{{ נהניתם/ן? אז בואו לעשות לייק לעמוד הפייסבוק לאוצרות מוזיקליים נוספים! }}
2019 הייתה שנה מעניינת. מסעירה אפילו. הטעם המוזיקלי שלי קיבל בעיטה בשיניים רק בגלל אירוע אחד שהעביר אותי מסע רציני, אתגר את הקונבנציות המבוססות שלי לגבי המוזיקה שאני שומע וזו שנמנעתי מלשמוע וגרם לכניסתם לסיכום של מספר אלבומים שלא חשבתי לפני כן שאכלול ברשימת האלבומים שהכי אהבתי בשנה כלשהי. האירוע המכונן הזה היה כשיישבתי בבית מול המחשב והקלקתי על כפתור קניית הכרטיסים לפסטיבל Roadburn, שהוא הפסטיבל ההולנדי למטאל והמוזיקה הכבדה.
הרגע הזה היה כנראה הרבה יותר חשוב ומשפיע מאשר הפסטיבל עצמו. זה הרגע שאמרתי לעצמי שאין ברירה ורק בגלל מספר הופעות שהן בכלל לא מטאל שאני חולם לראות בלייב אני אצטרך לתת צ׳אנס ללהקות שהן בהחלט כן מטאל רק כדי שיהיה פסטיבל מוצלח כמכלול. זה הרגע שהורדתי את חומות ההגנה והפחד מכל מה שעשוי להיות משוייך לנהמות הגראולינג המטאליות. הייתי סקרן לגבי מטאל מתון יחסית הרבה קודם אבל הכי הרבה שעשיתי היה בסך הכל לדגום. זה לא שהפכתי השנה למאזין מטאל מן המניין, אני עדיין מתקשה עם גראולינג ולא תראו פה אלבומי דת׳ מטאל, אבל בהחלט מצאתי את פינת המטאל הספציפית שבהחלט מדברת אליי. כך שאני כבר מיידע שלא תהיו מזועזעים כשתתקלו באלבומי מטאל בסיכום (משער שגרמתי לזה להישמע הרבה יותר משמעותי מאשר זה תופס מקום בסיכום עצמו, אבל עבורי השינוי הזה הוא בהחלט משמעותי).
בכל מקרה, מטאל או לא, יש כאן כרגיל רשימה מאסיבית של למעלה מחמישים אלבומים שלא יכולתי להרשות לעצמי לא לכלול בסיכום ושאני מרגיש מחויב להפציר בקוראות/ים של הסיכום לתת להם צ׳אנס. גם כרגיל, נכללו המוני אלבומים שלא קיבלו פרסום או תפוצה רבה אם בכלל, אך שאני מצאתי מעולים וראויים ביותר.
כמו שנה שעברה, גם הפעם יש פלייליסט ספוטיפיי שמאגד את שירים מכל האלבומים ומומלץ לתת לו להתנגן במהלך הקריאה או בכלל בלי קשר לטקסט (שגם ככה כולנו יודעים שזה רק האקסטרה ולא העיקר). הפלייליסט מוטמע כנגן בתחתית הפוסט או שפשוט אפשר לפתוח בחלונית חדשה מפה.
שתהיה קריאה והאזנה נעימה!
סיכומים משנים קודמות:
2012 (מחוץ לעשירייה / עשרת הגדולים )
2013
2014
2015
2016
2017
2018
תוכן עניינים:
[ החמישים | הארבעים | השלושים | העשרים | העשירייה | החמישייה ]
56.
Olden Yolk – Living Theatre
אלבומה השני של להקת האינדי-פולק פסיכדלית מניו-יורק עם אלבום נוסף שמלא קלילות אווירתית, שירים נעימים ומחליקים. אמנם חסר אדג׳ של ממש אבל השירים באלבום הנוכחי הרבה יותר תופסים את האוזן ואת תשומת הלב וממש מקסימים להאזנה. שיפור גדול לטעמי לאלבום הראשון שלא הרשים.
[ Grand Palais ]
55.
Kendra Amalie – Intuition
אלבום בכורה מעניין מאוד של קנדרה אמאלי האמריקאית המוכשרת. אלבום שמזגזג בין הנגיש למוזר, בין פולק-רוק פסיכדלי שואב לקטעים אינסטרומנטליים על טהרת ה- American Primitivism, או אמביינט אמריקנה שכזה. קצת אבסטרקטי מדי לעיתים, אבל יפה ומסתורי לאורך כל הדרך.
[ Breathe Underwater | Stay Low ]
54.
Big Thief – U.F.O.F
באופן אובייקטיבי, זו לגמרי השנה של Big Thief. לאחר אלבום הסולו של הסולנית אדריאן לנקר בעלת הקול הייחודי שיצא שנה שעברה, הלהקה בראשותה נמצאת לגמרי בתנופה כשהוציאו את האלבום הנ״ל בחודש מאי, וכבר חמישה חודשים לאחר מכן הוציאו אלבום נוסף. הלהקה שלטה בערוצי התקשורת של המוזיקה האלטרנטיבית שלא הפסיקה לסקרם, וסיימו את השנה גדולים בהרבה מאשר היו רק בתחילתה. בתור מישהו שלא אהב בכלל את אלבום הבכורה שלהם בזמן אמת, ההייפ היה לי חשוד אבל בסוף נעניתי וזכיתי לראשונה להנות מהמוזיקה של הלהקה.
האלבום U.F.O.F, הראשון משני האלבומים, הוא בכלל לא מה שציפיתי לו מהם, דהיינו רחוק מאוד מהאלט-רוק הגנרי שזכרתי מהאלבום הראשון ובפועל פולק-רוק עם שוליים משוננים ומעוותים. אלבום לא אחיד ברמתו שמתחיל חזק ביותר ומסתיים נפלא עם בטן רכה באמצע אבל עדיין צלילים מסקרנים ובחירות לא טריוויאליות לאורך כל הדרך.
דווקא עם האלבום השני שלהם הם הביאו את הפגז הקטלני ביותר שלהם, השיר הכביר והמושלם למדי שהוא הסינגל Not שנחרש אצלי ברמות קיצוניות, אבל לצערי הרב שוחרר לעולם באלבום שהוא כולו פילר חסר חן שמסתדר סביב הגביע הקדוש שהוא השיר הזה. לגמרי מצא את מקומו באלבום הלא נכון מבין השניים ולדעתי הלהקה הייתה עושה בחוכמה אם הייתה מאחדת את שני האלבומים לאלבום אחד מרוכז, אדיר וחסר התפשרות. מצד שני, נראה שדווקא הולך ללהקה וכנראה הם ידעו מה הם עושים אז כנראה אני בצד של הטועים. ועדיין אני מרגיש שהרווחתי השנה לא מעט מלהקת Big Thief.
[ Control ]
53.
Vanishing Twin – The Age of Immunology
אלבום הפריצה של מי שהיא ככל הנראה נושאת הדגל הנוכחית של המסורת המוזיקלית של להקת Broadcast האגדית והמנוחה ושל Stereolab האגדית גם היא שחזרה השנה לתחיה עם טור הופעות מעורר קנאה שאני שומע עליו רק טובות. הלהקה מלונדון עם אלבומה השני שמהווה שיפור גדול על קודמו מציגה פה את הטייק שלה על הפופ השיקי פסיכדלי רטרואי עתידני שאמהותיה הרוחניות הנ״ל הביאו לקדמת הבמה הנישתית. טוויסט שלוקח יותר לכיוון האלקטרוני האקספרימנטלי בלי לוותר על התחושה העל זמנית נטולת כל עוגן בצליל מודרני שהוא.
[ KRK (At Home In Strange Places) | You Are Not An Island ]
52.
Guaxe – Guaxe
אלבום הבכורה של הפרויקט הפסיכדלי הצרפתי שמביא את המנהיגים של שתי להקות שונות. כנראה היותר מוכר מבין השני הוא Fernando Almeida מלהקת Boogarins והשני הוא Bonifrate מ- Supercordas. יחדיו הם מאחדים כוחות והוציאו מה שהוא לאו דווקא איזה טור דה פורס של תת-הז׳אנר/סצינה ודווקא יותר אסופת שירים קטנה, קלילה ונינוחה עם כמה קטעי פסיכדליה אופטימיים ומפנקים.
[ Desafio do Guaxe ]
51.
Jasmim – Culto da Brisa
האלבום הפורטוגלי הראשון מבין שניים ברשימה הזו, ועוד אחד מבין רבים מאוד בשפה הפורטוגזית (יש לי משהו עם ברזיל). אלבום בכורה של בחור או להקה, לא בטוח שהבנתי, שעושים פולק-רוק פסיכדלי פסטורלי שמפוצץ באופטימיות וקלילות מרחפת, אפילו קצת היפי ג׳ורג׳ הריסון-י שכזה לעיתים. ממש מקסים ונעים.
[ Ouro, Prata e Jasmim | Aqui, Agora ]
50.
The Claypool Lennon Delirium – South of Reality
האלבום השני של הפרויקט של שון לנון ולס קלייפול. אלבום כיפי וצבעוני, פסיכדליה מעוותת שכזו עם עם בסיס מלודי חזק. האמת שהופתעתי מכמה שנהניתי מהאלבום הזה כי בזמן אמת פסחתי מעבר לאלבום הבכורה של הצמד בלי לחשוב פעמיים. למרות הקשר החזק שלו למוזיקה פסיכדלית על שלל פרויקטים, תמיד קצת סלדתי משון לנון, בלי הצדקה מספקת, וככל שזה נוגע למוזיקה של לס קלייפול ולהקתו Primus אז איתם דווקא כן ניסיתי ולא צלח. תמיד ייחסתי את זה לשילוב שלהם של Fאנק ורוק שלא מושך אותי כבר כרעיון אבסטרקטי. אבל אחרי האלבום החדש הנוכחי של השניים אני חושב שפספסתי דברים טובים לאורך השנים, משני הצדדים. בהחלט ייתכן.
