דיסקליימר: חלק שני בפרוייקט סיכום 2012 המוזיקלית שפרסמתי בזמנו בפייסבוק ואני עכשיו מפרסם בבלוג ממניעים ארכיוניים אידיאליסטיים גרידא.
אז היום אני מתחיל עם העשיריה שלי, עשרת האלבומים שהכי אהבתי השנה ושיש בהם את החותמת של 2012. עד עכשיו היו בסדר רנדומלי מאוד אלבומים ושירים שנעו בין "אהבתי אבל לא מספיק בשביל העשיריה" לבין אלו שחיבבתי ונהניתי מהם וזהו. עכשיו הכיף האמיתי מתחיל (לפחות מבחינתי!) היום הוא גם היום שבו אני מתחיל לרמות. את מקום 10 שלי חולקים 3 אלבומים… היה לי ממש קשה להחליט מי מהם יותר/פחות טוב ואת מי אני זורק מהרשימה וזה הפיתרון שלי – עשיריה שמורכבת מ- 12 האלבומים. אתם מוזמנים לתבוע אותי, אבל אני מזהיר כי יש לי אחלה עורך דין.
***
10א.
Lee Ranaldo – Between the Times and the Tides
Lee Ranaldo קשישא מסתובב בסצינת האינדי רוק הניו יורקית כבר למעלה מ- 30 שנה. הוא היה ממקימי Sonic Youth שהם למעשה מכותבי הדרך והמניפסט המקורי של מהו למעשה "אינדי רוק" – אותו רוק בעל צליל רזה אופייני ונושך, שהגירסה המודרנית שלו הוא רוק מרוכך, מלא בעצמו וכל כך חסר שיניים שאפשר לחשוב שהוא איזה זקן סנילי ששוכח כל בוקר מחדש את השיניים התותבות שלו בכוס שליד הכיור. רנלדו היקר יודע טוב טוב איך אינדי רוק צריך להישמע ובאלבום שלו Between the Times and the Tides, האלבום פרופר (כזה עם שירים וכו') הראשון שלו, הוא מנופף בידע רב השנים שצבר בגאווה רבה, אבל בלי לגרום לזה להרגיש אפילו לשניה אחת כבד, מיושן או משעמם – בדיוק ההפך, 10 שירים קליטים במידה ובעלי עומק במידה, שירים שגם כיף וגם קל לחזור אליהם בהנאה מובטחת. רוק גיטרות מהוקצע, מקצועי וחכם.
אני ממש לא מומחה בנבכי הסוניק יות' אז אני לא יודע לומר עד כמה רנלדו התנסה במסגרת הלהקה בכתיבת שירים וב- Lead Vocals, אבל כמדומני שהוא לא ממש היה בפרונט שם, דבר שאם הוא נכון אז מאוד מפתיע אותי הביטחון הרב שהוא מראה כשהוא שר בכל אחד משירי האלבום, קול חם, בוטח ודומיננטי שממש מרתק אותי לשירים. והגיטרה שלו. אין מילים. אמן גיטרה בלי להתיפייף או להפריז, עושה את העבודה, משאיר את הרושם המספיק וסוגר את הפדאל והמגבר.
אהה, כן, וגם תפסתי אותו בהופעה השנה. איזו הפתעה. אבל הגעתי להופעה כשאני כבר לגמרי Hooked לאלבום, וההופעה הנהדרת באחר הצהריים של ברצלונה כשעוד יש שמש בשמיים, הצליחה רק להעצים את הקסם הרב של האלבום עם סיפורים וריפים הכי ניו יורק רוק שאפשר. אני בשורה הראשונה, החבר נלס קליין מווילקו כמה מטרים מימיני, על התופים סטיב שלי, עוד יבוא מסוניק יות' ועל ארסנל הגיטרות המפעים גיטריסט העל המלבין והאנרגטי. כיף גדול.
לצערי זה לא אלבום שיצוץ ברשימות הסיכום של המגזינים והאתרים הנחשבים ברשת. לא יודע למה, אבל הוא לא זכה להכרה וזה ממש מצער אותי. זה אלבום מצויין עם שירים מצויינים שכל כמה זמן שאני לא שומע את האלבום ואז אני קצת מתחיל להמעיט בערכו ואז אני שומע אותו שוב ונהנה כאילו אני נמצא בסשן ההאזנות הראשון שלי עם האלבום וכל הצלילים כל כך רעננים לי באוזניים.
***
10ב.
The Men – Open Your Heart
אז הבטחתי עוד רוק מיוזע ושעיר, נכון? אז הנה אני מקיים. האלבום Open Your Heart שהוא השלישי של החבר'ה הצעירים והאנרגטיים מברוקלין שקוראים לעצמם בשם הגנרי The Men, יצא די בתחילת השנה ובסך הכל כחצי שנה אחרי אלבומם הקודם. למי שאוהב את הרוק שלו שלוח רסן ועם אנרגיות בלתי נדלות חייב להכיר את הלהקה הזו. זה למעשה הPאנק המודרני והוא אדיר! כמו הPאנק של סוף שנות ה- 70, כך גם כאן – הרצון לבעוט ולהשתלח במוסכמות ועצם הדחף ליצור מוזיקה אחרת ושונה מהמיינסטרים אין זה אומר שהם יוצרים מוזיקה מנוכרת שאי אפשר לאמץ לחיקך, לחבק ולעשות האד-באנגינג עד שהדם נוזל מהאוזניים. נהפוכו, זה בדיוק זה. באלבום עם שירים מקפיצים וממכרים כמו Open Your Heart, או התפנית הרכה והאקוסטית שדווקא מרגישה בדיוק במקום, כמו אי קטן ונינוח באמצע אוקיינוס של רעש הדבר האחרון שאפשר לומר על המוזיקה הרועשת, עצבנית, צעירה וצווחנית זה שהיא מנוכרת. וגם ביצירתיות לא חסר להם. שילוב של גאראג', אינדי רוק, מעט פסיכדליה והרבה Pאנק יוצרים אלבום בלתי נמאס ומהנה ביותר מתחילתו ועד רסיס הרוק האחרון שבשיר האחרון.
