את המיקום הספציפי שאני נותן לאלבום הזה אני צריך גם להתמודד עם המציאות לגבי המוזיקה של פוקסיג'ן – הרבה ממה שקורה שם הוא לא יותר משעתוק (סופר מוצלח) של מוזיקה קיימת. אמנם הרבה אמנים כיום עוסקים ברטרו והחייאתה של מוזיקה ישנה אבל אני מוצא כי אמנים אחרים מביאים לצלחת הרבה מעצמם, כשניתן לזהות בבירור את אופי הלהקה מבעד למסך הרטרו. ואילו עם פוקסיג'ן אני לא מצליח ממש לזהות את האופי שלהם, את הגוון שייחודי רק להם, משהו שיישאר אחרי עוד ועוד שירים עתירי השפעות, איזה קו שילך מאלבום לאלבום וייתן את הלגיטימציה למוזיקה להתקיים. מצאתי את זה קצת באלבומם הראשון אבל לא ממש באלבום הנוכחי. טופ 10 זה לא יהיה. אוקיי, אז למה בעצם מקום 15? הריי זה מקום מאוד מכובד בסך הכל ונראה שהבעתי טענות חותכות נגד האלבום/להקה.
זה כי בשורה התחתונה, פוקסיג'ן יצרו אוסף שירים כיפיים, נעימים ונהדרים להאזנה עד שהם נשארים הרבה אחרי על הלשון ומזדמזמים מעצמם. הרעננות שהלהקה ניחנת בה היא פנטסטית וזה כל כך מרגש להיתקל בלהקה שכל העשייה המוזיקלית שלה מוקפת בחן, צהלות ושמחה רבה. עצם קיומה בלבד של הלהקה הוא דבר אדיר בעיניי ואני לא יכול שלא להיות מלא אופטימיות (גם אם לא הכי מוצדקת) לגבי העתיד שלהם כשתהליך התבגרות ויציאה מהאזור הבוסרי יהיה בלתי נמנע.

On Blue Mountain
Oh Yeah

14.
Nick Cave & the Bad Seeds – Push the Sky Away
cover

ניק קייב ממשיך את המסורת שלי השנה של אמנים ותיקים ואף אגדיים שלא קיבלו תשומת לב רבה ממני, אם בכלל. האלבום היחיד ששמעתי ממנו בעבר היה הקודם Dig Lazarus Dig שהיה אדיר בעיניי. ועדיין לא הרגשתי איזה דחף בלתי נמנע לשמוע את חומריו הישנים. ועכשיו שוב אותו סיפור – האלבום החדש מדהים למדי ועדיין לא מצאתי לצלול לעומק היצירה, אבל אני מרגיש שזה קרוב מתמיד. אני נוטה לראות בניק קייב כמין נביא זעם כעוס וחמור סבר באופן תמידי, נטול חמלה או רוך. כמובן שאני יודע כמה אני שוגה פה כי אני יודע שהייתה לו תקופה מאוד מרוככת (ופחות מהוללת), ועדיין הדימוי מלא האתוס הזה לא יוצא לי מהראש, והוא זה שקצת מונע ממני לנבור במכלול היצירה של האיש. אז זה דווקא מתאים לי מאוד שהאלבום הנוכחי מגלה צדדים יותר רכים מצד קייב, גם אם זו רכות מאוד פוצעת. ישנם פה לא מעט שירים שבהם קייב נואם בלהט רב מדי, אך מנגד יש אפילו יותר פעמים שהוא שר-מדקלם ממש יפה בסגנונו הייחודי. ואולי יותר מכל ה- Bad Seeds (עם וורן אליס העילאי בכנרים!) עושים עבודה קרובה למופתית בהרכבת המוזיקה המאופקת ברגעים הנכונים והעשירה ושופעת רגש בשאר הזמן. כך נוצר לו אלבום מקפיא דם ומנפץ לבבות עם כמה שירים כה חזקים ומרגשים שמצליחים ממש לסחוט אותי רגשית. לא כולם כאלו, אבל ישנם מספיק שאני ממש אהיה מרוצה מהאלבום כמכלול. וישנה כמובן העטיפה עם הדימוי שמהותו לא ברורה לי במיוחד אבל מעניקה בהצלחה עוד נופך למוזיקה שהיא מייצגת.

Mermaids
Jubilee Street

13.
These New Puritans – Field of Reeds
cover

הפוריטנים החדשים האלה, יש להם מושג מה הם עושים באולפן הזה שלהם. אחרי שבאלבומם הקודם מ- 2010 הם נכנסו לעשירייה שלי לאותה שנה בזכות אלבום שהפיל לי את הלסת לקולם של תופים שבטיים, השנה הם הוציאו אלבום שהולך מאוד רחוק מאותו מקום שהם רק היו בו לפני שנים ספורות, מתנערים כמעט לגמרי מכל שריד של נגישות או קלילות. באלבום זה, השלישי של הבריטים הצעירים, הם כבר על סף המוזיקה נאו-קלאסית עם הפקה גדולה, מושקעת מאוד, עיבודים רחבי היקף וכלי נגינה וסאונד מאוד מפורט שמביאים לידי ביטוי בצורה מרעידת עצבים את היצירה המטרידה והמצמררת ביותר ששמעתי השנה.
הלהקה יוצרת לה בית רוחות מוזיקלי הרדוף בידי השדים הנפשיים העמוקים ביותר של חבריה. אילו האלבום הזה היה מהווה פסקול לסרט אימה הוא היה בעל הפוטנציאל להיות הסרט המפחיד ביותר שנוצר. לדעתי זה על סף יצירת מופת, רק כזו שאין לי מושג איך להתמודד איתה. זמן מה לא התחברתי כלל למה ששמעתי, אבל עם הזמן השירים רדפו אותי והשתקעו לי בתוך הראש. מגיע לאלבום להתמקם בתוך העשירייה אם לא החמישייה אבל הקושי שאוסף השירים טורדי המנוחה האלה מביאים לי מונע ממני להתחבר אל האלבום במאה אחוז, ואני תמיד קצת מנותק ממנו מהחשש שחיבור מלא יגרום לי לשקוע מאוד עמוק. אני חושב שזה האלבום היחיד מהשנה שנתיים האחרונות שיצא לי לשמוע שצריך לבוא עם אזהרה "נא להתרחק בזהירות עם אתם בעלי נטייה לדיכאון אובדני".
עוד אחרי האלבום הקודם שלהם ההערכה שלי ללהקה הייתה כה גבוהה עד שהייתה לקו בשמיים שאינו נראה לעין בלתי מזויינת. אחרי האלבום הנוכחי הקו הזה כבר חצה גלקסיות.
השיר המצורף פה הוא השיר הכי נגיש באלבום והוא שמיעת חובה למי שלא מכיר. שיר עצום באופן בלתי מעורער.