[ Amethyst Realm | Boriska ]
49.
Chelsea Wolfe – Birth of Violence
פעם שלישית שצ׳לסי וולף המופלאה מכניסה אלבום לסיכום השנה של הבלוג, והפעם עם מה שהוא כנראה האלבום השקט ביותר שלה, ועם זאת ברמה הרגשית הוא חסר רחמים כהרגלה של הזאבה בשחור. בעוד שבאלבומה הקודם וולף כבר ממש התפלשה במטאל, באלבום החדש היא חוזרת דווקא למקורות, עוזבת את הגיטרות החשמליות ומבצעת שירים יותר פולקיים אבל בשילוב האסתטיקה האפלה של החלק הנוכחי של הקריירה של צ׳לסי התוצאה חזקה ומצמררת.
[ The Mother Road | Deranged for Rock & Roll ]
48.
Motorpsycho – The Crucible
עוד שנה ועוד אלבום חדש ללהקת הפסיכדליה-סטונר-רוק-פרוג השוודית הותיקה – האלבום ה- 24 בשלושים שנות קריירה שהלהקה ציינה השנה. לראשונה התאהבתי במוזיקה האפית-אך-קאצ׳ית הזו של הלהקה לפני שלוש שנים וכבר אני מרגיש שליוויתי אותם כברת דרך של מספר אלבומים חדשים, הרבה אלבומים ישנים שזכיתי להכיר לראשונה (שעדיין מרגישים כמו כמה טיפות באוקיינוס של יצירה) ושתי הופעות לייב. מה שאני אוהב כל כך ב- Motorpsycho זה שעל אף התפוקה היצירתית הגבוהה הם עדיין מצליחים לתת לכל אלבום את הטוויסט הייחודי לו. הפעם הלהקה הביאה אלבום בן שלושה קטעים בלבד שאורכם נע בין 8 ל- 20 דקות לשיר. נשמע מאיים על פניו אבל תמיד הלהקה הייתה חזקה במיוחד ביצירתם של שירים ארוכים ואפיים קלים לעיכול באופן מפתיע, ושירי האלבום החדש אינם יוצאי דופן. תמהיל הסגננות הוא די מוכר, עם אולי דגש גדול יותר מבדרך כלל על הפרוג שהאמת שזה נחמד אבל אולי קצת פחות מדהים עבורי כמו בשני האלבומים הקודמים שלהם. עדיין יש הרבה מה לאהוב פה, ואני מוצא את הצלילים המוכרים באריזה החדשה נעימים ומשלהבים כמו תמיד.
[ Psychotzar ]
47.
Komina – Komina
אלבום הבכורה של להקת הפוסט-מטאל מאוהיו, ארה״ב. סאונד איטי וכבד עם שירה מעופפת ונוגה. שילוב מפוצץ שמביא לתגובות של קתרזיס רגשי בקלות מרשימה.
[ Visions of Pripyat | Úlfhéðnar ]
46.
Lightning Dust – Spectre
אלבומם הרביעי של הזוג אמבר וובר וג׳ושוע וולס שעזבו השנה את להקת Black Mountain, שעזרו להקים בתחילת ימיה, כדי להתמקד בפרויקט האישי שלהם. אלבום שהוא גם סוג של חזרה לתלם אחרי שבאלבום הקודם שברו לכיוון הסינת׳פופ ועכשיו חזרו לסאונד האינדי-פולקי-פסיכדלי האטמוספרי המזוהה עם שני אלבומיהם הראשונים והטובים יותר. אסופת שירים קטנה ומענגת עם סאונד חמים, עצל ומלטף והקול החד פעמי, המופלא והרועד של וובר שאמנם לא נוכל למצוא יותר באלבומים של בלאק מאונטיין אבל העיקר שיש עדיין איפה לשמוע אותו ואולי אפילו יותר מבעבר.
[ Devoted To | A Pretty Picture ]
45.
Lucile Furs – Another Land
אלבום פופ פסיכדלי רטרואי פרחוני מקסים ויפה. מלא קלילות צבעונית אופיינית אך מלאת חיות עם כמה וכמה שירי פופ קלילים וחמימים מלאי עונג והתרפקות אופטימית.
[ No Word in English | Transmitting from the Blind Guard ]
44.
Mega Bog – Dolphine
הפרויקט של ארין בירגי האמריקאית באלבומה החמישי והראשון שאני שמעתי. בירגי עושה פה ארט פופ אקספרימנטלי עם השפעות של פסיכדליה ורטרו פופ שיקי צרפתי שכזה עם שירים שנעים בין היפהפיים והנוגים לבין המוזרים והמערערים. יוצרת יצירתית ומעניינת מאוד.
[ Diary of a Rose | For the Old World ]
43.
Plastic Mermaids – Suddenly Everyone Explodes
אלבום בכורה ללהקה הבריטית הצעירה והקצת מוזרה הזו. מוזרה לא כי הם עושים מוזיקה מוזרה של ממש אלא כי אני לא בטוח שאני מבין מי הם בדיוק מבחינה מוזיקלית. יותר משאני שומע את הלהקה בשירי האלבום, אני יותר שומע את מושאי ההשפעה שלהם. אני שומע המון המון MGMT, הרבה Flaming Lips, גם Grandaddy אבל אני לא בטוח ששמעתי ממש את ה- Plastic Mermaids. אולי זה כי מדובר באלבום ראשון ללהקה אז סביר שעוד לא גיבשו סאונד ייחודי משל עצמם, רק שזה עומד בסתירה עם היכולות המוזיקליות המרשימות של החברים, השירה השואבת והאפקטיבית של הסולנים והיכולת המבטיחה שלהם לכתוב שירים עשירים ומורכבים (גם אם באמצעות צלילים של להקות אחרות). בהחלט אשמח לראות את ההתבגרות המוזיקלית שיעברו בעתיד ויגדלו להיות יצור מוזיקלי משל עצמו. אני באמת מאמין שהם הולכים להיות גדולים.
[ Milk | Floating in a Vacuum ]
42.
Rose Elinor Dougall – A New Illusion
מהאלבומים האלה שעטיפת האלבום נותנת הצצה לא רעה אל התוכן שמאחוריה. האלבום השלישי של רוז אלינור דוגאל הבריטית שהתחילה בכלל במין להקת בנות ובתחילת העשור פתחה בקריירת סולו בה היא חוקרת את מרחבי הצלילים של הארט פופ על הצד הנגיש והסנטימנטלי. האלבום הנוכחי מלא באווירת סבנטיז עם הפקה צלולה כבדולח עם אותה אווירה שהעטיפה מרמזת אליו, אבל מצד שני גם מלאה בהרגשה מודרנית למדי ומעלה לי לראש את אלבומה של U.S. Girls משנה שעברה אבל אולי רק קצת פחות אקלקטי ועם יש גם דמיון בהגשה הווקאלית היפהפייה.
[ Take What You Can Get | Something Real ]
41.
Richard Dawson – 2020
אחד האלבומים הכי מצופים של השנה עבורי, הפולואו-אפ לאלבום Peasant מ- 2017 שהיווה את הפריצה הגדולה של ריצ׳ארד דוסון האנגלי. אלבום אדיר ממש שהגיע למקום הרביעי בסיכום של השנה ההיא. בעוד האלבום הקודם היה על טהרת הפולק העממי-ימי-בינימי האלבום החדש לא היה יכול להיות יותר שבירת כיוון קונספטואלית, בו עוסק דוסון בחיים המודרניים המוכרים שמלאים בטכנולוגיה, רשתות חברתיות, חרדה, שיפור עצמי, אימוג׳יז. השינוי מתבטא כמובן גם בסאונד של האלבום. שהפך חשמלי יותר ואף אלקטרוני לפרקים. אך דוסון נשאר אותו דוסון למרות השינויים, דהיינו, השירה וההגשה הכל כך ייחודיים שיוצרים מלודיות ומבנים מיוחדים ומקוריים כאילו מן האוויר השתמרו היטב. מה שדוסון עושה עם הפה והקול שלו ראוי להישמר במוזיאון. זה פשוט יוצא מן הכלל, מדהים ומסעיר. השירים עצמם אולי פחות לופטים וחודרים כמו שירי Peasant אבל יש פה מספיק קסם כדי לגרום לי לחכות בצפייה דרוכה לשבירת הכיוון הבאה של ריצ׳ארד דוסון.
[ Jogging | Black Triangle ]
40.
Avey Tare – Cows on Hourglass Pond
לא אלבום מושלם אבל הכי חזק של Avey Tare מזה שנים ואולי בכלל. בעוד שחברו ל- Animal Collective – פנדה בר הוציא השנה את מה שהוא אולי האלבום הכי חלש בקריירת הסולו שלו וגם האלבומים האחרונים של הלהקה די מביישים את נעוריהם, ברמת הסולו אבי טאר דווקא כן מצליח לזרוח לאחרונה כשהוא חוזר פה קצת לתחילת הקריירה שלו ושל חבריו ומחזיר את אווירת הפריק פולק הפסיכדלי מהעורערת והמיוחדת, תהליך חזרה למוטב (עבורי) שהתחיל כבר באלבומו הקודם Eucalyptus. אלבום קצת עמוס מדי אבל עם כמה שירים ממש מוצלחים.
[ K.C. Yours | Saturdays (Again) ]
39.
Strange Ranger – Remembering the Rockets
האלבום השני של הגלגול החדש של Sioux Falls להקת האימו מפורטלנד, אורגון שבגירסתה הנוכחית עושה אינדי-רוק ניינטיזי חלומי ומרחף, עצל ואופטימי. שירים מתוקים עם שוליים משוננים שנותנים את הקיק הראוי כדי לתפוס את תשומת הלב והסקרנות.