לשימחתי הלהקה זכתה להכרה נרחבת עם האלבום הזה והם צוברים תאוצה ומופיעים ברבים מהפסטיבלים הנחשבים, וגם באחד שאני הייתי אך תפסתי רק שני שירים בדרכי להופעה אחרת שציפיתי לה. דווקא הסאונד של ההופעה לא הרשים אותי ואיבד את המורכבות והכיף של האלבום, אך מאוחר יותר כששמעתי הקלטה של ההופעה זה דווקא נשמע לא פחות טוב מהאלבום ופשוט כנראה הייתי במיקום לא מוצלח מבחינת הסאונד.
***
10ג.
Father John Misty – Fear Fun
כשאתה מחליט לפרוש מאחת הלהקות הגדולות, המצליחות והבאמת טובות שפועלות כיום כדי להתרכז בקריירת הסולו שלך, כדאי שזה לא יהיה לחינם ושדברים טובים יצאו מהחלטה הרת גורל זו. ובכן, נראה שזו הייתה החלטה חכמה שלפחות אני מאוד שמח עליה כי אחרת לא הייתי מקבל את אחד האלבומים שהכי אהבתי השנה. ג'וש טילמן לקח את ההימור, חדל ממלאכת התיפוף עם הפליט פוקסז בה היה חבר מאז 2008 והקדיש את עצמו למלאכה שהובילה להוצאת אלבום מרגש ומרתק. טילמן הוא בחור כריזמטי וחרוץ מאוד שבכלל התחיל את קריירת הסולו שלו ב- 2005 ומאז ועד היום הוציא 8 אלבומים, 7 מהאלבומים האלו הוא הוציא תחת השם J. Tllman, שעדיין לא שמעתי אף אחד מהם אבל להבנתי היו שקטים ומלנכוליים, אך השנה החליט כנראה לעשות שינוי, חבר למוזיקאי-מפיק העולה ג'ונתן ווילסון והוציא את האלבום Fear Fun תחת השם Father John Misty. באלבום זה טילמן עבר ליצירה מוזיקלית המבוססת על הפקה עשירה ביותר, שירים מרוממים אך מלאים ברגישות, הרבה עומק, מרחב נשימה, מגוון כלים רחב ועיבודים בעלי משקל בלי להיות גרנדיוזיים ומוגזמים. למרות העובדה שטילמן פועל כאמן סולו כבר שנים, עדיין עוצמת השירה שלו באלבום מפליאה אותי. אני לא יודע ממש, אבל אני מקווה שהפליט פוקסז ידעו לנצל היטב את הקול שהיה להם מאחורי מערכת התופים, בתור להקה שהרמוניות קוליות הן חלק מהותי במוזיקה שלה.
האלבום הוא מסע בעולמו של ג'וש טילמן, אלבום שמרגיש מאוד אישי למרות שאין מדובר בשירים מינוריים כלל וכלל. הקול שלו תמיד בפרונט ומוביל את השיר אבל הרקע המוזיקלי בשירים לא נשכח מאחורה ונותן משקל רב ליצירה. וגם עטיפת האלבום היא מהמושקעות והיפות שראיתי השנה. אלבום חוויתי שהוא תענוג גדול.
כמובן שגם את Father John Misty תפסתי בהופעה שדווקא מהווה את אחת האכזבות הגדולות שלי השנה. אבל אני לא מאשים בכלל את ג'וש טילמן. בהתחלה שמחתי לגלות שההופעה הולכת להתקיים באודיטוריום ההופעות הכי טוב שנכחתי בו, אך כשנכנסנו לאולם ישר התחלנו לחשוד – בחזית הבמה הענקית עמד כיסא ולידו גיטרה. וזהו. לא השלינו את עצמנו לזמן רב מדי, זו הולכת להיות הופעה אקוסטית סופר-מינורית שתתרחש בהיכל הופעות שמהווה מקום מושלם להרכבים מרובי נגנים, הופעות בעלות עושר כביר ודווקא עם אמן שהוציא אלבום מרשים שההופעה בעקבותיו יכולה וצריכה לכלול להקה גדולה, הפכה להופעת יחיד אקוסטית שאיבדה מעוקצה. טילמן הוא דווקא פרפורמר מוצלח שיודע לבדר את הקהל, אבל השירים שלו התגלו כחלשים למדי בביצוע על גיטרה יחידה ומבחינה מוזיקלית ההופעה התגלתה ככישלון ושיעממה מאוד, לפחות אותי. שמעתי כבר דעות הפוכות לגמרי, אבל זה אני – לעיתים נדירות אני נהנה מסוג ההופעות הזה.
Hollywood Forever Cemetery Sings
***
9.
Six Organs of Admittance – Ascent
בן צ'סני הוא מוזיקאי נדיר שפועל תחת השם הבלתי קונבנציונאלי בעליל Six Organs of Admittance (וזו הפעם האחרונה שאני מאזכר את השם הזה במלואו כאן) שהוציא יותר אלבומים מאשר מספר השנים שהוא פעיל – עכשיו ספרתי 16 אלבומים תחת השם הארוך ההוא, וזה בלי להחשיב פרוייקטים צדדיים בהם לקח חלק, וזה כשהוא פעיל החל מ- 1997. כן! חרוץ ויצירתי זהו בן צ'סני.
