{{ היי הו! בואו תעשו לייק לעמוד הפייסבוק לעוד תענוגות מוזיקליים משונים }}

כולם יודעים את זה כי כולנו היינו שם – 2016 הייתה סך הכל די קקי מרוכז של האירועים הכי גרועים שאפשר לדמיין במסגרת שרירותית של 365 ימים. אני לא מחדש לאף אחד אז פה אני אסיים עם הצד הצואתי יותר של השנה הזו ואתרכז במה שאני יודע ואוהב, ולמזלי בתחום הזה השנה הזו הייתה בגדול כמעט ללא רבב. יצאה השנה כמות מרחיבת לב של מוזיקה נהדרת. פשוט ככה. אני יודע שלא מעט אנשים חושבים אחרת, וזה בדיוק הסיבה שאני פה, כדי לעשות להם דווקא ולהוכיח אותם בטעותם המבישה.

באופן אישי אני רואה בסיכומי השנה שלי תקציר של המסע השנתי שלי בעקבות התפתחות הטעם המוזיקלי שלי. וה"תקציר" הזה שהכנתי פה גרם לי להבין משהו השנה – אני מזדקן. ולטוב ולרע, הטעם המוזיקלי שלי מזדקן יחד איתי. עד לא כל כך מזמן צמד המילים "רוק פרוגרסיבי" היה גורם לי לתגובת נגד אוטומטית ומעלה לי בעיקר דימויים של דינוזאורים שממלאים את כל אדמת כדור הארץ. אבל בעיקר בשנה האחרונה כשקלטתי שבין אם אני רוצה להאמין בזה או לא, אני כבר שומע לא מעט פרוג במוזיקה שלי אז למה לא להתנער כבר מההתנגדות המטופשת ולקבל את מקל ההליכה והשיניים התותבות בברכה? אז ככה עשיתי, חזרתי לשמוע קצת מהדינוזאורים ואלבומי הסבנטיז היומרניים שלהם וממש נהניתי וכך גם נפתחתי יותר לפרוג של ימינו, ובמיוחד לכזה שמתערבב לו עם ז'אנרים אחרים שמנפיק כמה מהאלבומים שיותר אהבתי השנה.

אבל ההיפתחות שלי לפרוג הייתה רק חלקיק ממה שקרה השנה במוזיקה. היו הרבה חזרות מבורכות של אמנים שקצת נעלמו, היו גם הרבה הפתעות מוזרות וללא כוונה ספציפית יצא שאספתי 54 אלבומים עם מגוון תרבותי גדול מאי פעם בסיכומים של הבלוג.
אם זה מעניין את מישהו, זו רשימה של כל האלבומים ששמעתי השנה

הוראות צריכה: כרגיל, העיקר זו המוזיקה. הטקסטים, שככל שיורדים כך הם הולכים וטופחים, הם לגמרי בגדר תוספת שאולי תיתן בשר והגיון לבחירות שלי וגם כי אני פשוט לא יכול בלי. קחו את הזמן, תצללו למוזיקה, תתנו צ'אנסים לדברים מוזרים ואל תתנו לאורך הרשימה להעיק עליכם. הסידור המספרי משקף אך ורק את הטעם שלי וזו השתקפות של טביעת האצבע המוזיקלית האישית. הגיוני מאוד שאין עוד מישהו מלבדי שיבין למה אלבום כלשהו התמקם במקום ההוא ואיך זה לעזאזל אלבום השנה שלי. מה שכן, אל תתנו למספרים להטעות אתכם, העשירייה הגדולה שלי מתחילה בכלל במספר 15 והחל ממספר 40 אלה אלה כולם אלבומים ממש חזקים! וזו רק עדות שזו הייתה שנה מוזיקלית ממש חזקה ככל שזה נוגע לאלבומים חדשים.

[עדכון: פרסמתי פוסט חדש אליו ליקטתי סיכומים של אחרים, בדגש על סיכומים עבריים, אז מוזמנים גם לשם (רק אחרי שסיימתם פה!!)]