[ Beneath The Lights | Message to You ]
38.
Black Mountain – Destroyer
הפולואו אפ לאלבום הכי טוב של הלהקה מבחינתי, ואלבום שמגיע דווקא עם שינויים גדולים בהרכב הסבנטיז-פרוג-פסיכדליה. שניים מחברי הלהקה המקוריים עזבו ממש לפני הקלטת האלבום כדי להתרכז בפרויקט הפרטי שלהם (אלו הם אמבר וובר וג׳ושוע וולס מ- Lightning Dust שגם מככבים בסיכום), מה שיצא זה שבלאק מאונטיין הפכה למעשה לפרויקט סולו, אבל הסאונד דווקא לא השתנה בצורה דרסטית. אלבום יחסית כבד לעומת האלבומים הקודמים, רבים מהשירים חסרים את ההוקים המוכרים והאהובים של הלהקה (אולי חסרונה של הסולנית אמבר וובר הוא סיבה לכך) אבל בהחלט נמצאים גם כאן מספר שירי רוק פסיכדלי מרתקים, כנראה הכבדים ביותר שהקליטה הלהקה, שמרעישים היטב את התודעה.
[ High Rise | Future Shade ]
37.
Tik Tu – Ulitakis
האלבום הראשון אי פעם שאני שומע של מוזיקה אוקראינית ומכל המקומות בעולם אל האלבום הזה גיליתי דרך פרסומת בפייסבוק (שזה בו זמנית מביך, מפתיע ומכעיס שפייסבוק מכירים אותי כל כך טוב שהם אפילו מצליחים להמליץ לי על מוזיקה, משהו שאפילו ספוטיפיי בקושי מצליח) בעיקר בגלל העטיפה החמודה. הלהקה האוקריאנית הצעירה עושה באלבומם השני הנוכחי אינדי פופ חביב וקליל עם קצת תזמור וקצת סינת׳. הניגון של השפה האוקראינית נותנת למוזיקה נופח שעבורי לפחות הופך את המוזיקה למאוד מרעננת עם גוון מקורי. מאוד נעים, כיפי וחינני.
36.
Bryan Scary – Birds
אלבומו הרביעי של בריאן סקארי שהוא במקרה אחד המוזיקאים האהובים עליי ביותר שאחראי לאחד האלבומים הכי אהובים עליי אי פעם, כמה פרטים שכשלתי פעם אחר פעם לאגד להמלצה מסודרת. את אלבומו המושלם (!!) של סקארי Flight of the Knife מ- 2008 גיליתי בזמנו בזכות בלוג מוזיקה בעברית (שהוקם באמצעות בלוגלי – פלטפורמת הוורדפרס העברית. וואי איזו נוסטלגיה מוזרה) ששכחתי את שמו או של הכותבים שלו וכיום לצערי כבר אין שום זכר אליו ברשת, אבל לעד יחיה בראש ובלב שלי בזכות ההמלצות האדירה על אלבום הגלאם-פסיכדליה-פרוג-פופ הממכר והמדבק ההוא. 11 שנים אחרי האלבום הוציא סקארי את אלבומו הרביעי (בין לבין יצא אלבומו השלישי ב- 2012, שדווקא לא הפיל אותי) שהוא מין אלבום קונספט שסובב כולו את עולמן של הציפורים. אלבום פרוג פופ מקסים, נינוח ויפהפה עם הרבה הוקים קסומים ולחנים מורכבים אך בעלי זרימה קלילה ומענגת. לא הייתי אומר שזה אלבום שיכל לתת פייט ראוי לאלבום שגרם לי להתאהב בסקארי אבל אני פשוט שמח להלל ולאהוב שוב אלבום מידיו.
[ Quick Wendy, Wake The Sparrow! | Mourning Dove Meets The Mayflower ]
35.
Reptile Tile – Reptile Tile vs. Human Man
אחת היציאות היותר מוזרות של השנה. קולקטיב מוזיקאים מפלורידה, ארה״ב שמוציאים אלבומים מפוצצים בעשרות על גבי עשרות של שירים עם מלא התנסויות מוזיקליות והפקת לואו-פיי ביתית. תחשבו על התוצרת של קינג גיזארד, רק אפילו יותר משוגע והרבה יותר prolific ועם אובססיה לזוחלים. אם ניתן אפילו להעלות דבר כזה בכלל על הדעת, התוצאה היא הביזאריות של קומונת הווירדוז שהם להקת הרפטליים הזו. באלבום של 23 שירים שנעים בין שירי פופ כיפיים, יציאות אלקטרוניות, המנונים ממכרים, פסיכדליה, אריאל פינק, סינת׳, לואו-פיי והרבה ניסויים מוזיקלים שדווקא לא מורידים בכלל מההנאה והזרימה של האלבום. דפוקים לגמרי, אבל המוזיקה נעימה וכיפית באופן מפתיע.
[ We're Not a Cult | Mystery Friend ]
34.
Alcest – Spiritual Instinct
אלבום שישי לצרפתים הרועשים, שתמיד נשמעו לי יותר כמו שוגייז על הצד היותר כבד של הסקאלה מאשר לסצנת המטאל שהם תמיד משוייכים אליה. אבל אם כבר מטאל, אז שיהיה עם השירה השמיימית של Alcest. אמנם באלבום החדש הם בהחלט מצליחים להגיע לא פעם לעוצמות די מפלחות קרביים, הן מצד הריפים הדוהרים והן מבחינת הווקאלז, אבל כמי שהכי ברמת מתחיל והינו רגיש למדי לשטיקים המטאליים, האלבום הזה עושה לי ממש טוב בלב ובדפנות האוזניים.
[ Le Miroir | Protection ]
33. Have a Nice Life – Sea of Worry
ללא ספק האלבום שהכי חיכיתי לו השנה. אחרי הכל מדובר באחת הלהקות האהובות והמשפיעות ביותר עליי באלף הנוכחי. בואו נגיד שכנראה לא הייתי מוצא את עצמי איכשהו מרגיש בבית עם מוזיקת הפוסט-מטאל לאחרונה לולא ההכנה המוקדמת של Have a Nice Life והפרויקטים הנלווים במדעי הדיכאון והדכדוך, כי למצוא את היופי והנחמה בפסימי והאפל זה לא דבר טריוויאלי כל כך. אחרי שני אלבומים שהגדירו עגמומיות מלוכלכת רועשת מדכאת וחסרת גינונים מה היא, האלבום החדש הוא לא בדיוק מה שהיינו מורגלים אליו, תקנו אותי אם אני טועה, אבל אני חושב שאני שומע לא מעט אופטימיות ב- Sea of Worry. הגישה החדשה (שעדיין מלאה באפלה ברובה, אין מה לדאוג) מלווה גם לראשונה בהפקה הרבה יותר נקייה וביצועים של להקה מלאה מעבר ל- דן בארט וטים מקוגה, שני השרוטים מקונטיקט, ארה״ב שמובילים את הפרויקט הזה.
שבעת שירי האלבום (מתוכם שניים שמלווים את הלהקה כבר כעשור ועכשיו לראשונה מצאו בית) ללא ספק מהווים פרק חדש בדביר ימי הצמד, גם אם ככל הנראה מדובר בפרק פחות אמיץ ו- raw כפי שהיו שני האלבומים הקודמים, אך זה יפה לראות את המוזיקה של HANL מתפתחת למקומות מוזיקליים שונים. הרבה יותר קצבי, שירה פחות על סך תהום ויותר בעלת תנופה ואנרגיה, הרבה יותר דארק ווייב פוסט-פאנק, ישיר אך גם קצת מבולגן. קשה לי לומר שהאלבום החדש סיפק לי לגמרי את התאבון למוזיקה חדשה מהלהקה, אני מקווה שההמתנה עד הפעם הבאה שנקבל אלבום חדש תהיה פחות ארוכה מהפעמיים הקודמות, אבל זה טוב לראות את הלהקה מתפתחת ומתנסה, מופיעה ומגיעה לקהל שלה.
[ Dracula Bells | Trespassers W ]
32.
Jungstötter – Love Is
אלבום הבכורה של פביאן אלטשטוטר, הוא Jungstötter, צעיר גרמני עם קול זהב שנשמע כמו אגדת רוק סבנטיזית שעושה מוזיקת פופ קאמרית תזמורתית מלנכולית רומנטית ודרמטית שלוקחת ישירות מהמוזיקאים הגדולים ביותר בתחום דוגמת Scott Walker (בעצמו אגדת סיקסטיז/סבנטיז/כל-שנה-שהיא-בהיסטוריה שנפטר השנה), The Divine Comedy וכנראה יותר מכל מ- Tindersticks. ולמרות שההתבססות הברורה על הגדולים ביותר, יונגשטוטר מכניס לשיריו טאץ׳ אישי ניכר כשהשירים הכי טובים באלבום הם אלו בהם הוא מצליח לחרוג ממקורות ההשראה ומצליח להישמע כמו משהו חדש ונטול זמן כאחד, ברגעי התעלות אלו הוא מייצב את עצמו כאחת ההבטחות הטריות והמרגשות של המוזיקה מלאת הדרמה הזו.
[ Love Is | To Be Someone Else ]
31.
Angel Olsen – All Mirrors
וידוי: אף פעם לא הצלחתי להתחבר לאנג׳ל אולסן. האריזה תמיד נראתה לי מושכת, בדיוק המרכיבים המוזיקלים שמדברים אליי, אינדי פולק, גיטרות, עיבודים, אבל שום דבר. משהו בהגשה פשוט לא עבד עליי. עם שינוי הגישה של אולסן באלבום החדש מהמרחבים היותר פולקיים לכיוון הערבות התזמורתיים בשילוב של פופ גרנדיוזי לשם שינוי דווקא כן הצליח לסחוף אותי. המבנים המורכבים של רוב השירים באלבום החדש והמפואר מצליחים לרתק לי את האוזן ולהימשך אל הפיתולים והעיבודים המוגזמים (בקטע טוב, עבורי לפחות).