צ'סני פועל באיזורים הנדחים של ה- American Primitivism (שזה בעצם זן אחר של פולק, שמתכוונן לצד היותר אוונגרדי באמצעות סגנון נגינה ייחודי המתכנה Fingerpicking, הסגנון פותח על ידי המוזיקאי ג'ון פאהי בפיפטיז), של ה- Acid Rock והרוק האקספרימנטאלי. מפוצץ, אני יודע אבל זה הרבה פחות נורא מאיך שזה היה עשוי להישמע ולמעשה נשמע ממש מעולה למי שמוצא את היופי שבנגינת גיטרה אינטנסיבית מאוד ובהרבה חריקות. וכמו תמיד צ'סני דואג למקם באלבום כמה שירי פולק עדינים ויפהפיים. בן צ'סני הוא אמן אהוב ומוערך מאוד מצידי, שלצערי למרות (או בגלל) הדיסקוגרפיה העצומה לא שמעתי ממנו מספיק.
שנה שעברה הוא הוציא אלבום יפה, מסתורי, וחרישי ורגוע מאוד על גבול האמביינט שאז מיקמתי במקום ה- 13 באלבומי השנה שלי. השנה הוא הוציא אלבום בשם Ascent כאשר מגבה אותו ההרכב בו הוא חבר – Comets on Fire – הרכב אסיד רוק רועש אפילו יותר מצ'סני לבדו. באלבום חוזר צ'סני לאותן התחרעויות רוק פסיכדלי ואקספרימנטלי, חוזר לעשות רעש כמו בחלק גדול מהקריירה שלו ממנו לקח קצת הפסקה בשני האלבומים הקודמים. כרגיל אצל צ'סני הקטעים ארוכים למדי, מעטים שיורדים מגבול ה- 6 דקות אך הוא מרתק לאורך כל הדרך, שר נפלא כרגיל למי שהוא למעשה אמן פולק קלאסי בבסיסו למרות הרעש החורק. לאוזניי לפחות זה נפלא ונעים.
השיר המצורף הוא עיבוד לשיר ישן שלו. בעבר הוא היה פולקי ורגוע עכשיו הוא עם גיטרות מרסקות ועדיין די רגוע.
***
8.
Godspeed You! You Black Emperor – Allelujah'! Don't Bend! Ascend
אין לי בכלל ספק שאחד הימים הכי מאושרים בחיים שלי היה כשבבוקר חמים אחד באמצע ספטמבר האחרון התעוררתי לחדשות המרעישות כי Godspeed You! You Black Emperor הולכים להוציא אלבום חדש. לא רק זה שקיבלתי את החדשות מדהימות בבוקר, כבר בערב קיבלתי ידיעה לא פחות מדהימה – האלבום כבר הספיק לדלוף לאינטרנט אחרי שההרכב השיק בהפתעה את האלבום בהופעה שהתקיימה ממש סמוך לפרסום הידיעה על שחרור האלבום. אני מאמין שעדיין אפשר למצוא בפייסובק די בקלות את התגובות המביכות למדי (אבל תסכימו איתי שלגיטימיות) בעקבות שתי החדשות. האלבום הזה Allelujah'! Don't Bend! Ascend הוא הראשון של גודספיד מזה עשור, פרק זמן שאת רובו הם בילו ב"הפסקה לא מוקצבת בזמן", וחזרו להופיע ב- 2010. כבר אז צהלתי משמחה והחלום לראות אותם בלייב חזר להתקיים.
הצהלות, הריקודים וכמה דמעות השמחה שהזלתי באותו יום בספטמבר האחרון הן מן הסתם משום שגודספיד הם אחד ההרכבים האהובים והמשפיעים עליי ביותר. ההרכב שבגללו התמכרתי לפוסט רוק, לקטעים ארוכים כמו הנצח, לבנייה מוזיקלית שלוקח יובלות רק להאזין לה, לסבלנות של סוריקטה שהיא מצריכה ולקליימקסים הגדולים מהחיים שמספיק אחד כזה כדי להפוך כל יום אפרורי לאחד שבו אתה מרגיש שאתה הולך על עננים וכי דבר לא יכול להביס אותך (מאז שחזרתי לעבוד רגעים כאלה הפכו למצרך משמעותי ביותר עבורי). חיי אינם חיים ללא המוזיקה שהם הוציאו בשנים 1997-2002 , במיוחד תודות לאחד האלבומים הכבירים בכל הזמנים, אלבומם מ- 2000 – Lift Yr. Skinny Fists Like Antennas to Heaven! . וכעת 2012 מצטרפת גם היא לשנים אלו.
ואחרי שכתבתי את כל זה, האלבום החדש בסופו של דבר הוא הפחות טוב בדיסקוגרפיה שלהם ואלבום לא אחיד ברמתו. מתוך ארבע קטעים באלבום (שניים של 20 דקות ושניים של 8 דקות), השניים הארוכים הם אומנות ומקצועיות של פוסט רוק, ארוכים, מורכבים, מתחילים במקום אחד ומגיעים למקומות שאי אפשר לדמיין בכלל וכמובן קליימקסים – מועטים אך מופתיים. ואילו שני הקטעים ה"קצרים" הם ההיפך המושלם, לא באיכות אלא במהות – שני קטעי Drone שמעצם הגדרתם לא זזים ממש לאיזשהו מקום, מאוד סטטיים, נשכחים, שלא השאירו בי שום רושם. ייתכן מאוד שזה רק אני, אך הקטעים האלה לא נגעו בי לעומת הארוכים. אז הם קצת מורידים מהיכולת שלי לזבוח לאלבום הזה בלב שלם והם גם קצת הורסים את רצף ההאזנה. אך עדיין, למרות שזה אלבום פגום ולא שלם עדיין שני הארוכים ממש הספיקו לי כדי לאהוב אותו לנצח ולשים אותו בעשירייה שלי השנה – אך היה לו הפוטנציאל להשתחל בקלות רבה מדי למקום הראשון שלי.