Fragment Two
Organ Eternal

12.
Wolf People – Fain
umojacketv1

אין לי מושג האם בחירה זו למקום ה- 12 תיראה הגיונית בעיניי מישהו מלבדי. אבל אני לא יכול לדמיין מצב בו האלבום הזה לא יתפוס מקום משמעותי בסיכום שלי. ישבתי לי וחשבתי מה אני יכול לכתוב על האלבום הזה, איך אני אמור להצדיק את המקום הגבוה למדי הזה לאלבום שבסך הכל הוא די סטנדרטי: לא מציג דבר כלשהו חדשני או איזו גישה רעננה במיוחד לקונספט מוכר. אבל ברגע ששמתי פליי על האלבום שום דבר לא שינה יותר, הבטן שלי התמלאה פרפרים והצלילים המוכרים והקול האהוב של ג'ק שארפ הסולן מילאו אותי בהתרגשות. אין לי מה לעשות עם העניין הזה, אני לגמרי סאקר של הלהקה האהובה הזו. כל פעם שאני שומע אותם אני מרגיש שהם מכירים אותי, יודעים מה אני אוהב וכותבים ומקליטים שירים במיוחד כדי לרצות אותי. אז איך אני יכול שלא לאהוב אלבום שנתפר בדיוק למידות שלי? כדי לתת קצת מושג – החבר'ה הבריטים החביבים האלו הוציאו השנה את אלבום האולפן השני שלהם שמתבסס על רוק פסיכדלי עם השפעות כבדות של פולק אנגלי-סקוטי. 8 שירים, ברובם ארוכים מהממוצע שלא משעממים אף לשניה קלה, ריפים קליטים וממכרים, נגינה הדוקה מכל כלי וכלי, ווקאלז רחוקים משלמות אך כה סוחפים ושהולכים עד הסוף ואני מת על הבניה של השירים שלהם. אמרתי את זה כבר על האלבום הקודם שלהם, במיוחד אחרי ההופעה המושלמת בה הייתי לפני כשנתיים וחצי – יש ל- Wolf People כישרון גדול לכתיבת שירים חזקים בגבולות הז'אנר שתופסים את האוזן בלי להיות נדושים לרגע. ועדיין, גם אם לא מאוד, הם כן מביאים גישה רעננה במידה לקונספט הוותיק הזה של רוק פסיכדלי וזה בכל זאת נשמע כמו אוסף שירים שרק הלהקה הזו יכולה לייצר. ולדעתי זה אומר עליהם המון. ולעזאזל עם הסברים, אני לגמרי מאוהב בלהקה הזו.

All Returns
When The Fire Is Dead In The Grate

11.
Unknown Mortal Orchestra – II
cover

בגדול אני תמיד אעדיף את האלבום בעל ההפקה הגדולה יותר על פני אלבום שהפקתו דלה מאוד. אני אוהב סאונד גדול (במידה, אני שונא את מה שעשו בסבנטיז מהבחינה הזו) ועיבודים עשירים ומושקעים וקטעים אינסטרומנטליים ארוכים בתוך השירים, כך שזה לא דבר של מה בכך כשהאלבום השני של רובן נלסון וחבריו ללהקה הגיע למקום כל כך גבוה אצלי. אני מאוד מעריך את הבחירה של הלהקה בסאונד הלואו-פיי שנמצא בכל רחבי האלבום, הם לא מסתפקים בלהישמע כאילו הקליטו במרתף של אחד החברים כדי לחסוך בכסף על אולפן, אלא עושים עם הסאונד הזה דברים ממש מעניינים. האלבום הזה מלא בשירים נהדרים וכתובים לעילא כשלפחות שלושה-ארבעה הם בקלות בטופ של השירים המצויינים של השנה עבורי. אך מעבר לכתיבה, אני לא חושב שזה היה אותו הדבר אילו הם היו כן משקיעים תקציב בהפקה גדולה. הצליל היבש והסולידי שעובר כחוט השני בכל שיר ושיר על פני כל כלי נגינה עושה פלאים ומעלה את היצירה בכמה רמות עבורי. זה מאוד מרענן ומעורר לשמוע הפקה כזו בים ההפקות המושקעות (לא שאני טוען לרגע שבאלבום הנוכחי לא הושקעה הרבה מחשבה ברמת ההפקה), עדות לכיוון אחר שאפשרי בים הנאו-פסיכדליה העכשווי שמציף אותנו. אני מברך על הגיוון הזה. ונחזור רגע למוזיקה עצמה, השירים פה הם ממתקים ממכרים אחד אחד, עם הכמה ספציפיים שאני יכול לשמוע בריפיט במשך שעות ולחקות בצרימה את קול הפלאצטו המקסים של נלסון כאילו אין לי פה בבית אישה שמנסה לבלום את הצווחות הגבוהות שלי עם אצבעותיה תקועות בתוך אוזניה פן יקרע עור התוף שלה באכזריות משוועת. אני הכי אוהב כששירים נוגים ואף עצובים עוטים על עצמם תחפושת של שירי פופ קצביים ומרקידים. זה מרגש וכיף גדול באותו זמן וצריך יהיה להשקיע כוח רב כדי למנוע ממני להיסחף עם המוזיקה הזו, גם כשהיא פחות קצבית אלא עגומה ורגועה יותר.