[ Summer | All Mirrors ]
30.
Doug Tuttle – Dream Road
אלבומו הרביעי של דאג טאטל האמריקאי, השני שלו בסיכומי הבלוג וייתכן ומדובר באלבומו הטוב ביותר עד כה. אלבום שהוא שמיכה אוורירית וחלומית למגע שמספקת את הכירבול המושלם לא משנה מה מזג האוויר בחוץ. שירי פופ-פולק-רוק עם טאץ׳ אמריקנה, פשוטים וישירים שאופפים את האוזניים כמו עננים צמריריים ומלטפים. אחד האלבומים הכי פחות מאתגרים או בעלי אדג׳ ברשימה ועדיין מקסים ונעים, מנחם ומרומם.
[ Twilight | Can You Feel It ]
29.
Ana Frango Elétrico – Little Electric Chicken Heart
בקלות מהטופ של האלבומים הכי כיפיים, קלילים ורעננים ששמעתי השנה. אלבומה השני של אנה פרנגו הברזילאית מריו דה ז׳נרו. מוזיקת פופ ברזילאית ג׳אזית מתוזמרת מתוקה, מדבקת וכל כך שובת לב. חסרים קצת שירים קרובים לשלמות כפי שהוא Chocolate הממוקם בדיוק במרכז האלבום, אך זה לא מוריד ממש מהאיכות המסנוורת של האלבום שהוא הבטחה לגדולות.
[ Chocolate | Se no cinema ]
28.
Stella Donnelly – Beware of the Dogs
אחד מההייפים הכי מוצדקים של השנה. אלבום בכורה מלא רעננות וכעס לסטלה דונלי האוסטרלית שמהווה תצוגת ראווה מרשימה לדרך בה סטלה משתלחת ופורקת עול במוסד הגבריות הרעילה דרך שלל החוויות המקוממות שהעבירו אותה. דונלי עושה זאת בצורת שירים מלאי חינניות וקצב סוחף לצד שירה מלאת ערס. בדיוק כשז'אנר הסניגר/סונגרייטריות המודרני התחיל לחזור על עצמו הגיעה סטלה דונלי לבעוט לכולם בתחת וזה ממש נפלא מבחינתי.
[ Beware of the Dog | Old Man ]
27.
Sharon Van Etten – Remind Me Tomorrow
אף פעם לא הצלחתי לאהוב אלבום של שרון ואן אטן, למרות שעל פניו המוזיקה שעשתה הייתה בדיוק בשבילי, פולק-אמריקנה רגיש. שמעתי את שניים-שלושת האלבומים הקודמים שלה וכלום. דווקא הפעם עם אלבום שמהווה שבירת כיוון מוזיקלית, שום אמריקנה, פחות פולק והרבה יותר צלילים אלקטרוניים סינתטיים, לא בדיוק התערובת המועדפת עליי, אבל דווקא הפעם האלבום תפס אותי הרבה יותר. הסאונד החדש הפך את השירים לא רק ליותר נגישים עבורי, אבל גם הדגיש את הרגשות שואן אטן מביעה פה ושם את הלב הפועם שלה במרחק נגיעה והתרשמות. אני מרגיש שהיא מצליחה להביע את עצמה הרבה יותר טוב בצורה הזו וזה הופך את כל האלבום לאפקטיבי ואישי מתמיד.
[ Seventeen | Comeback Kid ]
26.
Tropical Fuck Storm – Braindrops
לאחר שכבשו את המקום השני בסיכום של 2018, הלהקה החדשה האדירה ביותר משנה שעברה מסרבת לנוח ובעודה לא מפסיקה להופיע ברחבי העולם הוציאה כבר את אלבום השני עם מאגר שירים חדש וטרי. השירים החדשים ממשיכים את הקו המנחה של אלבום הבכורה ואף מפתחים גם לכיוונים חדשים. בעוד אלבום הבכורה היה מתקפה בלתי מרוסנת על כל החושים, מלא עוצמה, אמוציות וכל הזיעה והבוץ שבעולם, האלבום החדש מביא את אותה עוצמה אך גם מגוון אותה עם שירים יותר שקטים ורגועים ואף רגישים ועם גיוון בסולנים. השירים בהם ההילוך יורד לא תמיד נותנים את הסיפוק הנכון, אבל אין ספק שזה עדיף על אלבום נוסף שיהיה דומה מדי לאלבום הראשון.
[ Paradise | Braindrops ]
25.
Bonniesongs – Energetic Mind
בוניסונגס היא בוני סטיוארט, מוזיקאית אירית שחייה באוסטרליה. אל האלבום הבכורה הזה שלה הגעתי כשניסיתי למצוא מוזיקת פולק חדשה לאחר שהרגשתי שהייתה שנה דלה במיוחד בכל הנוגע למוזיקת פולק. האלבום הזה תפס אותי ולו רק בזכות העטיפה היומיומית שדווקא ממש לא מייצגת מוזיקת פולק (וגם מזכירה לי אלבום בכורה אחר של מוזיקאית אחרת מאוסטרליה). מה רבה הייתה הפתעתי כשגיליתי שאפילו למוזיקה באלבום הזה קשה לקרוא פולק של ממש. בהחלט יש פה פולק, אבל גם אינדי-רוק, ואפילו אקספרימנטלי למדי לפרקים, ומבני שירים לא נגישים במיוחד או אופיניים למדי לפולק. מה שכן יש זה בחירות מוזיקליות מקוריות ביותר, שירה היתולית לפרקים ומקסימה תמיד וכישרון מדהים ומתפרץ. לא בדיוק מה שחיפשתי, אבל בהחלט מה שהייתי צריך.
24.
The Leisure Society – Arrivals & Departures
אלבום חמישי של להקת האינדי-פופ-פולק הבריטית והמקסימה. אחרי אלבום חלש למדי, הלהקה חזרה השנה עם היציאה היומרנית יותר שלהם עד כה בצורת אלבום כפול שמסמן את החזרה של כוחם היצירתי שמוכר יותר מהאלבומים הראשונים של הלהקה. בעוד שבאלבומים הקודמים הייתה הרבה יותר קלילות פולקית מרוממת הפעם הכיוון הוא הרבה יותר מלנכולי ורגוע בשל היותו אלבום פרידה בעקבות סיום מערכת היחסים של הסולן עם זוגתו. לא מעט שירים חודרים ומרגשים עם עיבודים עשירים מושקעים ועתירי אמוציות.
[ There Are No Rules Around Here | Be You Wherever ]
23.
Cross Record – Cross Record
לא בכוונה בכלל, אמילי קרוס הפכה לאחד השמות שאני אשמע כל דבר שהיא נוגעת בו בלי לחשוב פעמיים. זה התחיל לפני שלוש שנים עם האלבום Wabi-Sabi של Cross Record הפרויקט שלה שהתחיל כסולו והתפתח לשת״פ עם בעלה דן דוז׳ינסקי. שנה שעברה היה אלבום הבכורה של Loma, הפרויקט של הזוג עם ג׳ונת׳ן מייבורג מלהקת Shearwater, אלבום כביר ויפהפה שהיה לאחד מאלבומי השנה של הבלוג. השנה קרוס חזרה לבדה ל- Cross Record אחרי שהיא ודן התגרשו. באלבום החדש בעל המשקל הרגשי הנכבד, קרוס מניחה בצד את הגיטרות האקספרסיביות שאפיינו את האלבום הקודם של הפרויקט ועברה להתמקד בקולה שלה שתופס את קידמת השירים באלבום הנוכחי בפופ אמביאנטי שמעופף בקלילות וזהירות באווירת חלום. שינוי גדול בסאונד, אבל השירים אפילו יותר טובים ובעלי נוכחות מאשר ב- Wabi Sabi כשהחצי השני של האלבום חזק בפער די גדול על החצי הראשון עם מספר שירים שמימיים ויפים ממש.
[ An Angel, a Dove | The Fly ]
22.
Hurula – Klass
רוברט ״הורולה״ פטרסון הוא מוזיקאי שוודי שכבר שני עשורים משחרר מוזיקת Pאנק בעיקר כחלק משלל להקות בהן הוא חבר. מאחר ועל פי רוב מוזיקת Pאנק ואני לא כל כך חברים, שמחתי לגלות שכאמן סולו הוא נוטה לעסוק יותר באינדי-רוק ישיר ורזה עם השפעות קלילות של פוסט-פאנק. אין כאן שום דבר ראוותני, רק שורה של שירי רוק פשוטים ויעילים. זאת אומרת ממש יעילים. גם בי להבין מילה, עם האזנות חוזרות מספר רב של השירים הצליחו ממש לתפוס אותי בזכות המלודיה הפשוטה והכנות הברורה שלו.
[ Så tystnar allt | Husen här ute ]
21.
Snake Oil – Dying of Sunsets
אלבום רוק פסיכדלי פרוגי קטן, יפה ומדבק של להקת Snake Oil מקונטיקט שזה לה האלבום השני והראשון בו הפכה ללהקה של ממש ולראשונה הקליטו את האלבום יחדיו באולפן. אלבום עם הפקה ברמה גבוהה שנותנת הרבה נופך לשירים יחסית פשוטים אך ממכרים, הרבה בזכות השירה הנפלאה והסוחפת של הקלידנית-סולנית אמילי לי (שעבדה עם Loma, Shearwater ואחרים) וכן בזכות הגוון הריטואליסטי-היפי-פסיכדלי שהשירים טבולים בו.