נ.ב.
הבנתי שארבעת הקטעים של האלבום הם חומרים שההרכב מנגן כבר שנים ומוכרים למעריצים הדוקים שהגיעו להופעות ועוקבים אחרי ההרכב קצת יותר טוב ממני – משמע, לא החומרים הטריים ביותר. דבר שקצת איכזב את המעריצים הממש כבדים (לא אני, אני שמעתי את החומרים לראשונה באלבום). אז נקווה לחומרים טריים באמת בעתיד הקרוב (שנה-שנתיים?).
***
7.
Woods – Bend Beyond
לא צריך לשבור את הראש ולעמול קשה כדי לצרף פיסת מידע אחת לשניה על מנת להגיע למסקנה כי רוק פסיכדלי עושה לי את זה וממש. וכשמשלבים עם הקסם הפסיכדלי הזה גם פולק, אמריקנה ומוזיקה שורשית אני בכלל נופל שדוד ומתחנן לעוד. ככה אני בעיקרון מסיים כל האזנה לאלבום הנ"ל.
Woods הצעירים עשו לעצמם למנהג ברוב הקריירה בת 7 השנים עד כה שלהם – אלבום בשנה. כנראה המנהג הזה עשה להם ממש טוב כי באלבום הנוכחי Bend Beyond הם מגיעים לרמת כתיבת שירים גבוהה ומהוקצעת ביותר – 12 שירים באלבום כשרובם לא עוברים כלל את ה- 3 דקות ועדיין הם שלמים מדוייקים, מספקים ומרגישים כמו פנינות פופ מרהיבות. אלבום קצר שלא עוזב ושדורש – לא, מכריח חזרה לעוד האזנה ועוד האזנה רק בשל הפאן הבלתי נגמר, הזרימה הנעימה, ורמות פיל-גוד גבוהות מאוד. ועדיין קצת יותר מורכבות בשירים, יותר גיוון ויותר התנסות היו בקלות מעלים את האלבום בכמה מקומות טובים.
Bend Beyond הוא האלבום הראשון שאני שומע את Woods ועכשיו אני רק מצטער על כל פעם שניסו לגרום לי לשמוע אותם וקצת התעלמתי ובעיקר דחיתי את זה לזמן יותר טוב. בכל מקרה, הרחשים הם כי זה אלבומם הטוב ביותר עד כה – עוד עדות לכך שמוסר העבודה שלהם מצליח. עכשיו יש לי רק חשק חזור אחורה ולשמוע כל מה שפספסתי מאז שקמו ב- 2005.
בקיצור, זה אלבום אדיר של 12 יצירות פופ-רוק-פולק פסיכדלי קצרות, שירים פשוטים ויצירתיים בו זמנית שהם כל כך טובים וכל כך נעימים אך שגם לא מתבלטים יותר מדי עד שבאמת קשה לי לבחור רק שיר אחד שזורח יותר מאחרים.
***
6.
Spiritualized – Sweet Heart Sweet Light
ג'ייסון פירס, המוח, המנוע והפרימדונה שמאחורי Spiritualized התחיל את דרכו בשנות השמונים כשהיה אחד המרכיבים הדומננטיים בהרכב הגדול והמשפיע Spacemen 3 שעשו נאו-פסיכדליה כבדה, כאוטית ואינטנסיבית כמו אימון אינטרוואלים. הוא עשה כברת דרכה ארוכה כשמצא עצמו במהלך שנות ה- 00 עושה מוזיקה אוורירית למדי, טונות של גוספל, מנטרות בשבחי האל והמון שמאלץ תחת השם ספיריטואליזד. את הנוסחה הוא הביא לדרגות של קיצוניות כאשר הוציא ב- 2003 את Amazing Grace שהיה מוזיקה שמיימית עאלק, עיבודי תזמורת, גוספל בסיטונות ושמאלץ. הרבה ממנו. מאז בשני האלבומים הבאים, ובמיוחד בשני מהם שיצא השנה – Sweet Heart Sweet Light הוא חזר יותר ויותר לעולם ממנו הגיח, גיטרות נשכניות יותר, בעלות משקל ועומק, יותר בלגן, מוזיקה קצת יותר כבדה ומורגשת שיושבת על הבטן ועם שילוב מוצלח ביותר עם הגוספל, תזמור וגם קצת נידנודי דת. מבחינתי, השילוב הזה של שני העולמות הוא נהדר, שילוב שהביא את האלבום הכי טוב של ספיריטואלייזד מאז אלבום המופת מ- 97' Ladies and Gentelmen We're Floating in Space.
האלבום הנוכחי נהדר לטעמי, עשיר בלחנים ועיבודים מורכבים אבל יותר רוקיים, מלא בכל טוב, זגזוג מוצלח בין הישן והחדש בעולמו של פירס. שירים רבים שעוברים ביעף את קו ה- 6 דקות, אבל עושים את זה באלגנטיות ובלי שבכלל שמת לב. שמעתי כבר לא מעט מתלוננים שגם באלבום הזה החסרונות הידועים של ג'ייסון פירס מתבלטים. אני קצת מסכים איתם – יש באלבום פה ושם כל מיני דיבורים על איזשהו לורד, יש טיפה רגעים דביקים ופשטנות בחלק מהטקסטים, אבל בהאזנה לאלבום אני בקושי שם לב לחסרונות האלה. אני פשוט נהנה כל כך מהרצף ההאזנה שיוצר האלבום, שהוא סוג של תהליך, מסע שעוברים עם פירס, כשלאורך כל האלבום מפוזרים בדייקנות השירים הגדולים ביותר, מהטובים של השנה. ובשבילי זו פשוט האזנה נהדרת בכל פעם. יש פה שירים קצת יותר חלשים אבל הם עובדים מעולה כחלק מהאלבום.