יאללה, תהנו!!

סיכומים משנים קודמות:
2012 (מחוץ לעשירייה / עשרת הגדולים )
2013
2014
2015

תוכן עניינים:
[ הארבעים | השלושים | העשרים | העשירייה | החמישייה ]

---

54.
Comet Control – Center of the Maze

אלבום שני ללהקה הקנדית הזו שממש חביבה עליי. שוגייז ופסיכדליה בהפקת סבנטיז עם הרבה חלל.

[ Darkness Moves ]

---

53.
Cross Record – Wabi Sabi

אלבום לא רגיל של הלהקה שהיא רק צמד של גבר ואישה משיקגו. סלואוקור איטי עם הרבה שקט והרבה הבלחות של גיטרות שקורעות את השקט ואז רוקמות אותו בחזרה.

[ Steady Waves ]

---

52.
Our Solar System – In Time

להקה שמורכבת מחלקיקי להקות שוודיות (ביניהן Dungen ו- The Amazing) שפשוט יוצרים קטעי ספייס-ג'אז ארוכים ומרחפים. כנראה האלבום הכי אבסטרקטי ברשימה. יש פה כמה וכמה קטעים שממש לופטים אותי.

[ In the Beginning of Time ]

---

51.
Marissa Nadler – Strangers

מסתבר שהקטע של מריסה נדלר הנהדרת זה להוציא אלבומים שבתחילה הם חביבים כאלה אבל רק לאחר חודשים לפתע מפילים ולופתים אותי. לא חשבתי להכניס את האלבום לסיכום אבל עוד שמיעה שהאלבום קיבל לגמרי קנה לו מקום. כרגיל נדלר הוציאה אלבום אסיד-פולק יפהפה ועדין רק הפעם פחות חרישי מבעבר ועם עיבודים מושקעים יותר, כינורות וגם עלייה בקצב. שינוי מבורך שבעיקר מראה שהיא לא עומדת במקום.

[ Janie in Love | Hungry Is the Ghost ]

---

50.
Blood Orange – Freetown Sound

אם לומר בכנות, אני לא חובב גדול של הגל הנוכחי של המוזיקה השחורה. לדעתי ואוזניי מה שקורה בשנתיים האחרונות בסצינות ההיפ הופ והאלטרנטיב R&B נופל הרבה פעמים לטרחנות מייגעת עם אלבום ארוכים כמו שני נצחים רצופים ויותר קטעי קישור ודיבור בין השירים מאשר הסבלנות שלי אי פעם ידעה שהיא אמורה לסבול. ברור לי שזה נובע מצורך של מחאה, יצירת שיח והעברת רעיונות קריטיים, אבל לדעתי ישנו כישלון עקבי ביצירת מוזיקה שמחזיקה בפני עצמה. האלבום החדש והשלישי במספר של בלאד אורנג׳ אינו חף מהבעיות של הז׳אנר שלו, בעיקר ככל שזה נוגע לקטעי קישור תכופים מדי. אבל איפה שהאלבום הזה דווקא כן שונה משאר חבריו לגל זה במקום החשוב באמת, שזה מוזיקה שכיף להאזין לה ולחזור אליה. אמנם מדובר כאן באלבום מעניין מבחינה תמתית שמתרכז בפוליטיקת הזהויות, המינית והשחורה כאחד, אבל בלאד אורנג׳ עושה זאת דרך שורה ארוכה של שירי פופ יפים ומרגשים שמתגבשים לאלבום שלשם שינוי שווה את רוחב היריעה שלו.

[ Augustine ]

---

49.
Knifeworld – Bottled Out of Eden

הגעתי לאלבום והלהקה הזו בגלל הקשר המזערי שלהם ללהקת Cardiacs שקנתה את לבי השנה ובגלל התגית הפרוג-פסיכדלית שהתלוותה אליה. אז הלהקה הבריטית הזו בהנהגתו של חיאם עלמי הסורי פחות טומנת את ידה בפסיכדליה של ממש, אבל האלבום השלישי שלה הוא יצירת רוק פרוגרסיבי צבעונית ועשירה במיוחד.