[ Pattern of Skulls | Blood Moon ]
20.
Ioanna Gika – Thalassa
נראה שבשנים האחרונות בכל סיכום יש לי את האלבום הזה של המוזיקאית הזו שהוא ״האלבום שמושפע ישירות מקייט בוש״ השנתי שלי. השנה היא לא שונה, ואולי אפילו מתפקעת באלבומים/מוזיקאיות כאלו. יש כמה וכמה, אבל כנראה שאלבום הבכורה של יואנה גיקה (אני מקווה שאני מתעתק נכון את השם בעל הכתיב הבלתי רגיל) היווניה-אמריקאית הוא זה שהכי אהבתי מתוך התת-תת-תת-סוגה הסופר ספציפית הזו שתמיד מביאה לי אושר ומוזיקה טובה (כן, אני קצת אובססיבי לקייט בוש בשנים האחרונות אחרי שגיליתי והתאהבתי בה מחדש וכל פיסת מוזיקה אחרת שמביאה לי את אותו הסיפוק ראויה להילולים). גיקה מספקת כצפוי ארט פופ שמיימי עם אקסטרה דרמה וחלל, אווירה אפלולית מאיימת לפרקים וביטים אלקטרוניים קצביים. שילוב אדיר, מוזיקאית מעניינת ונהדרת.
19.
maquinas – O Cão de Toda Noite
מההמלצות המצוינות יותר שקיבלתי השנה (תודה, אדי!). להקה ברזילאית שבאלבומה השני הנוכחי עושה מין ג׳אז-רוק אקספירמנטלי פוסט-רוקי שכזה שקשה למדי להגדרה ברורה. ישנה אווירה מאוד קודרת לעיתים ונינוחה לעיתים אחרות אבל תמיד מאוד לילית, כשל מסע לילי בעיר מנומנמת ודוממת מתוך סרט ישן, כאילו הלהקה הקליטה את האלבום באמצע הלילה רק לאורן של מנורות הרחוב שחודרת לאולפן דרך חרכים צרים. השם של האלבום שמתרגם ל- ״הכלב של כל הלילות״ מתאים במיוחד.
באחד השירים באלבום (בקטע האהוב עליי, הרגוע והמזדחל ביותר בו) מתארחת Clau Aniz המופלאה ששנה שעברה שלטה בסיכום של הבלוג ביד רמה עם אלבום הבכורה שלה והקשר בין שני האלבומים הזה מרגיש פתאום הכי ברור וטבעי כאילו היו בעבר שלם אחד שנחצה לשניים ונשלחו לעולם על פני נהר בשני צדדיו של מזלג ועשו דרכים שונות כדי להגיע אל אוזני המאזינים.
[ O Silêncio É Vermelho | Corpo Frágil ]
18.
Cult of Luna – A Dawn to Fear
אמנם נכנסתי השנה לראשונה למטאל די ברצינות ועדיין כשזה מגיע לדברים שבאמת נכנסו לי לבטן וללב אז האלבום החדש של Cult of Luna ענקי הפוסט-מטאל משוודיה זה הכי מטאל-מטאל שאפשר למצוא בסיכום הזה. מטאל כבד, מעיק, מוחץ וקודח עם גראולינג, צעקות וכל זה, ולמרות שזה לא מנת חלקי הרגילה דווקא את הכבדות האינסופית של הלהקה הזו אני מקבל בחיבוק והנאה רבה. אמנם רבים מהשירים באלבום הזה קצת ארוכים מדי לטעמי ולפעמים לוקח להם קצת יותר מדי זמן להגיע לפואנטה, אבל כשזה מגיע, הקליימקסים מרעידים לי את כל השערות והנקבוביות כי השיאים האלה תמיד מונחי רגש, והוא מתפוצץ.
[ We Feel the End | Lights on the Hill ]
17.
Mono – Nowhere Now Here
אחד האלבומים הכי משמעותיים עבורי השנה, ולו רק בגלל מה שהוא מסמל עבורי. האלבום השניים עשר במספר של להקת הפוסט רוק היפנית שגם הגיעה השנה לראשונה להופעה נפלאה (כך אומרים) בישראל. השנה הייתה גם הפעם הראשונה (והשניה ותיכף כבר השלישית) שיצא לי לראות את הלהקה בלייב במה שהיא ככל הנראה אחת מחמש ההופעות הכי טובות שראיתי בחיי. ההופעה הייתה ציון עשור לאלבום המרהיב והיפהפה שלהם Hymn to the Immortal Wind כשביצעו אותו במלואו בליווי רביעיית כלי מיתר. לאחר האירוע המשמעותי הזה לא הפסקתי לחשוב על ההופעה והלהקה, מה שהביא אותי לגלות אותה מחדש ולשמוע לראשונה את האלבומים המוקדמים שלהם.
האלבום החדש מתייצב במקום מאוד מכובד בפרספקטיבה החדשה שקיבלתי על דברי ימי המונו. אלבום שמערבב נוגות ורעש בצורה זורמת ונעימה, שמציג את הקליימקסים הרועשים והמרעידים שהלהקה מוכרת בזכותן עם הבלחות של שירה במה שהוא רחוק מלהיות הנורמה אצלם, והסטייה הזו דווקא עולה יפה מאוד. האלבום הגיע בשנה בו הלהקה חוגגת עשרים שנות קריירה וחוגגת היטב עם ערבים מיוחדים בנקודות רבות מסביב לעולם והאלבום החדש הוא מוצר נלווה ראוי מאוד להציג את המסע הנכבד שהלהקה עברה בעשורים האלה.
[ After You Comes the Flood | Meet Us Where the Night Ends ]
16.
Bruiser & Bicycle – Woods Come Find Me
כל מה שהייתי רוצה שאנימל קולקטיב היו עושים כיום ובמקום זה הלהקה הותיקה והאהובה שסובבה את הטעם המוזיקלי שלי על הראש מוציאה רק אכזבה אחת אחרי השניה. לפחות יש להקות צעירות שמיישמות כיום את השיעורים ש-אנקו העבירו את עולם המוזיקה המודרני בעשור הקודם בצורת צרור מרהיב של אלבומי מופת. למשל יש לנו את אלבום הבכורה של צמד הצעירים ממדינת ניו יורק שלוקחים את הפולק הפסיכדלי הקוקואי של הלהקה שפתחתי איתה את הטקסט הזה ואני מנסה לא לחזור על שמה כבר פעם שלישית בטווח כל כך קצר ומוסיפה לזה שובבות צעירה ורעננה, אימו ילדותי, גולמי וחשוף והרבה יצירתיות וגישת לו-פיי קסומה וקלילה.
15.
Gold – Why Aren't You Laughing?
פצצת פוסט פאנק גותי פסיכדלי מלודי רושף ורועם. להקה מצוינת מהולנד עם סולנית בעלת קול חם, מהפנט ולופט שנושפת את העצבים שלה כמו להבות חורכות ומלטפות ועם להקה מצוינת ורועשת שמגבה אותה. מעולים אלה.
[ Why Aren't You Laughing? | Mounting Into Bitterness ]
14.
Dead to a Dying World – Elegy
האלבום שעשה אצלי את המהפך הכי גדול השנה. אל האלבום הגעתי כהמלצה מהבלוג המעולה מאשין מיוזיק (שעשה חתיכת תחייה מחודשת השנה). כחלק מהתחממות יחסי עם מוזיקת המטאל השנה, ספציפית לפוסט-מטאל, המלצות כאלו התקבלו אצלי עם ידיים פתוחות. עטיפת האלבום היפהפייה ישר תפסה אותי אבל בפועל בכמה וכמה האזנות הראשונות לא התחברתי בכלל. שירת הגראולינג הבלאק מטאלית שאינה חביבה עליי באופן כללי די דחקה לרקע את כל המרכיבים האחרים של האלבום ולא הבנתי איפה הקסם. לאחר תקופת מנוחה והאזנה מחודשת פתאום האלבום כאילו שינה את עורו, הגראולינג נהיה הרבה פחות דומיננטי (ולעיתים אפילו נעדר לגמרי לזמן ארוך), המלודיות פתאום התחברו וההגיון שבינות לצלילים חשף את פניו. מה שגיליתי הוא אלבום פוסט-מטאל אטמוספרי, סינמטי אפילו, מאוד דרמטי – כיאה לשם הלהקה הטקסנית שזה אלבומה הרביעי – ששואב המון מפוסט-רוק שיותר חשוב לו לבנות אווירה ספק אפוקליפטית ספק שמיימית מאשר לפוצץ עם גיטרות רועמות את אוזני המאזינים. אחרי שמתחממים אל האלבום מקבלים אלבום מאוד מרגש, מורכב ומחושב לעילא, עם שירים ארוכים אבל מאוד מתגמלים וחיבור אלבום עם עטיפה כנראה הכי מושלם שעבר אצלי השנה.
[ Vernal Equinox | The Seer's Embrace ]
13.
Emily Jane White – Immanent Fire
הכניסה הכי טרייה לסיכום, יצא רק שבועות מספר לפני פרסום הפוסט אבל אין ספק שמדובר באחד האלבומים הכי מרשימים ומכושפים שהשנה הנוכחית הנפיקה. האלבום הראשון שאני שומע של אמילי ג׳יין ווייט האמריקאית מסן פרנסיסקו שזה כבר אלבומה השישי, ואם הייתי יודע שהמוזיקה שלה כל כך יפה ובדיוק כל מה שאני אוהב הייתי מתחיל הרבה קודם. האלבום החדש הוא ההוד וההדר של כל מה שהוא פולק גותי מסתורי מתוזמר עשיר ומפואר, מוצף ברגש ודרמה והכל במינונים נדיבים אך גם מדויקים מספיק כדי לא להתיש. השירים באלבום הזה שוב ושוב לופטים אותי ועותקים את נשימתי תוך כדי האזנה מכמה שהם פוגעים לי בבטן.