המייצג הכי טוב של המקום שפירס נמצא בו כרגע ושל השינוי שעבר כחלק מיצירת האלבום, הוא ללא ספק הקליפ של אחד השירים הגדולים באלבום Hey Jane שהוא ככל כנראה הקליפ המרהיב, חסר הרחמים והקיצוני ביותר של השנה.
וכמה מילים על ההופעה שראיתי של ספיריטואלייזד (אני מבטיח, שמקום 4 זו הפעם האחרונה שאני מנדנד ומשוויץ בהופעות שראיתי השנה) – הופעה שהיא פירס בהתגלמותו: להקה מלאה, שלוש זמרות גוספל שחורות, כולם עומדים בחצי מעגל כשפירס בצד הכי ימני של הבמה בקושי מסתכל על הקהל, התחלה אדירה, הדרדרות לטרחנות ויגע (והמוני צופים שפורשים מהמופע) לכשלושה שירים ואז חזרה לשירים העצומים שלו, לביצועים מרוכזים ומרוממי נפש וסיום מופע בשיר עצום וכביר ובהשתוללות של פירס כששבר את הגיטרה שלו על המגבר והעיף קיבינימט את המיקרופן ופרש בזעם (כשלא ידועה בכלל הסיבה לכך) מהבמה בעוד שאר הלהקה ממשיכה לנגן ולסיים את השיר. קלאסיק ג'ייסון פירס.
***
5.
The Life and Times – No One Love's You Like I Do
אז ישנה הלהקה הזו The Life and Times, יותר מסביר שלא שמעתם עליה בכלל וגם אני הכרתי אותם לראשונה בערך בתחילת השנה דרך איזכור יחיד בכל רשת האינטרנט. לא יפתיע אותי אם איכשהו תגיע אליי הידיעה כי אני היחיד על פני הכדור ששם בעשיריה שלו את האלבום האחרון שלהם בעל השם הצ'יזי (שנוגד את לגמרי התוכן שלו) – No One Love's You Like I Do. זה לא שהאלבום נפל בין הכיסאות או משהו, הוא אפילו לא זכה למעט החסד שבלראות את הכיסאות מרחוק. קיומם של הלהקה הזו ושל הלהקה/אלבום שיהיה במקום הראשון שלי הם עדות מוחשית לכך שכ-ל ה-ז-מ-ן יש מוזיקה חדשה לגלות, מוזיקה שהתעלמו ממנה או שאפילו לא זכתה למספיק מינוף כדי להגיע לרמת תודעה כלשהי, בעוד המוזיקה ממשיכה להתקיים. כל שצריך הוא למצוא את המקורות הנכונים עבורכם לשאוב מהם את המוזיקה שמתאימה לכם ושתאהבו ורק אז תגלו הפתעות מצויינות. לי יש מקור אחד שלא חודל מלספק לי אלבומים לעשירייה כבר לפחות שלוש שנים ברציפות ואני אכתוב בפירוט רב יותר על המקור הזה במקום הראשון, כי מגיע לו.
ונחזור לאלבום הנידון, No One Loves You Like I Do בניגוד לשמו הוא אלבום רוק עם השורשים הרוקיים הנכונים ביותר. למרות שהלהקה מתבוססת במימי הרוק הם הוציאו אלבום שבשום אופן קולע למשבצת הרוק הגנרי. The Life and Times כיאה ללהקה שברור מהסאונד שלהם כי הם חייבים הרבה למסורת של ז'אנר הפוסט-הארדקור והניינטיז רוק, הרוק שלהם מצליח להיות כוחני למדי אך בו בעת מלא ברגש ועדינות, הרבה אינטנסיביות וגיטרות רועמות אך גם הרבה אוויר בין הצלילים, הרבה אורך רוח וקלידים מלחששים שתורמים לא מעט לאווירה החשוכה והרגועה שנבנית לאורך האלבום. לתוך הפוסט-הארדקור והשוגייז הניינטיזי ש- The Life and Times עושים באלבום הם מוזגים קיטונות של ספייס-רוק, שכשמו הוא רוק שגורם למאזין להרגיש שהוא צף בחלל, או לכל היותר שהוא מוקף בחלל (שזה תמיד נכון, אבל לא באמת שמים לב לזה). השילוב המורכב של כל הז'אנרים האלה הביא לאחד מאלבומי הרוק המסורתי הטובים ביותר ששמעתי בשנים האחרונות.
ההתעלמות מהאלבום לצערי כל כך גדולה עד כי ממש קשה למצוא שירים מהאלבום ביוטיוב עד שנאלצתי אני להעלות לשם את השיר האהוב עליי מתוכו. לכן שלא כמנהגי אני מצרף יותר משיר שניים מהאלבום, למען מי שהסתקרן ולא רוצה לעבוד קשה מדי.
***
4.