One at a Time
So Good At Being In Trouble

10.
Bill Callahan – Dream River
Bardo Pond – Peace on Venus
cover

(להלן שתי פיסקאות בהן אני חופר על הבחירות למקום העשירי והחוויה האישית שלי בלי לגעת במוזיקה, אם לא מתחשק לקרוא אתם יותר ממוזמנים לקפוץ פיסקה השלישית) בזאת אני ממשיך מסורת שהתחלתי בשנה שעברה – המקום העשירי הוא זה בו אני מרמה ולו כי אני יכול. אבל אני משתפר, שנה שעברה שלושה אלבומים שונים חלקו את המקום העשירי והשנה רק שניים. אבל לא באמת תכננתי את זה – רק אחד משני האלבומים האלה היה אמור להיות במצעד בכלל, אבל דברים משתנים תוך כדי שכותבים את הסיכום בקצב של אלבום ליום. אז מגמישים קצת את ה"חוקים", לא נורא.
שני האלבומים של המקום הנוכחי חולקים ביניהם מספר דברים במשותף לכן נוח לי להצמיד אותם יחדיו, על אף שהם שונים למדי. קודם כל, אלו שני אלבומים שגיליתי יחסית מאוחר. אלבומו החדש של ביל קלאהן התחיל ממש להתחבב עליי כשרק התחלתי עם הסיכום והיה מדורג די נמוך, אך ככל שהתקדמתי בכתיבה המשכתי לשמוע אותו כך שגדל עליי מהאזנה לאזנה עד לכדי טיפוס במקומות והשתחלות לעשירייה. את האלבום של בארדו פונד בכלל גיליתי בעקבות סיכומי השנה שכבר הספיקו להתפרסם, וזו כבר סיבה מצויינת מבחינתי לפרסם את הסיכום כמה שיותר קרוב לסילבסטר. עם בארדו פונד כבר אחרי שתי האזנות הייתי לגמרי שלהם והתמכרתי לאלבום ביעף. מבחינתי המקום העשירי מוקדש לגילויים הטריים ביותר עבורי, אלבומים שממש אהבתי והרגשתי שראויים למקום גבוה אבל בשל קוצר בזמן הצמדתי אותם יחדיו במקום העשירי שהוא קצת יותר סמלי משאר המקומות. בהחלט ייתכן שאם היה לי יותר זמן והייתי חורש עוד על האלבומים אז לפחות אחד מהם היה אולי מתקדם עוד בעשירייה. אבל אין מה לחשוב על כך, המקומות בסיכום הם גם ככה מאוד נזילים ועשויים להשתנות בקלות אם רק אשקיע עוד קצת מחשבה. דבר שלישי, שני האלבומים עושים שימוש מעניין בחליל.
ביל קלאהן הוא יוצר ממש ותיק שבעבר שמעתי ממנו רק אלבום אחד, אלבום מ- 2009 שזכה לביקורות מפרגנות ביותר. שמעתי, לא אהבתי ולכן גם לא התעמקתי בדיסקוגרפיה שלו. השנה הוא הוציא אלבום נוסף, ושוב זכה בפירגון מאסיבי. אמרתי, ניתן איזו האזנה אחת כדי לעשות וי. כבר בהאזנה הראשונה השינוי הגדול שהוא עשה מבחינת לחנים מורכבים יותר והרבה יותר כלי נגינה לפת לי את האוזן. זה אלבום מרתק מבחינה מוזיקלית וכמעט כל שיר הוא מסע קטן מנקודה אחת לאחרת כשלאורכו הנוף המוזיקלי משכר ולא מפסיק להפתיע. זוהי מוזיקת אמריקנה שלוקחת הרבה חופש יצירתי ואורך נשימה רב. אישית אני דווקא לא מחבב מדי את קולו של קלאהן. אין לו טווח הבעה רחב ודי מונוטוני לטעמי. אני מפנטז לפעמים בזמן ההאזנה איך זה היה נשמע אילו זמר אחר שאני יותר אוהב היה מבצע את השירים ומוציא מהם את המקסימום. אני לא חושב שהקול של קלאהן הורס, אלא שהיה לאלבום את הפוטנציאל להיות בטופ של השנה.
גם בארדו פונד הם חבורה בעלת ותק רב והשנה הוציאו את אלבום האולפן התשיעי שלהם (אם אני לא טועה בספירה). זהו האלבום הראשון שאני שומע מהם וכפי שכבר הזכרתי, ההתאהבות הייתה מיידית. יותר משאני שמח על האלבום אני כה מבסוט על הגילוי הגדול עבורי שהוא הלהקה. יש לי הרגשה שהיא הולכת להפוך לאובססיה אישית בשנה הקרובה. אז מה יש באלבום הזה – בערך כל מה שרק יכולתי לייחל לו ולא מצאתי ממנו מספיק השנה: סאונד מאוד אינטנסיבי מרובה שכבות ומפורט, מסכי דיסטורשן, חליל דומיננטי שמרביץ סולואים ארוכים ואכזריים, גיטרות פאז עוצמתיות ושירה נשית ענוגה ההולמת את המוזיקה ההזויה. אסיד-פסיכדלי-ספייס-שוגייז-סטונר-רוק כמותו לא שמעתי השנה והכל בחמישה שירים דחוסים וארוכים. זו מין מוזיקת רוק פסיכדלית כבדה מאוד שהחדירו לה באינפוזיה אווירה היפית ניו-אייג'ית ואני לא מאמין כמה טוב זה עובד.

Bill Callahan – Spring
Bardo Pond – Kali Yuga Blues

9.
Midlake – Antiphon
cover

דרך אחת לדעת בוודאות שאתם ממש אוהבים להקה מסויימת – כשהלהקה מוציאה אלבום שדווקא מאכזב ואתם עדיין מצפים בקוצר רוח לאלבום הבא נראה לי שזה כבר שלב בו מדובר על אהבת אמת. וזה מה שקרה לי עם מידלייק. אחרי אלבום שני שהיה יהלום מושלם ונדיר, הגיע האלבום השלישי שממש איכזב (אני בטוח שזה היה סינדרום האלבום השני, רק אלבום אחד מאוחר יותר, האלבום השלישי סבל אצלי מהשוואה נוראית לאלבום שבא לפניו ועדיין לא הצלחתי לשמוע אותו במנותק מהחוויה ההיא), ואז כשנודע לי השנה על אלבום חדש שעתיד לצאת התחלתי באמת להתרגש. הרגע הארוך הזה של הצפייה הבהיר לי עד כמה אני עדיין אוהב את הלהקה המקסימה הזו. למזלי הרב כשהאלבום הגיע, או יותר נכון כשאני הגעתי לאלבום באיחור קל, שמחתי לגלות להקה שלמרות שהסולן שלה עזב עדיין מצליחה להנפיק אלבום שהוא שרשרת מוזיקלית הדוקה שכל טבעת בה מעוצבת ביד אמן.
לאחר שני אלבומים שהיו על טהרת הפולק, הלהקה החליטה להתחשמל ושילבה את הכישרון הנדיר שלה לכתיבת שירי פולק שהם עתיקים ומודרניים יחדיו עם נגינה שלא בוחלת בפרוגרסיב על גווניו בצורה שרק להקה כה מגובשת ומנוסה יכולה להפיק. השירה היא מאוד אטמוספרית שנותנת הרגשה של מרחבים עצומים, כאילו הלהקה נמצאת באמצע כר דשא בלתי נגמר במזג אוויר קריר וערפילי. ובנוסף ישנם כנראה את ההרמוניות היפהפיות ביותר ששמעתי השנה. מה שדווקא אין אלו ההימנונים הנצחיים שעשו את האלבום השני למה שהוא. למרות שמעטים השירים שמתבלטים ממש מעל אחרים, האלבום מאוד קוהרנטי ועובד מצויין כשלם עם מינימום של חולשות. זה אלבום מרתק למדי, דינמי שלא ממחזר את עצמו. כמו כן, סדר השירים מאוד מעניין וברור שהושקעה בו מחשבה רבה מה שיוצר רצף האזנה מוצלח שלא משעמם לרגע.