[ I Am Lost | High/Aflame ]

---

48.
Teenage Fanclub – Here
 

אלבום חדש מזה חמש שנים לאגדת הפאואר-פופ הניינטיזית. האלבום אמנם לא משתווה לאלבומיהם הגדולים משנות התשעים, אבל עדיין פשוט כיף לי לשמוע חומר חדש מהלהקה האהובה הזו. זה כן האלבום הרך ביותר שהוציאו, אין ממש גיטרות מנסרות כמו בעבר, אבל יש עדינות נעימה ומנחמת.

[ Live In The Moment | Thin Air ]

---

47.
Nocturnal Habits – New Skin for Old Children

 אלבום ראשון לפרויקט הזה שמוביל ג׳סטין טרוספר, איש Unwound, להקת הפוסט-הארדקור האגדית. האלבום החדש סוג של ממשיך איפה שהלהקה המקורית סיימה, שהיה הרבה יותר אינדי-רוק ופוסט-רוק לעומת מה שעשו לפני. לא הייתי אומר שהאלבום הנוכחי מתעלה לאותם גבהים עליהם חלשה Unwound (נו, אבל כמה אלבום קיימים שכן?) אבל אותי אישית ממש משמח לדעת שיש המשכיות כלשהי לאלבום Leaves Turn Inside You המופתי מ- 2001 ובאמת שבאלבום של Nocturnal Habits יש כמה שירים כבירים שמזכירים נשכחות וגם משמחים על הלהקה החדשה-ישנה הזו שצצה 15 שנים אחרי.

[ Dog Meets Wolf | Echophillia ]

---

46.
TOY – Clear Shot

להקה לונדונית שבאלבומה הראשון התרכזה בנאו-פסיכדליה והזכירה לי מאוד את רוקפור שלנו. באלבום השני הם הוסיפו קראוט-רוק לתמהיל. שנה שעברה הם היו שותפים לפרויקט SEXWITCH כשניגנו לרקע הצרחות השבטיות של נטאשה קאהן (Bat for Lashes) בקאברים לשירי פסיכדליה מרחבי העולם. השנה חזרו באלבום נוסף שהראה התפתחות נוספת בכך שהתווסף לתמהיל גם פוסט-פאנק ואינדסטריאל והלהקה גם הלכה צעד נוסף והתאימה את המראה שלה להשפעות מוזיקליות. לא מעט שירים מוצלחים וזה פשוט עושה טוב על הלב לראות את הלהקה מתפתחת מאלבום לאלבום ומחפשת את עצמה תדיר.

[ Fast Silver | Dream Orchestrator ]

---

45.
Wardruna – Runaljod – Ragnarok

 כל כמה זמן מגיע אליי אלבום שהוא כל כך מוזר ושונה ממה שאני שומע בד״כ עד שאני לא יכול להגיד לסרב לו. Wardruna היא להקה נורווגית שעושה מוזיקת פולק נורווגית מסורתית, רק שהפולק הנורווגי הזה יש כל כך מעט עם מוזיקת הפולק אליה אנחנו רגילים. אני משער שהקרבה שלה היא יותר למטאל מכל דבר אחר וזו עובדה שפתאום מסבירה המון לגבי הקשר החזק בין מדינות סקנדינביה למטאל. אבל עזבו רגע את הקרבה למטאל, Wardruna פשוט עושים מוזיקת ויקינגים עם כל התופים האדירים, קרנות נשיפה, שירה שבטית ועוד אלמנטים שעולים לראש כשחושבים על החיבור של ויקינגים עם מוזיקה. בשלושת אלבומיה עד היום שמרכיבים טרילוגיה אחת שלמה אותה האלבום החדש סוגר, הלהקה יצרה עולם נושן של מוטיבים עתיקים ואווירה של טקס פגאני מוזר, מאיים ומעורר השתאות ופליאה. אחד האלבומים הכי מיוחדים של השנה.