Richard Hawly – Standing at the Sky's Edge
לכבוד הפעם האחרונה שאני כותב בפרוייקט הסיכום הזה על הופעה שהייתי בה, אני היום אתחיל דווקא בזה:
ההופעה של ריצ'ארד הולי הייתה הופעת הסגירה של פסטיבל פרימוורה השנה, והוא היה שיבוץ נכון וחכם. הופעה גרנדיוזית, בעלת עוצמות גדולות שסחפו לגמרי והפכו אותה להנאה צרופה. בתחילת ההופעה הולי גולגל למרכז הבמה הענקית בכסא גלגלים. עד שהוא התחיל לדבר כבר חששתי ותהיתי "מה לעזאזל קרה? ממתי הוא נכה??" אבל אז הוא הרגיע את הקהל ואמר שזו רק פציעה מטומטמת. בהמשך הביאו לו כוס יין שילווה אותו כל ההופעה יחד עם הגיטרות (חשמלית ואקוסטית לסירוגין) ועם הלהקה המשובחת שהקיפה אותו בחצי עיגול. ההופעה הזו שייקח לי זמן רב מאוד לשכוח אותה הייתה תרכובת נהדרת של הולי הישן והחדש – זה העדין השקט והמלנכולי של כל האלבומים הקודמים, חוליה נוספת במסורת של טרובדורים בעלי קול עבה ועמוק שמביאים עמם הרבה דרמה לשירים שלהם, וזה של האלבום החדש שעליו אני אכתוב ממש כאן למטה. זו הייתה הופעה שאני בכנות יכול לומר שכנראה לולא היא האלבום הזה לא היה כאן. חוויית ההופעה קשורה לי כל כך חזק לחוויית האזנה לאלבום והיא זו שהבהירה לי עד כמה האלבום הזה גדול – עד כדי כך שחלק גדול של השנה הוא היה המקום הראשון אצלי. לפחות עד שהגיעו השלושה שגזלו ממנו את הכניסה לשלושת הגדולים.
האלבום Standing at the Sky's Edge הוא כאמור השלב הבא ברפרטואר של ריצ'ארד הולי. הקול העמוק והמוכר נשאר כמובן, אבל הוא כבר לא במרכז. עכשיו הקול מאוזן יפה מאוד עם המוזיקה המלווה, שפעמים רבות באלבום תופסת את קידמת הבמה בשירים. האלבום מלא, מפוצץ בעיבודים מורכבים ועשירים ביותר ומאופיין בהפקה מושקעת ומכובדת מאוד. שירים שהם המנונים אחד אחד, מרתקים, עם בניה מרשימה ושואבת שפשוט לא נמאס בשום אופן ובשום שלב. באלבום הזה הולי הפך את עורו לגמרי ועכשיו הוא הולי גיבור הגיטרה. לא היה לי מושג, אבל הוא גיטריסט ענק, שלא בוחל בניסורים, וסולואים מפתיעים ומרשימים, אך גם מדוייקים שבונים ותורמים מאוד לאווירה של השיר ולא מרגישים חריגים לרגע בגבולות האלבום.
ב- Standing at the Sky's Edge לא נשאר יותר מדי מהולי הישן של האלבום הנהדר והמוכר ביותר שלו Cole's Corner מ- 2005. חרישי ועדין הוא כבר לא, אבל מלנכולי ומחונן מוזיקלית הוא ככל הנראה תמיד ישאר.
***
3.
Tame Impale – Lonerism
כאן העסק מתחיל להסתבך עבורי, שלושת הגדולים שלי מאוד צמודים באיכות ובאהבה שלי אליהם עד שישנם הרגעים שאני קצת מתמרמר על עצמי שככה דירגתי. אבל אני אשאר עם הדירוג הזה אחרת אני לא אצא מזה.
האלבום הפעם Lonerism של Tame Impala הוא אחד שהצטערתי מאוד כשהוצאתי אותו מסבב ההאזנות שלי, לאחר זמן רב שהוא בילה שם. אחד האלבומים שהכי חרשתי עליהם בשנה האחרונה (בעצם זה נכון לכל השלישיה) ובלב כבד נאלצתי להמשיך ממנו הלאה ולהוסיף אלבום אחר במקומו, כנראה אלבום הרבה פחות טוב. Tame Impala היא להקת נאו-פסיכדליה (כן, שוב המילה הזו) אוסטרלית שהיא גם להקת אחות של Pond שכבר כתבתי עליהם בפרוייקט הזה, קווין פארקר הוא מנהיג הלהקה והמוח שלה, והם מהווים את הלהקה הפעילה הכי יצירתית, אמביציוזית, ומרתקת שהגיעה בשנים האחרונות לדעתי. אחרי האלבום הנוכחי אני לא יכול לחכות כבר שיעברו שנתיים או כמה זמן שזה לא ייקח כדי לדעת איך יישמע האלבום הבא שלהם.
Lonerism הוא עילוי של טכנאות והמצאת סאונד (שגם עליו אמון פארקר הגאון, הוא הולך להיות מפיק מאוד עסוק בזמן הקרוב), שילוב מפעים של רטרו ועתידנות. אם באלבום הקודם והראשון שלהם Innerspeaker (שגם כיכב בעשיריה שלי ב- 2010) הם יצרו רוק פסיכדלי למהדרין שנח בכבדות על אבותיהם הקדמונים מהסיקסטיז, לא עשיר בהמצאה אבל מוצלח ביותר בכתיבת השירים (הכוונה למוזיקלית ולא טקסטואלית דווקא), באלבומם השני מהשנה הם דווקא פרצו את כל הגבולות שהם שמו להם באלבום הקודם ויצרו כמוסה על זמנית של שירים כל כך אחידים ברמתם עד כדי תסכול, ובאלבום הזה הם מנסחים את האסתטיקה הפסיכדלית לדורות שיבואו.