It's Going Down
Aurora Gone

8.
Public Service Broadcasting – Inform – Educate – Entertain
cover

להלן דוגמא מעולה לאלבום שההופעה שלו שדרגה את כל חוויית ההאזנה ואחראית לקפיצתו בכמה מקומות טובים היישר אל תוך העשירייה. Public Service Broadcasting זה פרוייקט של שני אנגלים שיוצרים מוזיקה אינסטרומנטלית שמתבססת על אלקטרוניקה עם השפעות של קראוט-רוק בטעם של אינדי רוק ולתוך זה הם שופכים סימפולים של תשדירי שירות חינוכיים ישנים מהטלוויזיה האנגלית*. מה שיוצא הוא תמהיל שבהתחלה יכול להישמע די מוזר וגימיקי אך לאחר מספר האזנות מפתיע כמה טוב עובדת המוזיקה עם קטעי הדיבור. זוהי מוזיקה אנרגטית להפליא, מגוונת מאוד וממכרת לחלוטין. בזמנו נהניתי מאוד מהאלבום, אבל לא הרגשתי שהוא נכנס לי לדם. אך מאז שראיתי בספטמבר את הפרוייקט בהופעה בפסטיבל מוזיקה באנגליה, הופעה שהייתה המסיבה הכי מסעירה וכיפית שהייתי בה מאז… אי פעם כנראה, וחיללה לי את האוזניים (בצורה טובה בלבד) באנטנסיביות מרשימה, מאז כל פעם שאני שומע את האלבום ההנאה שלי מהצלילים האלה היא מטאורית ממש. אמנם החוויה של ההופעה ספוגה מאוד בצלילים וזה משהו שהוא מאוד אישי אבל המוזיקה עצמה לא השתנתה, רק עכשיו הלב שלי פועם בסנכרון מושלם עם הביטים המסחררים.
לולא כמה יישויות אמורפיות הטוענות כי הגיעו מאיסלנד וגם היו בפסטיבל, ההופעה הנ"ל לגמרי הייתה הופעת השנה שלי. אבל היא ללא ספק ההפתעה הכי גדולה שהייתה לי בפסטיבל וזה אלבום גדול שממש לא קיבל את ההכרה שמגיעה לו. אין לי מושג לאן הפרוייקט יכול להמשיך מכאן, אבל אני סקרן מאוד לגלות מה עוד הם יכולים להוציא מעצמם ורוב הסיכויים שזה לא יהיה עניין של מה בכך.

*רק בדרך הזו יכל הדיאלוג הדבילי הבא למצוא עצמו מוקף במוזיקה כה מגניבה:
"You don't drink and drive!
Not even beer?
Not even water!"

Spitfire
Everest

7.
Eleanor Friedberger – Personal Record

coverאת אלינור פרידברגר אני מכיר כבר כמה שנים, כמובן מהלהקה שלה Fiery Furnaces יחד עם אחיה. להקה גדולה עם אלבום מופת אחד באמתחתה. דווקא האלבום האחרון שלהם היה ממש חלש וביאס אותי בזמנו. את אלבום הבכורה סולו של אלינור פספסתי לגמרי, ואת האלבום השני והנוכחי שלה שמעתי רק בגלל שנקרתה בדרכי הזדמנות לראות אותה בהופעה בלונדון. למרות שהייתי הולך בכל מקרה (כי למה לא…) עדיין אמרתי שניתן האזנה לחדש בלי שום ציפיות בכלל. האזנה ראשונה בחצי אוזן. האזנה שניה עם חצי האוזן השניה. האזנה שלישית ואני כולי מקפצץ לי ומלמל לעצמי את השירים בג'יבריש גמור ונהנה כהוגן. בלי ששמתי בכלל לב מה קורה, אני מכור לגמרי לאלבום. האלבום הזה, אבל כולו על 12 השירים שלו, הוא אוסף של פניני פופ-רוק קטנים עגולים ובוהקים הכתובים ומבוצעים לעילא של העילא. הסיבה שזה תפס אותי בהפתעה גמורה היא שמה שקורה באלבום הזה הוא פחות או יותר 180 מעלות ממה שאלינור עשתה בלהקתה שהדבר האחרון שניתן לומר על השירים שם (כשהם היו טובים) זה שהם פופ-רוק קליל ובר קיפצוץ. המוזיקה של להקתה של אלינור היו הייתה עמוסה, דחוסה ומחורפנת לגמרי. וכאן באלבום הסולו השני שלה היא יוצרת ומבצעת בחינניות קורנת שירים מקסימים, שמחים-מרירים שכאלה באינטונציה שובת לב ואוזן כאחד, בצניעות נטולת יומרה. בנוסף, מוזיקלית זה אלבום חכם למדי. קודם כל, לחנים ועבודת נגינה מדוייקים ללא הפרזות או פומפוזיות שלא במקומן. דבר שני, ניתן לשמוע בבירור שלכל מי שקשור לעשיית האלבום הזה ברור מאוד שאלינור היא המרכז פה ובצדק. אמנם זה מראה על אגו מסוים אבל זו הייתה החלטה מבריקה ומהותית. הקול שלה לבדו הוא שמוביל את השירים מתחילתם לסופם, והמוזיקה היא ברמת העיקרון די קישוט לקול שלה. אמנם קישוט יפה, מוקפד ועשוי היטב אבל עדיין זה שתומך בדבר האמיתי. אני קצת מגזים פה ביודעין כדי להעביר נקודה, אבל די חוטא לאמת. יש כאן מספר שירים שהלהקה וההפקה עושים בהם דברים נפלאים (דוגמא מצויינת בשיר הראשון המצורף פה) והשירים היו נשמעים אחרת, ולאו דווקא לטובה לולא אותם "קישוטים". אך זה עדיין לא מוריד מהטיעון שלי – אלינור שרה פה בצורה מושלמת – רגע אחד היא שמחה, אחרי זה עצובה ונוגה, בשיר אחד יורה שורות ובאחר שרה בעצלות. היא משחקת עם הטקסט של עצמה וממש מלהטטת עם הפה והלשון שלה בכל שיר ושיר. וזה בלי אפילו לייחס חשיבות למילים עצמן שאני בטוח שמי שישקיע ויקשיב/יקרא אותן יקבל ערך מוסף שווה. אז אסכם ומי שהצליח לקרוא בין השורות בטח כבר הבין את זה – אלינור ממש הרשימה אותי באלבום הזה, עד כדי כך שלא ממש בא לי שתחזור ליצור מוזיקה עם אחיה ולהקתם ורק שתמשיך להוציא אלבומים צנועים ונפלאים כאלה (ועוד לא שמעתי את הסולו הבכורה שלה! אני כבר זמן מה מחזיק את עצמי ודוחה את זה בשל עילוצים מוזיקליים אחרים [כן, הסיכום הזה]).