[ Odal | Pertho ]

---

44.
Crying – Beyond the Fleeting Gates

 ככל שזה נוגע אליי, מהשנה הזו נותרה עמי ההרגשה כשזה מגיע לאלבומי פופ היה פה מחסור קשה של אלבומים יצירתיים ומעניינים. אבל כמו הרבה דברים בשנה הזו, המושיעים הגדולים הגיעו רק לקראת סופה. Crying היא להקה צעירה ממדינת ניו-יורק שזהו לה האלבום הראשון. אז כן, שירי האלבום הם לא פופ סטנדרטי אבל אלו כן שירים כיפיים, תמימים, מדבקים ומשמחים שעוטפים עצמם בשכבות של גיטרות ותופים מהירים, שירה מתוקה והמון השפעות של מוזיקה יפנית, משחקי מחשב ואפילו גם קצת פרוג, וכך היא לא רק מסחררת היא גם די משוגעת ובעיקר מאוד יצירתית.

[ Well and Spring | Revive ]

---

43.
Messenger – Threnodies

 אני מזהה מגמה שמתחילה לחזור על עצמה בסיכומי השנה שלי, כזו בה מגיעים להם אלבום או שניים שסוחפים אותי לגמרי ובאותו זמן גם מותירים אותי מבולבל לא פחות. הבלבול הספציפי הזה נובע בעיקר מהצורך המרובע שלי להגדיר את הז'אנרים שאני שומע באלבום ואז אני נתקע בקיר. שנה שעברה זה היה האלבום של Agent Fresco האיסלנדים והפעם זה בעיקר האלבום השני של Messenger הבריטים. יש פה רוק אפי, אבל גם הרגשה אנכרוניסטית בולטת, זה קרשנדואים בועטים, מורכבים ומלאי רעיונות מוזיקליים מרגשים וזה דרמה בשפע ורצינות תהומית. במקומות הקבועים בהם אני בודק דברים כאלה טוענים שזה פרוגרסיב רוק, אבל משהו לא נוח לי עם עם ההגדרה הפשטנית הזו, ואולי זה בכלל המטען העודף של התגית הזו. בכל מקרה, זה מאוד נעים ומכווצץ לי את הלב בכל האזנה.

[ Celestial Spheres | Calyx ]

---

42.
ゲスの極み乙女。 [Gesu no Kiwami Otome.] – 両成敗

 טוב, על פניו בחירה מוזרה ואף חשודה. מדובר באלבומה השני של הלהקה היפנית שבחצי אוזן אפשר לבטל  ב- J-Pop מהזן האובר-מתקתק ואולי לפתור אותה כגילטי פלז'ר. אבל לאחר התעמקות מגלים חבורת מוזיקאים מוכשרת להחריד שהוציאה פה תחת ידיה שורה ארוכה של שירי פופ רצחניים, מורכבים ואנרגטיים להפליא. כמות הרעיונות המוזיקליים שמתרכזים באלבום הזה יכולים למלא בקלות 7 אלבומים שונים של להקה רגילה והדבר האחרון שאפשר לומר על היפנים האלה זה שהם רגילים.

[ 両成敗でいいじゃない | オトナチック ]