הפעם הם עוזבים את מחוזות הרוק הפסיכדלי הרטרואי וסוף סוף יוצרים לעצמם סאונד אופייני בעזרת שכבות על שכבות של סינת'יסייזרים (בלי לגעת ולו לרגע בדביקות המבחילה שהסאונד הזה יכול להיות), בס בעל נפח רב ועבודת תופים מרהיבה, וגם אם זה פחות פסיכדליית גיטרות הפעם, הגיטרות עדיין נותנות עבודה נפלאה עם טון מאוד עולץ ומרומם. אם הפעם היצירתיות וניסויי הסאונד עלו מדרגה, לצערי כתיבת השירים קצת ירדה, וטיפה הוזנחה עד כי נשמע שהשירים יותר מתרכזים בסאונד מאשר במבנה ובלהיות קליטים ונגישים (לא שזה דבר רע, אבל זה הדבר שמונע ממני לשים אותם במקום הראשון או השני, הייתי מייעץ להם לקראת האלבום הבא לקבל קצת עצות בנושא כתיבת שירים מ- Woods שכתבתי עליהם יותר למעלה, להקה שעשתה עבודה מופלאה השנה מבחינת יצירת שירים שלא יוצאים מהראש, אבל די כשלו במורכבות השירים, תחום ש- Tame Impala נהיו מומחים בו השנה, כך שהם יכולים להחזיר עם עצות משלהם).
Lonerism לא ייצא לי מהראש לעוד הרבה זמן, זה אלבום שככל שאני חוזר אליו הוא רק הופך ליותר שלם, מרשים, מתוחכם, מרגש ויפה. אחח כמה שהוא יפה.
Feels Like We Only Go Backwards
***
2.
Animal Collective – Centipede Hz
כן, זה פה ואני רציני לגמרי.
Centipede Hz של Animal Collective הוא אלבום שההתרחשות סביב שחרורו מוזרה לי מאוד. למרות שהגיע מהרכב שידוע בכמות ההייפ שהוא יוצר עם כל ריליס, היה קצת רעש לקראת ההוצאה/דליפה שלו אבל בשניה שאחרי השחרור – הרשת דממה. זרמו כמה ביקורת וחוות הדעת פושרות, קצת מאוכזבות קצת "נו, טוב, בסדר כזה" ולאחר מכן הייתה מן הדחקה או שיכחה הפגנתית.
חוץ ממני.
אני לא האמנתי למקרא עיניי ומשמע אוזניי ולא הבנתי איך אני היחיד שחווה התגלות קוסמית עם כל האזנה לאלבום. ואיך חבורת הפסיכים האלה מביאים אותי כמעט לכדי דמעות, אושר ורוממות רוח עילאית רק בצירף ביזארי-פריקי-בלגניסטי של צלילים הזויים, שירה מעוותת והרמוניות של בית משוגעים ואילו כל שאר האנושות – כלום. לנוכח התגובה שלי אל מול כל שאר העולם, אין לי אלא להבין ולקבל את המסקנה שפשוט השנה ברורה יותר מתמיד – הפכתי לפאן גירל של אנימל קולקטיב. שנה שעברה אלבום הסולו של אחת משתי הצלעות המשמעותיות שבהרכב – Tomboy של פנדה בר הגיע גם הוא למקום השני במצעד האלבומים שלי. העובדות הן בשטח ואין דרך שלא אהפוך את זה ואקבל תשובה שונה. אז אני חייב לקבל את זה. זה לא העולם אלא ככל הנראה אני הוא הבעיה. ועכשיו אני מקבל את האמת בשמחה רבה – כנראה כל צליל שיוציאו הקולקטיב אני אשפך עליו בהערצה גמורה וצווחות ילדותיות. זה חתום.
אכתוב את זה כבר כאן, Centipede Hz לא פחות טוב מכל האלבומים שההרכב הוציא ב- 8 השנים האחרונות, גם לא מהגדולים ביותר שלהם. לא באמת, לטעמי לפחות. אמנם האלבום הזה הוא באמת המבולגן ביותר שלהם מאז 2004, הוא הכי פחות מוקפד אסתטית, הקצוות שלו מאוד גסים וישנה ההרגשה שאין ממש קו תמאטי שיזרום דרך כל השירים ושיגרום לאוסף השירים הזה ממש להתבלט כאלבום שלם ואחיד. Centipede Hz מהווה את ההתרחקות של קולקטיב החיות מהפופיות והנגישות שאפיינו כל כך את אלבומם הקודם המצליח והמעולה – Merriweather Post Pavillion, באלבום הזה הם לא מתחשבים לא בקהל ולא במדיה, באף אחד מלבד באמת הפנימית שלהם שמכתיבה את המערבולת הכאוטית שהם מביאים כאן, תערובת מסחררת של צלילים, מלודיות והרמוניות שעברו בבלנדר תעשייתי ויצא מהם אסופת השירים הכי מגניבה, כיפית, Playful-ית, חדשנית ואומנותית שאיזו קבוצת מוזיקאים יכולה להוציא כיום. שירים שמכילים את כמה מהקולות הכנים ביותר שאני מכיר, ווקאלז שמלאים בלב גדול, ושמחה ועצב ילדותיים אך גם מופלאים בכנותם. אני אוהב אהבה גדולה את האלבום הזה על אף מגרעותיו הלא מעטות, מגרעות שאפשר שרק מגדילות את השמחה שלי מהאלבום, כי שלמות זה דבר שאנימל קולקטיב לעולם לא יוכלו להגיע אליו, אסור להם להגיע אליו כי ברגע שיגיעו הם כנראה יאבדו את הייחודיות והאדג'יות שלהם. וכל עוד הם ימשיכו בדרכם זו, גם אני תמיד אצהל לצידם.
***
1.