You'll Never Know Me
When I Knew

6.
Jim James – Regions of Light and Sound of God
cover

ג'ים ג'יימס הוא בקלות אחד הווקאליסטים האהובים עליי בשנים האחרונות, ולהקתו מיי מורנינג ג'אקט בעצמה אהובה עליי מאוד (על אף אלבום אחרון מאוד מאכזב) ומהווה כרגע את אחת מפנטזיות ההופעות הגדולות שלי. כך שאני מאמין שייתכן והגעתי לאלבום הזה משוחד מראש. אפשר אפילו לומר כי פרוייקט סולו של ג'ים ג'יימס הוא משהו שחלמתי עליו במשך לילות כשנים. אך זה לא שהגעתי בלי חששות (בהקשר האלבום המאכזב מלמעלה) אבל גם קריירה ארוכת שנים בשום אופן לא הכינה אותי לדבר הזה שיצא בפברואר השנה. האלבום הראשון של ג'ים הוא כנראה היצירה האישית ביותר שהוא הוציא, כשהוא עשה באלבום בערך כל דבר חוץ מנגינה בכלי מיתר, קצת מהתופים ועיצוב העטיפה (ברצינות, תבדקו את עמוד הויקיפדיה). האלבום מהווה חזון מוזיקלי עשיר ומורכב בעל מאפיינים מאוד ייחודיים שבאמת לא נראה לי ששמעתי עוד יצירה דומה לזו. האסתטיקה פה היא כל כך מובחנת ומוקפדת, כאילו נבנתה במשך זמן ארוך,עם הרבה מחשבה, בחדרי חדרים ועם כפפות של משי. ממש מסחרר אותי, וגם קצת מוציא אותי מדעתי, המגוון הבלתי רגיל שנדחס לתוך 9 השירים האלה. בא מישהו שצמח בז'אנר האלטרנטיב-קאנטרי ומוציא אלבום שהוא סלט של פ'אנק, גרוב, סול, דיסקו, אייטיז, מוזיקה חסידית, אולמות נשפים של תחילת המאה ה- 20 ועוד מספר השפעות שמגיעות מכל כיוון אפשרי בערך. אני אהיה הראשון לומר שהעיקר באלבום הזה הוא ההפקה והסאונד הגאוניים (כן!) שהוא אוצר, אך זה ממש לא נגמר פה. מבחינתי יש כאן כמה שירים שהם יופי בוהק ומסנוור שיצאו מתחת ידיו של מוזיקאי מקצועי ובעל ותק שיש לו הרבה מה לומר אך בשמחה מספק למאזיניו שירים נגישים, קליטים ומהנים. זו הוכחה כי חזון מוזיקלי כביר ויומרני להפליא אינו מתנגשים עם הנאה בריאה ממוזיקה. לא פחות משהאלבום הזה חוגג את העושר המוזיקלי שמאה השנים האחרונות סיפקו לתרבות האנושית, הוא גם מלא בהמצאות וגישה חדשה ורעננה שעוצבה בכישרון ודיוק מושלם. בערך האלבום האחרון שיצא השנה שאפשר לומר עליו שהוא תקוע בעבר.

Know Til Now
All Is Forgiven

5.
Matt Berry – Kill the Wolf
cover

למי שלא מכיר, מאט בארי הוא קומיקאי בריטי מוכר למדי. אני מכיר אותו בעיקר מהסדרה The IT Crowd שם הוא שיחק דמות מאוד אקסצנטרית ומגוחכת. על אף המשחק המוגזם, נהניתי מאוד מהדמות. מתישהו במהלך השנה עיניי נפלו בפיד הפייסבוק על איזו כתבה שמדברת על אלבומו החדש. ואני אפילו לא ידעתי שהוא מוזיקאי. כשהתחלתי לשמוע את האלבום ציפיתי למשהו שיזכיר את תצוגת המשחק והטעם שלו בהומור. אך מה שקיבלתי היה רחוק מאוד מאיך שתפסתי את הפרסונה של מאט בארי. האלבום, השלישי שלו, והשני שיוצא באופן רשמי, הוא יצירה עדינה ונאה מאוד של מוזיקאי מחונן שממש אוהב מוזיקה, ואף כזו מסוג מסויים ביותר, שלא לוקח אותה בקלות הדעת. אך גם בהאזנה ניתן להרגיש עד כמה הוא נהנה ליצור את האלבום וכמה חדוות המוזיקה הוא מכיל, בכל שיר ושיר. המוזיקה באלבום היא על טהרת הפולק הבריטי והפרוגרסיב-פולק-פסיכדלי ומאט ממש חוגג את תור הזהב רחוק הימים של הז'אנרים ומנסה קצת להחיות, ולו לשעה קלה, את ההשפעות המוזיקליות האהובות שלו. ממש כמו השם של אחד השירים, יש פה הרגשה כי מאט בארי וחבריו המוזיקאים יושבים להם בשעות הדמדומים של ערב אביבי סביב מדורה ושרים ומנגנים לעצמם והנאתם. רק עם הפקה ועיבודים ממש מושקעים בשביל שירי המדורה הדימיוניים האלו.
מה שיפה באלבום הזה הוא קודם כל שהוא שלם יצוק ללא חסרונות. אין פה מיחזור של שטיקים ולא פילרים בין שיאי האלבום. והשירים פה הם יופי צרוף אחד אחרי השני שמציבים להם בחופשיות רבה מדי מאחזים ספק חוקיים באוזניהם של המאזינים, וכך גם הקטעים האינסטרומנטליים המרשימים שמהווים רכיבים קוהרנטיים ואינהרנטיים לרצף המחושב כל כך של האלבום. זו יצירה שלמה ומורכבת, עם תפקידים קוליים מרשימים, תזמור עשיר ואווירה שלווה ומענגת.
בנוסף לאלבום, מאט הוציא השנה איפי של ארבעה שירים, כשרק אחד מהם מופיע באלבום המלא. גם האיפי הזה משכר מרוב יופי ומומלץ מאוד להאזנה. מבחינתי האיפי הוא חלק בלתי נפרד מהאלבום כך שהם תמיד הולכים יחד אצלי.

מתוך האיפי:

4.
Sigur Ros – Kveikur
cover

סיגור רוס אחראים להופעה הכי מופלאה שחוויתי השנה, וללא ספק אחת משלושת ההופעות הטובות בהן הייתי אי פעם (אם מעניין מישהו, השתיים האחרות הן ג'ואנה ניוסם וסופיאן סטיבנס). אך בשונה מהמקום השמיני שלי, האלבום של Public Service Broadcasting, הפעם להופעה אין ממש קשר למקום הגבוה שבו הצבתי את האלבום. אך ההופעה בהחלט קיבעה לי היטב בתודעה את הלהקה והעצימה את המשמעות שלה עבורי.
כרגע אני נמצא בשלב בחיי בו המוזיקה שמצליחה לחדור בצורה היעילה ביותר לאוזניים וללב שלי היא זו שמשלבת בהצלחה בין נגישות להרפתקנות. סיגור רוס באלבומם השביעי מביאים וריאציה מאוד מעניינת ומוצלחת של השילוב הזה. הלהקה לאורך השנים פיתחה לעצמה סגנון מזוהה מדי שהפך באיזשהו מקום לקלישאה. מה שממשיך למשוך אותי בלהקה זה שהם כבר אלבום שלישי ברצף מנסים לאתגר את עצמם ואת הסגנון שלהם. בשירים באלבום הנוכחי יש הרבה מהבסיס של השירים הישנים אבל פה הם מוותרים על בניה ארוכה של השירים לקראת השיאים העוצמתיים. כאן השיאים לרוב מגיעים כבר בתחילת השיר וממשיכים לאורך מרביתו. יש הפוגות בין לבין, אבל ממש מעט. מבחינתי זו גישה מרעננת מלהקה ותיקה למדי וזה בסופו של דבר פשוט עובד עליי.
על אף שאני עומד יציב מאחורי האלבום, לצערי אני לא יכול לומר עליו כי זהו אלבום שלם ואחיד ברמתו (דבר שהמוני אלבומים ברשימה שלי ובכלל השנה לוקים בו). עם כמה שאני אוהב את האלבום, לצערי יש בו איזה שיר שניים חלשים יחסית לשאר. שירים אלו אמנם לא פוגעים בהנאה מהאלבום אך הם כן פוגמים ברצף ההאזנה. ובכל זאת, העובדה שהצבתי את האלבום במקום הרביעי בסיכום יחד עם דעתי כי הוא אינו אחיד ברמתו מהווים טיעון חזק מאוד מבחינתי בעד שאר השירים באלבום. וזה אכן המצב – יש באלבום זה לפחות ארבעה-חמישה שירים (מתוך 9 בסה"כ, כן?) שהם מהגדולים ביותר של הלהקה, וזו להקה עם חתיכת רזומה אדיר. קודם כל, לאלבום יש את הפתיחה הטובה והחזקה ביותר לאלבום כלשהו השנה, עם שיר שהיווה את הסינגל הראשון ועוד אז טלטל אותי לחלוטין. זהו שיר אפי בן כ- 8 דקות שהוא חיבור מוזר בין הקונספט הסיגור-רוסי עם השפעות מוזיקת אינדוסטריאל. השילוב מהמם ודי מטורף ויש בו להט כל כך גדול שהוא משלהב אותי בכל האזנה. ישר אחריו מגיעים עוד שני שירים שנשפכים מרוב יופי בכל שניה שהם מתנגנים. כבר על הפתיחה המשולשת הזו אני חסיד של האלבום, וגם ההמשך נהדר, במיוחד שיר הנושא האגרסיבי כמעט כמו עצמת התפרצות הר געש איסלנדי, ובדרך שכה לא אופיינית לסיגור רוס אך עדיין מרשימה ולופתת אותי בחוזקה.
לא שמעתי הרבה שבחים על האלבום הזה מאז שיצא וכן יצא לי להיתקל באנשים שכבר עייפו מהלהקה, אבל מבחינתי סיגור רוס נמצאים באחד משיאי הקריירה שלהם והוציאו אלבום שבקלות מדורג אצלי שלישי באיכותו, ממש מתחת לשני אלבומי המופת הגדולים שלהם. אני מרגיש ממש בר מזל השנה כשזה נוגע ללהקה. כי בכל זאת, גם האלבום הזה וגם אחת ההופעות הגדולות ביותר שחוויתי…
כמו כן, יש כאן את יונסי ובכמה מהשירים הוא צורח את נשמתו בקול המלאכים שלו. ועל כן כל טיעון נגד האלבום אינו קביל.