[ Washed Away | Infernal ]
12.
Sofia Bolt – Waves
באלבום הבכורה שלה, סופיה בולט לא הפסיקה להעלות לי לראש מכל המוזיקה בעולם דווקא את האלבום מ- 2017 של The Weather Station, הפרויקט של תמרה לינדמן הקנדית שתפס לי חזק בבית החזה באותה שנה. אבל בעוד המוזיקה של הוות׳ר סטשן נוטה לכיוון הפולק-סינגר-סונגרייטר, המוזיקה של סופיה בולט לוקח לכיוון היותר רוקי, ועדיין התחושה בשני האלבומים די דומה, של כנות חשופה וביטחון עצמי פגיע. משהו בשילוב הזה (שהוא יותר מכל תחושה אישית שלי) מהלך קסם חזק עליי. יש באלבום הזה כמה וכמה שירים מעולים שיותר מכל לחן ועיבוד שמלווים אותם, החוזקה העיקרית שלהם זה הניגון של קולה של בולט, האינטונציה והאישיות המתבטאת מהדרך בה היא מלווה את השיר בקולה היציב ומלא הדחיפות. אמנם מירב היח״צ היה בזכות העובדה שסופיה הצליחה להשיג את המוזיקאי והמעבד Van Dyke Parks מתהילת האלבום הגנוז Smile של ה- Beach Boys, שהגיע כדי לתת עיבוד לגרסה נוספת לשיר הנושא של האלבום, ועד כמה שהעיבוד באמת יפה ונותן לשיר טון שונה לגמרי, דווקא הגרסה המקורית הרזה והחשופה היא אחד השירים שיותר אהבתי השנה.
[ Waves | Closing Time ]
11.
Lokit – Lokit
כבר שנים אני מנהל רומן מתמשך, יציב אבל גם מרוחק לפרקים, עם המוזיקה של פינלנד, ללא ספק המוזרה ביותר מבין כל המדינות הסקנדינביות, עם השפה השונה בצליל ובכתיב והיותה המרוחקת והבלתי מוכרת גם יחסית לשכנותיה הצפוניות. היא תמיד מצטיירת לי בראש כפראית ופנטסטית. שנה שעברה פינלנד הכניסה לסיכום את האלבום השלישי של Litku Klemeti (שהוציאה אלבום חדש גם השנה שלא הצליח להיכנס הפעם) והשנה מצאתי את Lokit שיתפסו את המקום במסורת הטרייה הזו.
אני לא יודע כמעט כלום על הלהקה הפינית מלבד העובדה שזה אלבום הבכורה שלהם שיצא 7 שנים לאחר הקמת הלהקה. כמו כן, שזה חתיכת אלבום בכורה מעולה ומבטיח, מלא באנרגיה ואיכות. בתחילה הלהקה נשמעה לי קצת כמו Super Furry Animals בעיקר בגלל הדמיון בין הקול של הסולן של Lokit לקולו של Gruff Rhys סולן ה- Furries, במיוחד כשזה שר בוולשית שמזכירה קצת את הניגון הפיני. אבל מעבר לזה הלהקה עושה אינדי-רוק סקנדינבי מלא בחיות והוקים ופשוט שירים מעולים כפי שמוזיקה פינית יודעת לספק לי פעם אחר פעם כדי לתחזק את האובססיה הקלה עם הארץ המרוחקת והנפלאה הזו.
[ Keväällä Tavataan | Elina ]
10.
Collider – -><-
אחד האלבום הכי שונים ומשונים ששמעתי השנה. אלבום עם השם הלא שמי בעליל של להקה צעירה ויצירתית בטירוף מדנמרק. אלבום הרוק הכי לא סביר של השנה. שירים שבורים, ומסורבלים שכל אחד מהם כאילו מורכב מלפחות שלושה שירים שונים שמזגזגים ביניהם בחדות כמו זכוכיות משוננות וחותכות. אינדי רוק לעיתים רועש ומשפשף ולעיתים חלומי וצמרירי, עם שירה שהיא גם נביחות מאיימות וגם ליטופים קלילים מעוררי צמרמורת ואיזה חליל כלשהו שמרחף ומפציע פה ושם, קצת לא קשור קצת גאונות לשמה. לוקח זמן לקבל ולהתרגל אל הקצב האודיוסינקרטי המוזר והמנכר אבל אחרי מספר האזנות מתגלה פה אוצר שאינו מובן מאליו. אני בכנות יכול לומר שהרבה זמן לא שמעתי מוזיקת גיטרות מיוחדת כזו אם בכלל אי פעם.
9.
Capitão Fausto – A invenção do dia claro
הגילוי הגדול ביותר שלי של הזמן האחרון, להקה פורטוגלית חביבה שעושה סימנים משמעותיים להיות האובססיה המוזיקלית החדשה שלי. רק לפני כמה חודשים מועטים הגעתי לאלבומם הקודם מ- 2016, השלישי שהוציאו מאז הוקמה הלהקה בתחילת העשור, אלבום נאו-פסיכדליה צבעונית רכה ומעופפת (עם יותר משמץ של השפעה משני האלבומים הראשונים של Tame Impala). נשביתי בקסמיו באיבחה מהירה. כמובן כשרציתי עוד וגיליתי שהשנה הוציא את אלבומם הרביעי הייתי חייב להמשיך ישר אליו (למרות שלרוב אני מעדיף לעשות הפסקה בין אלבום אחד למשנהו של להקה מסוימת). ההתאהבות החדשה גם באלבום הזה לא איחרה להגיע ונדמה לי שכל עוצמת הרגשות שהרגשתי לאלבום הקודם רק הכפילה את עצמה עם האלבום הנוכחי. באלבום החדש הלהקה לוקחת כיוון קצת יותר פופי ויותר מתוזמר, עם הרבה עדינות ורכות. המוזיקה הכי מנחמת ומלטפת ששמעתי כל השנה. אלבום שהוא חיבוק חמים ועוטף המתפקע מאופטימיות ותקווה.
[ Faço as Vontades | Lentamente ]
8.
55 Deltic – You Could Own an American Home
אלבום Slowcore-פוסט-רוקי-לחשושים-עצובים-גיטרות-פוצעות קצר ומעולה שמגיע מאת להקה בריטית צעירה ומלאת חן עם חיבה חזקה לרכבות. אסתטיקה ממועטת אמצעים שיוצרת גוון רעוע עם שירה מחוספסת שמבליטה את הרגשות החשופים שפועמים מתוך כל אחד מהשירים הנהדרים והמרגשים שבאלבום, בין אם מתוך השקט המלנכולי או התפרצות הרגש והגיטרות שבשיאן. אלבום בכורה דל אמצעים שמתפוצץ ביצירתיות ורגש נא וחשוף.
[ Eden Valley Line | Leeds New Line ]
7.
Possible Humans – Everybody Split
להקה טרייה שאומנם מגיעה ממלבורן, אוסטרליה אבל נשמעת דווקא כאילו הגיעו מאוקלנד, ניו זילנד מאחר ונדמה שהם לוקחים השראה לא מעטה מהלייבל הקיווי Flying Nun. ומי שמכיר יודע שזו כבר סיבה טובה לקפוץ על המוזיקה הזו בלי היסוס. למי שלא מכיר, אז באלבום הבכורה שלהם הלהקה עושה אינדי רוק פשוט וישיר, בלי ממש קישוטים. משהו בסאונד היחסית בסיסי שלהם מלא בקסם וכנות והלחנים פשוט מעולים ותופסים חזק את האוזן. אמנם רוב השירים כאמור די ישירים, אבל לקראת סוף האלבום מגיע לו קטע אפי בן 11 דקות שקודח את המוח ומענג באותו זמן, ועדיין אינו השיא של האלבום שמגיע דווקא בשיר השני והאדיר Aspiring to be a Bloke. ובעצם האלבום הזה מלא בשירים מעולים שונים שממוקמים לאורך כל מה שהוא אלבום בכורה מצוין ואלבום האינדי רוק הכי טוב ששמעתי השנה.
[ Aspiring To Be A Bloke | Lung of the City ]
6.
Helms Alee – Noctiluca
כנראה יותר מכל אלבום אחר, האלבום הזה הוא שהכי מייצג מוזיקלית את השנה שהייתה לי. השנה בה נכנסתי למטאל. רק שזה מרגיש לא נכון, כי נכנסתי רק לתת ז׳אנר שהכי סביר שהייתי מרגיש עמו בנוח מלכתחילה – הפוסט-מטאל שלרוב מרגיש שחולק מאפיינים שיותר מזוהים עם פוסט-רוק, פוסט-הארדקור ואקספרימנטל מאשר עם מטאל של ממש. אז באיזו פתיחות מוזיקלית אני בעצם מתגאה פה. וככה גם האלבום המופלא של הטריו ממדינת וושינגטון, ארה״ב מייצג בצורה הכי יפה את הדואליות הזו של כן ולא. זה בכלל מטאל? לפעמים ברור שכן ופעמים אחרות ממש לא. השירה של הסולן מאוד אגרסיבית ולפנים אך יש גם את האיזון של השירה של הבסיסטית ושל המתופפת שהם אסתטיים בהרבה. וכך גם המוזיקה עצמה, לעיתים היא חזקה ומשתוללת ברמות הרסניות, ואז בפעמים אחרות, לפעמים שניות לאחר מכן, היא מלודית מאוד גם אם עדיין מוזיקת גיטרות, הרבה יותר פסיכדלית, גם אם פסיכדליה כבדה ועופפת. הדואליות הזו מאוד עושה לי את זה ומרימה את האלבום עצמו לרמות כל מורכבות והנאה וריתוק שהביאו לטחינה מסיבית באוזניות שלי לאורך חלק גדול מהשנה האחרונה.