Pepe Deluxé – Queen of the Wave
זהו, המקום הראשון. סוף הסיכום וסוף השנה. והנה עוד אלבום שלא זכה להצלחה שמגיעה לו. כששוחרר בינואר 2012 דווקא גרף כמה וכמה ביקורות משתפכות וציונים גבוהים, אך לאחר מכן נשכח די מהר וקיבל התעלמות מופגנת (ככה זה נראה לי לפחות) בסיכומי השנה הגדולים כקטנים.
אלבום השנה שלי הוא Queen of the Wave של Pepe Deluxé והוא הדבר הכי יומרני ושאפתני ששמעתי מזה שנים. המזל שלי הוא שאותה יומרנות בסיטונות שמגיעה באלבום מגובה בכישרון וחזון לא פחותים. מקורה של Pepe Deluxé הוא בפינלנד, עוד אחת מגוש הארצות הצפוניות שמשנה לשנה רק מביאה עוד ועוד מוזיקה מופלאה ומקורית שמהווה קונטרסט עז למוזיקה שמגיעה משתי מעצמות המוזיקה השולטות – בריטניה וארה"ב. פפה דלוקס של 2012 היא פרוייקט של צמד מוזיקאים-אנשי אולפן מוכשרים להחריד שמגובים במספר רב של נגנים העומדים לשירותם ומביאים לפועל במקצועיות רבה את החזון של הצמד – שילוב לא ייאמן של פופ, רוק, פולק, טריפ הופ, אלקטרוניקה, בארוק, ביג ביט, פסיכדליה, ג'יימס בונד, מערבונים, אופרה וכמעט כל דבר שהתקיים ב- 60 השנים האחרונות ולא מעט דברים שאין להם עדיין שם ובטח נשמע באיזה פסקול של סרט מדע בדיוני בעוד 30 שנה מעכשיו. האלבום הזה הוא עולם ומלואו. הוא ההגדרה הכי נאמנה לגרנדיוזיות ולפומפוזיות. ולמרות העושר הקיצוני שיכול להבריח הרבה מאזינים, ואני בטוח שהוא גם ממש עושה את זה בפועל ללא מעט, הוא נגיש בצורה מעוררת הערכה, כיפי, מטלטל, מפעים ומשמח. מאוד מאוד משמח. לפחות לאוזניי. שוב, יש פה הכל, גיטרות, תופי בונגו, חלילים, כינורות, גולקנשפיל ומה לא. והכל מנוגן, מורכב ומופק בוירטואוזיות עילאית ומגניבה. גם אם זה לא סגנון או כיוון מוזיקלי לרוחכם, אני חושב שלכל הפחות ראוי שתתנו לו צ'אנס כי לדעתי אלבום כזה מגיע פעם ביותר מדי זמן.
את ההיכרות עם האלבום שהכי אהבתי השנה אני חייב לבלוג מוזיקה שמאוד אהוב עליי ושאני עוקב אחריו כבר שנים – טאפאס וטאפאס של נמרוד ופינקי החתולה. הבלוג הזה חשוב לי מאוד והבטחתי לתת לבלוג הזה את הבמה הראויה לו כשכתבתי על המקום החמישי שלי. למרות מה שאכתוב כאן אין אני מעוניין ללקק לבלוג ובעליו אלא רק לקדם בכנות בלוג שמגיע לו. בבלוג נמרוד מפרסם מדי שבוע בחריצות רבה מוזיקה שהוא דג מהמרחבים הצחיחים של האינטרנט, כשחלק רב מאוד מהמוזיקה הזו היא כזו שיש לה הפוטנציאל להיות נאהבת ומוערצת על ידי המונים אך משום מה מתפספסת ברובה. רק להבהיר שהמוזיקה בבלוג היא ממש לא אזוטרית או מוזרה – לא שיש בזה דבר רע, נהפוכהו, אך זה פשוט לא המקרה. הבלוג בקביעות מרשימה תורם לי מדי שנה אלבומים מופלאים שפשוט קולעים לטעמי האישי בהצלחה רבה עדי כדי חשד. תמיד יהיו ב- 20 האלבומים האהובים עליי לאותה שנה לפחות כמה אלבומים שגיליתי בבלוג ושלא שמעתי עליהם בשום מקום אחר לפני כן ומאז. זה עד כמה שחשוב לי הבלוג וזה למה אני מקווה שנמרוד ופינקי ימשיכו לעשות את מה שהם כל כך טובים בו בחריצות יסודית של פוסט בשבוע בזמנים שגרתיים – שזה להכיר לי עוד מוזיקה טובה.
ייתכן מאוד שהבלוג הזה לא יקלע לטעמכם וזה בסדר – אך אני ממליץ בכל זאת למצוא את המקור האידיאלי (לא משנה באיזו צורה שתהיה – בלוג, תחנת רדיו או אדם בשר ודם) למוזיקה שתהיה חדשה לאוזניכם, מקור שימשיך לאתגר אתכם מוזיקלית ושיציף אתכם בנפלאות המוזיקה. רק לאחרונה אני מתחיל להפנים כמה המקורות האלה בצורת בלוגים נעשים נדירים יותר ויותר וזה ממש חבל לי, כי זו צורת המקור המוזיקלי האהובה עליי (גם אם היא נעשית פחות רלוונטית ככל שהטכנולוגיה מתקדמת) ולכן אני חושב שהגיע הזמן שגם אני אקח בזה חלק ואני מקווה להגשים בקרוב חלום שיש לי מזה כמה שנים – לפתוח בלוג משל עצמי (עדכון: זה כבר קרה!), בתקווה שלפחות אדם אחד (לא מבקש יותר מזה) יקבל את הבלוג שלי כמקור למוזיקה מצויינת עבורו.
הלאה לשנת 2013 – שתהיה מצויינת, מוזיקלית ובכלל.
פינגבאק: סיכום אלבומי השנה 2014 | אנטנות השמיימה