Kveikur

3.
 My Bloody Valentine – mbv
cover

הפתעה!! (…נוט).
לא, באמת, האם יש מישהו שמכיר אותי ואת הטעם המוזיקלי שלי אפילו קצת ומופתע שהאלבום הזה נכנס לשלישיה הגדולה שלי??
שחרורו של אלבום זה הוא ללא ספק האירוע המוזיקלי החדשותי (ז"א, לא הופעות או חוויות אישיות כלשהן) הגדול של השנה. קשה לי לנתק את עוצמת האירוע מהמוזיקה, ואני לא באמת בטוח שאני צריך. הקונטקסט הרבה פעמים חשוב ותורם למוצר. בכל אופן, אצלי האלבום הזה יהיה מקושר עוד זמן רב לקונטקסט שלו – העובדה שזה אלבום שרבים חיכו לו 22 שנה, אחרי אלבום אגדי שהשפיע עמוקות על המוזיקה האלטרנטיבית כפי שאנחנו מכירים אותה כיום; אלבום שלכאורה היה בעשייה כל אותו זמן. כל התמונה הגדולה הזו נותנת נופך רב לכל צליל שאצור בגבולות 9 השירים המסתתרים מאחורי המסך הכחול עמוק שהוא העטיפה.
אך חשוב לי שיהיה ברור – הקונטקסט מעניין ונותן עומק ומשמעות לקיומו של האלבום, אך הוא ממש לא מעפיל על המוזיקה או מהווה את הסיבה (העיקרית?) למיקום הגבוה של האלבום. המוזיקה בהחלט עומדת בפניי עצמה, היא מקורית, מעניינת, יצירתית, בלתי שגרתית ובהחלט הופכת את שלשת המילים "קווין שילדס הגאון" לפחות אנכרוניסטית.
כל האזנה לאלבום מרגישה לי כמסע לילי מרתק בין מפלי סאונד דחוס, גיטרות עוטפות, מכונות תופים, לופים אלקטרוניים וכמובן הווקאלז הענוגים של בלינדה בוצ'ר וקווין שילדס. זהו מסע שחושף את המאזין לנוף מוכר אך רחוק מלהיות זהה ליצירותיה הקודמות של הלהקה. באיזושהי דרך שילדס הבליח ממאורתו אחרי למעלה משני עשורים, חזר לז'אנר שהוא נחשב לאמא שלו והנפיק צלילים שבדרך מדהימה מרגישים על-זמניים ורחוקים מרחק רב מלהיות מיושנים. ואלו שני דברים שקשה מאוד לומר על שלל הלהקות שהושפעו ממיי בלאדי ולנטיין וממשיכות לצוף מעת לעת.
אני לא רוצה להתיימר ולהעיד על עצמי כי אני נקי מפניות ורק המוזיקה באלבום אחראית למיקום הגבוה. האירוע החדשותי הימם והעסיק אותי במשך ימים שלמים אחרי שחרורו המפתיע של האלבום.  ועדיין קצת קשה לי להאמין שבאמת יצא לי לחוותי אירוע שכזה בזמן אמת. החוויה טענה אותי בהתרגשות רבה אך אותו הדבר לגבי המוזיקה. הצלילים הם בסופו של דבר מה שמקושר לקונטקסט והסאונד הכביר לא מתקרב להוות אכזבה כלשהי. השירים גדולים, ההפקה ועבודת הסאונד מעוררות יראה ואני בכל הכנות אוהב את האלבום וחושב שהוא ראוי ביותר.