[ Be Rad Tomorrow | Lay Waste, Child ]
5.
Lingua Ignota – Caligula
האלבום האדיר הזה שהתמקם לו במקום החמישי ברשימת האלבומים שהכי אהבתי השנה ראוי לאזהרה. עם כמה שזה אלבום אדיר וייחודי הוא גם האלבום מאוד מאתגר (אולי הכי מאתגר אי פעם בבלוג) והוא באמת חוויה קשה, אבל מאוד מתגמלת. אל לינגואה איגנוטה, הפרויקט של האמריקאית קריסטין הייטר, הגעתי עוד לפני יציאת האלבום הנוכחי כשהופיעה בליינאפ של פסטיבל רואדבורן השנה ואני תלמיד חרוץ שכמותי התכוננתי עם האזנה לאלבום השני שלה שהוציאה לפני שנתיים ובאחת נשרפה לי הנשמה. בהחלט השילוב הנוראי והמהמם ביותר ששמעתי עד אותו רגע בין כאב לזיכוך, בין זוועה ליופי שמיימי. אלבום מאוד קשה שעוסק בהתעללות פיזית ונפשית מצד בני זוג.
מספר חודשים לאחר מכן הוציאה הייטר את אלבומה החדש ובתחילה חשבתי שהוא נופל משמעותית מהאלבום הקודם, ישנו אותו אינדוסטריאל אלקטרוני מחריב עולמות, אך באותו זמן צומצמה למינימום המוזיקה הנאו-קלאסית האווירתית והיפהפייה שנתנה איזון שפוי לכל הכאב. במקום זה הייטר מתנסה יותר בעריכת אולפן ונותנת לקולה השובר לתפוס יותר חלל. הקטעים קצרים יותר ומרובים יותר. כל השינויים האלה הפכו איכשהו את האלבום החדש שעוסק באלימות, שנאה ונקמתה של השורדת – וזה ישמע מאוד מוזר – לנגיש יותר. עבורי לפחות. אחרי כמה האזנות הרגשתי הזדהות מדהימה עם קולה של הייטר שצועק ורושף בזעם ובכאב. זעקות שנכנסות לבטן ומתפרצות חזרה החוצה. אלבום שהוא חוויה מדהימה גם אם קשה מאוד שמעיקה על האוזניים והנשמה בתחילה עד שמצליחים לקבל בהכנעה את חזונה של קריסטין הייטר, של לינגואה איגנוטה. מתוך הכניעה והענווה שבקבלת החוויה של השורדת אפשר לשמוע את המוזיקה באור שונה ועוצמתי משהיה עד אותו רגע.
[ MAY FAILURE BE YOUR NOOSE | BUTCHER OF THE WORLD ]
4.
These New Puritans – Inside the Rose
יש כמה אלבומים שחיכיתי להם מאוד השנה, אבל יש כנראה רק אלבום אחד שיצא השנה ושחיכיתי לו בלי סוף כבר שנים ארוכות. אחרי שני האלבומים הקודמים שלהם, הפוריטנים החדשים האלה הפכו לאחת מהלהקות האלו שאני מרותק אליהן ומצפה בקוצר רוח לכל אלבום חדש שלהן. רק מה חבל שהציפייה בין האלבום הקודם לזה הנוכחי לקחה כ- 6 שנים. שש שנים מאוד ארוכות בהן חשבתי לא מעט על הלהקה. אבל העיקר שהאלבום החדש לא איכזב כלל. באלבום החדש הלהקה הצטמצמה לצמד האחים העומד במרכזה, הגיטריסט והמתופף. בעוד האלבום הקודם משך הרבה יותר לכיוון המוזיקה הקלאסית המכושפת, האלבום הנוכחי מחזיר אותם אל השורשים היותר אינדסטריאל ו- marital שלהם ומערבב אותם עם סינת׳ אווירתי מקפיא עורקים. אלבום מאוד חשוך, מלנכולי שסוחט את הרגש והעצבים עד הקצה.
[ Infinity Vibraphones | Into The Fire ]
3.
Rustin Man – Drift Code
אחת ההפתעות הגדולות של השנה עבורי. בשנה שאני אישית גיליתי לראשונה כמו שצריך את פועלו של פול ווב, הוא ראסטין מאן, ב- O'ring, פרויקט הפוסט-רוק-דאב המרתק המשותף לו ול- לי האריס שותפו בלהקת Talk Talk ובשנה בה נפטר שותף אחר שלו מטוק טוק, המנהיג, הסולן והגאון מארק הוליס.
למרות קריירה בת כמעט 40 שנה שהייתה אקסטרה רגועה בשלושים השנה האחרונות, מדובר פה באלבום הסולו הראשון של ווב ושעבד עליו במשך 15 שנה, אבל כיאה לפרויקטים אחרים שלקח בהם חלק, גם האלבום החדש מלא במורכבות ורגעים מוזיקליים מפעימים. תחושה נושנה שורה על כל האלבום וזה מתחיל כבר בעטיפה שמרמזת היטב על האווירה הכוללת. פולק קאמרי עם קולו המבוגר של ווב בפרונט, קול שבהתחלה הזכיר לי קצת יותר מדי את דיוויד בואי המאוחר, אבל עם ההאזנות הצלחתי להיפטר מהתחושה הזו ולהישאר רק עם הרגש הרב והבא בשנים שווב מביא עמו. שירים מפוארים ומחושבים מלאי סנטימנט מאופק ויופי מסנוור ונוגה.
[ Our Tomorrows | The World's in Town ]
2.
Weyes Blood – Titanic Rising
לא היה לי מושג שנטלי מרינג תשתלט עליי ככה. מערכת היחסים החד צדדית שלנו מלכתחילה הייתה הדרגתית עם רמות שונות של התפעלות. זה התחיל עם The Innocents, האלבום הראשון שקישרתי אי פעם עם צמד המילים המוזר Weyes Blood (ורק השנה הבנתי שהוגים כמו wise blood) שהכרתי דרך חן היקרה מהבלוג Himeandshe (שגם הייתה איתי השנה כשראיתי את ווייז בלאד לראשונה בלייב, סגירת מעגל או משהו). קשה לי לומר שחיבבתי יותר מדי את האלבום ההוא. היו שירים מסויימים שהתחבבו עליי ואחרים שלא. אבל משהו התחיל אז, הונבט זרע הסקרנות והציפייה, שעוד לא ידעתי בזמנו שיצמח וילבלב למשהו גדול בהרבה. וכך לפני שנתיים כבר חטפתי את המהלומה והקראש הראשוני שהוא Front Row Seat to Earth, האלבום הקודם של ווייז בלאד שנדמה שבו גם התחילה מרינג את הרומן המתמשך שלה עם מוזיקת הסבנטיז. אלבום יפהפה ששיבחתי ואמשיך לשבח כל עוד אני יכול. האם ראיתי עוד אז ששנתיים לאחר מכן אני כבר אהיה רשמית בגדר שבוי מרצון של מרינג? בהחלט קיוויתי אבל כבר היו לי אכזבות אין ספור, כל שנה, והשנה הנוכחית לא יוצאת דופן מצד להקות ומוזיקאים ששילהבו אותי רגע אחד ורגע אחרי התרחקנו כאילו לא היינו מעולם קרובים. אבל לעומת זאת, אל המוזיקה של ווייז בלאד אני רק ממשיך להתקרב.
אני תוהה אם היו אומרים לי לפני 10 או אפילו 5 שנים שאחד האלבומים שהכי ירגשו אותי תהיה יצירה אפית בסנטימנטליות ובאווירת הנוסטלגיה שאופפת אותה, מלאה בכינורות, בסינת׳יסייזר ושירה שסוגדת לפופ הבארוקי של הסיקסטיז והסבנטיז. אבל הטעם המוזיקלי שלי עשה כברת דרך ויצא שכיום (ואולי תמיד עמוק בתוכי) חלק גדול המרכיבים האלה הם מהאהובים עליי ביותר ו- Titanic Rising היא יצירה שמפצחת לי את הלב מהערגה והרגש שמרינג מציפה גבוה אל מעל פני המים. החזון המוזיקלי שכבר שנים מרינג רומזת לגביו והשנה הוא כבר ברור לגמרי כמו שמיים מלאים בזיקוקין די-נור. גישה בלתי מתפשרת לחומות גבוהים של סאונד והפקה גרנדיוזית מלאה ומפוארת ומלודיות לופטות.
במפתיע את האלבום קידמה מרינג בתעוזה עם שניים מהשירים הפחות נגישים לכאורה שבו. שיר אחד הוא מהמוזרים בשירים ששמעתי השנה, Movies הוא שיר חסר פזמון או רצף מוזיקלי מוגדר או חזרתיות ברורה, שיר שמשנה כיוון באמצע ועדיין מוציא את כל האמוציות האפשריות מהגוף. שיר מרשים כמו שהוא מבלבל באיך וכמה שהוא מצליח לעבוד על המאזין/ה. השיר השני (ויותר נכון הראשון) הוא אחד הסינגלים המיוחדים יותר שיצא לי לשמוע, שיר קטן-גדול שהוא כמו מסע אפי בחלל, שהכל בו מנותק מהקרקע עם שירה מעופפת וגיטרת סטיל מיבבת, שיר שהכל בו שובר אותי לגמרי. אני מצד אחד שלולית ומצד שני הלב והראש שלי בשמיים עם כל האזנה. השיר הזה הוא Andromada, שיר השנה שלי ואחד השירים הכי אהובים עליי מהעשור הנוכחי. שיר שבצורה לא תיאמן מתעלה כמה רמות מעל כל המכלול אליו הוא שייך, מכלול שהוא אלבום שבעצמו מתעלה כמעט על כל מוזיקה אחרת ששמעתי השנה.