Who Sees You
Only Tomorrow

2.
Pure X – Crawling Up the Stairs
cover

עברתי שוב על סיכום האלבומים שלי עד כה, ושמתי לב למשהו טיפה מוזר – השנה יש מעט מאוד אלבומים שמזוהים עם מלנכוליה, לפחות ברשימה שלי, וזה די חריג. כתבתי את זה כבר במקום אחר, קל לי מאוד להתחבר למוזיקה שמביעה רגשות עזים. לרוב רגשות אלו הן של עצבות, דיכאון ותסכול. זה מה שחודר אליי באופן העמוק ביותר. זה לא שאני בתקופה קשה ומדוכאת או משהו כזה, ככה זה איתי כבר שנים רבות. הסיבה שאני כל כך אוהב אלבומים כאלה היא שהם לופתים אותי בחוזקה ובמהירות יחסית אך עדיין אין אני מתחבר טוטאלית מדי לאותם רגשות שמובעים. כך שלא משנה לאילו תהומות נפשיים המוזיקה מגיעה, היא אף פעם לא תיקח אותי למטה יחד איתה. יש לי את הפריבילגיה להתחבר למוזיקה דיכאונית ולהצליח להעריך אותה מבחוץ בלי להיות ממש איתה.
בשנה בה Low, מי שהיו מלכי Slowcore הבלתי מעורערים במשך כשני עשורים מאז תחילת הניינטיז, הוציאו אלבום שהוא פחות Slowcore והרבה יותר אינדי רוק ולכן הרבה פחות דכאוני (ובנוסף, לא הצליח להרשים במיוחד). המשבצת הזו הייתה חייבת להיתפס על ידי מישהו. למזלי להקה צעירה מאוסטין, טקסס ושמה "אקס טהור" קפצו על ההזדמנות וכבשו לחלוטין את המשבצת עם אלבום נוטף עצב, תסכול, זעם עצור  ורגשות מעורערים אחרים באופן שנותן הרבה כבוד וסוג של תחייה מחודשת לתת-ז'אנר Slowcore. בעיניי בכל אופן, מאחר ולא נראה כי רבים שמו ממש לב לאלבום. אני לא בטוח שהלקה לגמרי מזהה עצמה כ- Slowcore של ממש, אבל מבחינתי זה פשוט שם ולא תשכנעו אותי אחרת.
האלבום המלנכולי הזה הוא יופי טהור ועצור בן 12 שירים שכל הזמן נעים ומשחקים על הסקאלה שנעה בין הסתגרות בודדה בחדר כשדמעות נספגות מאליהן בכרית לבין ביתור כל וריד בגוף עד ליצירתה של אמבטיה מלאה בנוזל אדום בוהק (תיאורים גרפיים זה כיף!). הלהקה יוצרת את שירים אלה במינימליות מרשימה אך שאינה נותנת הרגשה של מוזיקה ריקנית או שדופה. במרכז כל שיר ושיר נמצא קולו חשוף הרגש של נייט גרייס הסולן שלא בוחל להשתלח במאזין בזעקות פלאצטו שוברות לב אך שאינן גולשות לפאתוס או Emo. השירה האמוציונלית מאוד עדינה ונעימה על האוזן, מוליכה את המאזין בזהירות בין שברי הייסורים הפזורים בכל עבר את הווקאלז עוטפים קלות ובענווה מסכי גיטרות פאז שיוצרים אווירה שברירית אך נינוחה וממש לא מאיימת או מנכרת.
אני לא יכול לדמיין לעצמי איך אנשים אחרים יגיבו לאלבום. לוקח לאלבום לא מעט האזנות כדי להיפתח ואני מאמין שהתמות המרכזיות של המוזיקה עשויות להרחיק לא מעט אנשים. אך בסופה של האזנה, למרות שאני לא דוגמה, יש לי הרגשה של קצת אופטימיות, שלמרות העצב הרב שנשפך לו ב- 12 השירים האלו, עדיין נוצרה לה יצירה רבת יופי והוד שלא מבקשת חורבן עלי אדמות אלא רק להביע את רגשותיהם של יוצריה בצורה אינטימית וצנועה.
בסופו של דבר, בשבילי זו יצירה גדולה, מרגשת, שלמה ואחידה שראויה מאוד למקום הראשון בסיכום הזה. מה חבל שדווקא במקום הראשון ניצב לו אלבום שאינו חף מפגמים אבל שאני פשוט אוהב קצת יותר.

How Did You Find Me

All of the Future (All of the Past)

Shadows and Lies

1.
The Flaming Lips – The Terror
cover

ובכן, זה אלבום השנה שלי. מלהקה שהצליחה כל כך לעצבן אותי בשנים האחרונות בשל פרוייקטי הצד המופרעים שהיא התעקשה לשחרר בקצב מטריד, ממש לא ציפיתי שתוציא אלבום שיתפוס אותי ויגדל עליי עד כדי כך. אמנם אלבום האולפן הרשמי הקודם שלהם היה יצירת מופת (מבולגנת ולא אחידה) אבל זה היה לפני התחרפנותה של הלהקה. כבר כמעט שויתרתי על הפליימינג ליפס. אך מסתבר כי האלבום הנוכחי הוא עדות חד משמעית שחברי הלהקה בהחלט יודעים מה הם עושים כשהם באים להקליט אלבום רשמי, וכל שאר השיגועיידה שלהם היא בסך הכל סוג של פריקת עול ודרך להוציא אל הפועל שטויות שהצטברו במוחם המשותף. אם זה המצב וזו התוצאה, אני אומר  – ברינג איט און. אתם יותר ממוזמנים לעסוק בפרוייקטים ההזויים שלכם, כל עוד פעם בשלוש שנים ככה (אבל לא יותר, כן?) אתם מפנקים אותי באלבום מופת.
ומה זה בכלל האלבום הזה? טוב, אז הדבר הזה, הטרור, היינו אחד הפרוייקטים השאפתניים והיומרניים יותר של הלהקה (בהיסטוריה של המון שאפתנות ויומרה*אהמ*זוייריקה*אהמ*) אבל אחד שעובד ממש טוב והתוצר די תואם לדעתי את הכיוון שהלהקה שאפה אליו, והיא בהחלט כיוונה גבוה מאוד. הטרור הוא אלבום אולפן במלוא מובן המילה, אלבום שכולו טכנאות סאונד אחת גדולה. אין שום מצב שאלבום כזה יעבור היטב לבמה (ולכן, למרות אלבום השנה, הפעם אני דווקא לא חולם לראות את היצירה בלייב). כבר יצא לי להיתקל בקובלנות של חברים על כך שהבסיס של האלבום הוא ריקני למדי מאחר ואין פה ממש שירים והם לא יעבדו בפורמטים אחרים נקיים יותר. אבל זה היופי בפורמט האלבום (ולכן רחוק הוא היום בו הפורמט ימות, כל עוד ימשיכו לשחרר פרוייקטים כאלו) – הוא מאפשר ליצור יצירות שהן לגמרי על טהרת הסאונד ועל הפן הטכני, וזה עדיין ישמע מעולה ויעבוד טוב עבור לא מעט מאזינים.
מה שיש באלבום הוא יצירה קוהרנטית לחלוטין שעוברת בצורה רציפה (כמעט) לגמרי מקטע אחד לזה שאחריו, בונה עולם שלם, סיטואציה ספציפית ומייצרת אמירה. כל חלקי האלבום מוצפים בסאונד סמיך-סמיך  שעוטף ומציף את האוזניים, דחיסות רבה של סאונד מלא עד כמעט מחנק. ככה זה מרגיש לפחות בפגישות הראשונות עם הצליל השולט במרבית השירים. צליל אפוקליפטי משהו, מאיים אך גם נורא בהיר. הלהקה יוצרת זאת באמצעות נגינה משוחררת מאוד  ונקייה מכל לחן פזמוני או נגיש במיוחד. יש פה הרבה השפעה של קראוט רוק ואמביינט, השפעות שמרחיקות עוד יותר את הקטעים מלהיות להיטיים, או אפילו "שירים" של ממש. בתוך נבכי הסאונד בוקעים להם בזוהר בוהק ההרמוניות היפהפיות של וויין קויין הסולן שנותנות נופך רב ומשהו להיתלות בו ולהישען עליו בתוך הקקפוניה רוויית הצבעים העזים שהיא היצירה הזו. הסאונד העמוס שעובר לכל אורך 55 הדקות של האלבום כל כך קריטי עד שאני חושש כי מי שלא יחבר אליו ישנא את האלבום, או לכל הפחות יצא מההאזנה בחוסר התרשמות.
באשר לקונספט הייחודי, שלא ממש ברורה מהותו אך בהחלט ברור עצם קיומו. מעשרות ההאזנות לאלבום התקבעה לי תמונה בראש שנתמכה מאוד בזכות העטיפה הפנטסטית ושמות הקטעים – אני מדמיין לי שהאלבום מתחיל בבוקר האחרון של החיים על כדור הארץ בעוד העולם עושה את מסלולו הצפוי והבלתי נמנע לכיוונה של השמש. סוף האלבום מתאר בראש שלי בידי העטיפה בה אדם אחד הולך לחוף, מתיישב על החול וצופה בסוף הצפוי לו ולכדור הארץ בעוד השמש שורפת את כל החיים באשר הם. בין ההתחלה המדכאת לסוף האפוקליפטי בני האנוש שמודעים לסיום הצפוי להם מנסים למצוא משמעות לזמן הנותר באמצעות היאחזות נואשת באהבה והחמלה שעוד נותרה להם ומנסים לקבל איכשהו את הנורא הצפוי. אני לא יודע עד כמה אני רחוק מכוונתם המקורית של חברי הלהקה או אפילו מדימויים של מאזינים אחרים, אבל אני נאחז בדימוי שלי כי אני אוהב אותו, הוא מתאים לי ואני אוהב את מה שוויין קויין אמר לרגל הוצאת האלבום:

"The Terror is, we know now, that even without love, life goes on… we just go on… there is no mercy killing."

עוד משהו לגבי העטיפה – בשנה זו לא ניתקלתי ביצירה מוזיקלית דומה שמשתקפת כל כך טוב בעטיפה הויזואלית שלה שמשתקפת בחזרה במוזיקה. עטיפת האלבום היא מהאהובות עליי השנה והיא ללא ספק כזו שהושקעה בה הרבה מחשבה והתאמתה לתמות שעולות מהמוזיקה עד כדי היותה חלק מהותי מכלל היצירה.
לצערי אני לא יכול להעיד כי האלבום מושלם. הוא לא, בעיקר בגלל הקטע הרביעי והארוך באלבום שלא עובד טוב עבורי ומפריע לי לרצף השירים. הקטע הזה מרגיש קצת זר ביחס לשאר 8 הקטעים האחרים ואני יכול לראות איך האלבום היה הופך לאחד האהובים עליי אי פעם אילו היה קטע אחר מתאים יותר במקומו. ועדיין מבחינתי זו יצירת הפסיכדליה-האקספרימנטלית הכי מהממת, ממכרת ויפה שנתקלתי בה השנה וייתכן מאוד שאף מזה מספר שנים. גם בלי לרדת לתת-ז'אנר ספציפי כל כך האמירה הזו תופסת מבחינתי.
כתבתי הרבה אבל אני עדיין מרגיש שקשה לי להביע עד כמה שהאלבום הוא בלתי רגיל ומשפיע עליי בכל האזנה. זו קצת הטרגיות שבכתיבה על מוזיקה ואומנות בכלל, לפעמים אנחנו מרגישים שאנחנו כותבים הרבה מסביב בלי היכולת הממשית לגעת בעיקר, במה שהאומנות מחוללת בנו. אלו המקרים בהם רק היצירה היא היחידה שיכולה להסביר את עצמה באמצעות החוויה הייחודית שהיא יוצרת לקהל שלה.

Be Free, A Way

Turning Violent

Always There. . . In Our Heart

זהו. היה ארוך וזה היה תענוג. אני אוהב את דצמבר. תודה על הקריאה, מקווה שנהניתם.

15 תגובות בנושא “סיכום אלבומי השנה 2013

  1. אני מודה שחשבתי שיהיו כמה אלבומים שידורגו גבוה יותר. לעיתים הדירוג הפתיע אפילו אותי… אבל היה תענוג לקרוא.

  2. איזה יופי, ארז. נראה נהדר. קראתי הרבה מזה בפייסבוק, שמח לעבור גם על המקומות 50-26 שלא היו שם ובמיוחד שמח לראות את Scud Mountain Boys פה :)
    בכולל יש לנו 8 אלבומים חופפים, שזה תמיד נחמד לראות עם הז'אנרים והטעמים השונים וקרובים של שנינו (יחד ולחוד).

    תודה על ההשקעה. יאללה, ל-2014!

    • לא מעט מהאלבומים החופפים הם לגמרי בזכותך. מאוד מודה לך על כך!

      כבר התחלתי להשלים מציאות שגיליתי אצלך. אעדכן אותך.

  3. 130 אלבומים?! וואו, אני לא חושבת שאצלי זה עובר את ה-20 וזה בשבילי הרבה…
    אתה כבר יודע מה אני חושבת על הכתיבה שלך אבל אני אומר שוב שבעייני היא חשובה לא פחות מהמוזיקה, לעיתים אף יותר.

  4. תודה על התגובה, רותם! ובפעם ה- 260 בערך החודש, תודה על המחמאה :)

    130 אלבומים של 2013, כן?
    מבחינת אלבומים חדשים (עבורי) באופן כללי, שמעתי בערך 300 כאלה.
    לצערי אני מכיר אנשים עם הספקים גבוהים יותר משלי ובמקום מסויים זה גורם לי לקנא טיפה.

    • חשבתי שמגיעה לך עוד מחמאה אחת גם בבלוג, אני מבטיחה לסיים פה :)

      פוצצתי את מוחי עם ה-300 אלבומים. כבוד. לי אין שום אפשרות לספוג ולעכל כל כך הרבה מוזיקה חדשה בזמן שכזה. המוח שלי איטי.

  5. סחתיין עליך, הצלחת לחדש לי משהו גם אחרי שראיתי משהו כמו 10 סיכומי שנה. התגלית הגדולה שלי כאן: Dumbo Gets Mad. מאיפה הפאת את הדבר הפסיכי היפהפה הזה?

  6. כאחד שמאוד אוהב את ה- Fiery Furnaces מעניין אותי לאיזה אלבום שלהם אתה מעניק את התואר אלבום מופת.בעיני יש להם שניים או שלושה טובים מאוד אבל לא מושלמים והשאר נעים בין בינוניים לחלשים כשתמיד יש לפחות קטע אחד גאוני בכל אלבום.

    • אני התכוונתי ל- Blueberry Boat. לא שמעתי את כל האלבומים שלהם אבל שמעתי חלק ולא יצא לי להיתקל במשהו שעומד בסטנדרטים שהם הציבו עם האלבום הנ"ל. באמת שאני מתכוון לזה כשאני מצהיר עליו כאלבום מופת. אפילו גאוני.

  7. עוד משהו…
    כל כך התלהבתי מהסיכום שלך של 2013 שהלכתי לסיכום של 2012…
    גם שם מצאתי כמה פנינים (לדוגמא Tomboy של Panda Bear שאיכשהו התפספס לי).

    • משמח אותי שאתה מפיק תועלת גם מפוסטים ישנים. טומבוי זה אפילו לא מ- 2012 אלא 2011. אז אני בכלל מרוצה שגילית את האלבום השני הכי אהוב עליי לאותה שנה, וזה אפילו כשלא היה ברשותי בלוג.
      כמו כן, אני ממש שמח שאתה משתף את דעותייך וגילוייך כאן בתגובות, עלי. המשך הנאה מוזיקלית רבה! :)

  8. פינגבאק: סיכום אלבומי השנה 2014 | אנטנות השמיימה

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.