[ Andromeda | Wild Time | Movies ]
1.
잠비나이 [Jambinai] – 온다 (Onda)
אני תוהה איך אלבום השנה שלי מייצג את השנה המוזיקלית (ובכלל) שעברה עליי ואיזה אור הוא נותן על שאר הרשימה שנמצאת מאחוריו, ולהיפך, איך השנה והאלבומים שלה משקפים את אלבום השנה שלי.
ממש בתחילת העשור הוקמה להקת Jambinai הדרום-קוריאנית על ידי 3 סטודנטים למוזיקה, הגיטריסט (שמנגן גם על Piri, אבוב קטנטן מעץ במבוק), נגנית ה-הגום (Haegeum, מיתר שמנוגן עם קשת) ונגנית ה- גאומונגו (Geumungo, כלי מיתרים גדול שדומה קצת לסיטאר). המטרה הקונספטואלית בהקמת הלהקה הייתה להנגיש החוצה מוזיקה דרום-קוריאנית מסורתית, אבל במקום איזו מוזיקה היפית עם השפעות מזרח-אסיתיות התוצאה הייתה למעשה מין פוסט-רוק מעורבב בנויז, רוק אקספרימנטלי ומטאל עם צליל מקורי וייחודי במינו. בסיומו של העשור, הלהקה הוציאה את אלבומה השלישי Onda (להגיע, בקוריאנית) לאחר שצירפה לשורותיה מתופף ובאסיסט. ומה אני אגיד, זה אלבום שהעיף אותי ממקומי, הסעיר את מוחי והכניס אותי למערבולת רגשות ותחושות (וגם ההופעה של הלהקה בטור לקידום האלבום הייתה יכולה בקלות להתמקם בטופ של ההופעות הרבות שראיתי השנה לולא אותה הופעה מדהימה ומושקעת של להקת Mono היפנית).
האלבום מתחיל ברביעיית שירים ש-, אם יורשה לי לרגע להשתמש בלשון ההגזמה, היא מקבץ שירים מהמפעימים והמהממים ביותר ששמעתי אי פעם. מעולם לא נתקלתי לפני כן במוזיקה כל כך פראית, כאוטית, כל כך אנרגטית ומטלטלת. זאת מוזיקה שמייצגת את הסערה המושלמת, צונאמי אדיר מימדים שניטח ישירות על האוזניים ברצף כמעט אינסופי. מערבולת גיטרות, כלי נשיפה, כלי מיתרים ותופים שמסחררת את החושים עד דיסאוריאנטציה וקריסת מערכות. לא שמעתי בחיים משהו כזה ואני מפחד שאני לא אשמע שוב משהו נוסף בעל אותו אפקט.
בעוד החצי הראשון של האלבום הוא רצף אדיר של רעש ועוצמה, החצי השני מפגין יותר דינמיות ומשחק עם האיזון של המוזיקה, מראה יותר נטייה (יחסית עדיין) לצליל ומבנה פוסט-רוקי מסורתי של בנייה ושיא, גם אם במסגרת הייחודית של הסאונד של ג׳אמביניי שלמדנו להכיר עד אותו רגע. גם אם זו מין חזרה לנורמה יותר מוכרת, אני לא חושב שהאלבום היה מוצלח כל כך בלעדיו. אמנם הלב שלי שייך במיוחד לחצי הראשון הפראי, הלא-שגרתי והממש סוחט, החצי השני של האלבום אחראי לתת גוונים של צבעים נוספים ולא לתת לסקרנות שנבנתה ומוצתה עד למקסימום עוד קודם להתפייד. לפחות לא עד שיגיע השיר הסוגר, שהוא שיר הנושא אליו מכוונות כל האנרגיות והתמות שהוצגו ונבנו קודם לכן ובשיר הזה מתאחדים ללב הפועם של האלבום, לשיא הרגשי המוחלט שלו. וזה מתפוצץ כל כך יפה ומרתק ופועם עם איחוד הקולות של השלישיה המקורית שהפציעו בקולם רק פעמים ספורות בשאר האלבום, וכאן מסיימים את כל המסע המסעיר הזה בקול והרגשה של אחדות ותקווה.
באיזשהו מקום זה רק מתאים שבשנה שנחשפתי לכל כך הרבה מוזיקה כבדה רועשת, אפלה ומוגזמת, בין אם מטאל, או פוסט-רוק או אינדוסטריאל רצחני, הגיוני שבאלבום השנה שלי יהיה משהו מכל המרכיבים הדומיננטיים האלה או שייצג את העוצמות שהשנה, החוויות והמוזיקה שבה הביא אל סף ביתי ואוזניי לכל אורכה. Onda הוא לא רק הסכום של המוזיקה השנתית שלי אלא גם המייצג של המקומות שמוזיקה יכולה וצריכה להגיע אליהם בכל שנה וכן מה מוזיקה למעשה מייצגת עבורי. אין בנמצא אופקים בלתי ניתנים למיצוי ומספר התגליות (המוזיקליות) הוא בלתי נדלה וחסר סף. המוזיקה לעולם לא תיגמר.
[ Sawtooth | Sun. Tears. Red | Event Horizon ]
*****************************
מקווה שהייתה קריאה נעימה
והיו מציאות מוזיקליות רבות.
לחיי 2020 אדירה מוזיקלית ובכלל.
כפרה עלייך. ושמח שגם אהבת את Komina
אני כל כך הולך לבלות פה ימים
תמיד משמח לשמוע :)
תהנה המון!
עוד סיכום חדש ומושקע מאוד שלך, כל הכבוד על ההשקעה והאיכות. מכיר ואף אוהב כמה אלבומים מכאן ועם זאת לא מכיר כלל הרבה אחרים. אדגום לי ואבדוק בהמשך את אלו היותר מלנכוליים, שקטים, מהורהרים או שמשיים שיתאימו לי (לא את ה"מפחידים"/רועשים/"חופרים"…). תודה.
תודה על התגובה ועל המילים מחממות הלב, שרון :)
מקווה שתהנה ממש שתשמע
וואוווו.וואווו.
איך אתה עושה את זה כל שנה מחדש? אשרי שהתמזל מזלי והקלקתי באופן מקרי לפני מס שנים על אחד מסיכומייך, ומאז זה פשוט פסיכי. אין עוד בעולם אדם עם טעם כל-כך בינגו לשלי, ואין עוד מקור שבנשימה אחת מכיר לי ככ הרבה טוהר שכזה. שמע-זה מפעל חיים הדבר הזה, אני הולך לצלול פה חודשים,רק שלא ימאס לך.. הבחירות פה השנה פשוט מופלאות. מופלאות!!תודה לך.
ואם אפשר המלצה קטנה Jack Peñate ..
כרגיל, כיף לראות את התגובות שלך לסיכומים, שי! ותודה על המילים החמות. זה באמת עושה טוב על הלב ולמוטיבציה להמשיך להשקיע שנה אחרי שנה. תמיד יש לי ספקות לפני כל סיכום אם למישהו/י בכלל אכפת עדיין ואם העבודה שווה את זה, ואחרי שאני מפרסם ומקבל תגובות כאלה אז בהחלט, זה לגמרי שווה את זה :)
מקווה שתהנה מאוד מהסיכום גם הפעם ותמצא כרגיל אלבומים חדשים לטעמך ותפיץ את הבשורה!
לגבי Jack Peñate, בכלל לא הכרתי את השם. דגמתי כמה שירים מהאלבום האחרון שלו ואני כבר יכול להגיד שאני בהחלט הולך לחקור את האלבומים שלו לעומק ושהשיר Murder הוא חתיכת המנון מטורף וממכר.
מרתק! מרגישה כמו בארץ הפלאות. מסוקרנת מאוד מכל מה שאני לא מכירה, ובזכות הכתיבה השופעת רוצה להאזין לאלה שכבר מכירה ושעכשיו קיבלו ממך זווית נוספת.
תודה רבה על התגובה המקסימה, נועה!
מקווה שהסקרנות תהיה שווה את זה ותצאי עם שלל יפה :)
כמו כל שנה, סיכום מעולה.
תרשה לי לגמול לך בהמלצה ואשמח לדעתך (סתם מתוך עניין) על האלבום הזה:
https://open.spotify.com/album/7dktB7pjyr7bH6FHGVzJt0
מקווה שתאהב :-).
תודה על התגובה, עלי!
ההמלצה בהחלט מסקרנת . זה… מוזר. קשה לי להביע דעה על דבר כזה אחרי האזנה שטחית. על מוזיקה כזו צריך לדגור ולעכל. אבל זה נשמע באמת מרתק ויוצא דופן. תודה רבה על ההמלצה!
הסיכומים שלך כל כך מיוחדים, מכל הרשימות והסיכומים בכל מיני בלוגים ומגזינים, אני תמיד מחכה לאנטנה שתקרא לי. לא משנה כמה אני חופר בכל השנה על אלבומים חדשים, אצלך אני תמיד מוצא דברים חדשים, מעניינים ומיוחדים. המקום הראשון שלך מסקרן אותי מאוד (בהאזנה מהירה ראשונית), המקום השני כל כך מדויק לתחושות שלי. כמה מוזיקה יש חדשה יש לי לשמוע עכשיו :)
מצפה לרשימה כל דצמבר
פעם ראשונה שאני פה, הגעתי בעקבות המלצה של תומר קופר.
כל מי שחושב ש flight of the knife של בריאן סקארי הוא אלבום מושלם – הופך בו במקום להיות חבר נפש שלי…
וואוו כמו תמיד המון המון חדש. תענוג. תודה רבה
אחרי כמה חודשים שהשארתי את המייל המתריע על פרסום הפוסט כ-unread התפניתי לקרוא ולהאזין. מאד מעניין כמו תמיד, תודה רבה! : )