---

41.
Yeasayer – Amen & Goodbye

אחד הדברים הכי משמחים שיש בחיים האלה זה לראות להקה חוזרת לעצמה, עם כל הסיפוק, ההקלה והתקווה שנלוות לכך, לאחר שעשתה צעדים שרמזו שוואלה, כנראה שלא יהיה כל כך טעם לעקוב אחרי האלבומים העתידיים שלה. והכי כיף לצאת טועים בהנחה המוקדמת והקצת מרושעת הזו. Yeasayer הברוקלינאיים קנו אותי עם אלבומם Odd Blood מ- 2008. זו הייתה פצצת פופ מוזרה ומשוננת שהעיפה לי את הראש. אלבום הבכורה השלים את התמונה והפך אותה לאחת הלהקה שאני מתרגש לגלות לאן היא תתקדם. לצערי האלבום השלישי אכזב קשות בבינוניותו. השנה 4 שנים לאחר מכן הלהקה גואלת את עצמה עם אלבום פופ צבעוני ומלודי מאוד שהוא אמנם פחות משונן מבעבר אבל עדיין מלא בבחירות מוזיקליות בלתי צפויות. ועטיפת האלבום, היא בקלות אחד הדברים הכי משוגעים ומדהימים באלבום שחותר תמידית לעבר המשוגע ומצליח להיות מדהים כמה וכמה פעמים. עטיפת השנה המובהקת שלי.

[ I Am Chemistry | Half Asleep ]

---

40.
Moonface & Siinai – My Best Human Face

ספנסר קרוג איש Wolf Parade ו- Sunset Rubdown דבק עדיין בפרויקט היחיד שלו Moonface והפעם חוזר לסיבוב שני של השת"פ עם להקת הקראוט-רוק הפינית Siinai ולא רק שהוא מתעלה על הסיבוב הראשון, ייתכן אפילו שמדובר פה בהוצאה הכי מוצלחת עד כה תחת השם Moonface (אבל אלבום הפסנתר הקודם שלו דווקא נותן פייט חזק). האלבום החדש פחות אקספרמנטלי ממה שניתן לצפות אבל זה דווקא לטובה, כי כבר שנים לא שמעתי את קרוג בליווי להקתי הדוק ומוצלח כל כך שמוציא מהשירים ומהקול שלו את סערת הרגשות שעושה עם המוזיקה שלו כל כך טוב.

[ Them Call Themselves Old Punks | Risto's Riff ]

---

39.
Matt Elliott – The Calm Before

אלבום חדש ומאט אליוט מתמיד במסעו היוקד עם הגיטרה והלופר אל עבר מעמקי העגמומיות האנושית. למרות שמרבית אלבומי הסולו שלו אינם מתאפיינים בהבדלים ניכרים האחד מן השני, אלבומו הנוכחי שהוא כנראה העשיר יותר מבחינת הכלים שמצטרפים לקנבס המוזיקלי שלו, הוא גם המוצלח והנוגע ביותר שלו מזה כמה שנים. גם פה יש מספר שירים ארוכים פחות ויותר  שקולו האחיד והרדוף של אליוט מתנגן לו ויוצר אווירת רפאים קברטית אפלה שאישית מעלה לי בדמיון חבורת ימאים התקועים בלב ים כשסערה איומה מצמצמת את המרחק אל סירתם הרעועה, שרים שירי שיכורים למשפחותיהם אותם לא יראו עוד לעולם.

[ Wings & Crown | I Only Wanted to Give You Everything ]

---

38.
Esperanza Spalding – Emily's D+Evolution

כן, זה באמת באמת קרה. רשמית מצאתי אלבום ג'אז ווקאלי שאני ממש אוהב! תת-הז'אנר הזה שאף פעם לא נראה לי כזה מושך הפיל עליי אלבום שאפילו אני לא יכול לסרב לו. האמת שזה די פשע נגד האלבום לרדד אותו להגדרה של ג'אז ווקאלי כי הוא הרבה יותר מזה. אספרנזה ספאלדינג היא מוזיקאית ניו יורקית שזה האלבום החמישי שהוציאה תחת שמה ובו היא הרכיבה יצירת ג'אז-רוק מופרע, דינמי, צבעוני ונהדר שקולה היפה,החזק והתוקפני הוא רק הציפוי העליון שמפאר את פצצת נחשי הנייר הצבעוניים הכה מגניבה הזו.

[ Elevate or Operate | Ebony and Ivy ]

---

37.
Preoccupations – Preoccupations

 הלהקה שהייתה ידועה עד לא מזמן בשם Viet Cong שינתה את שמה וחשפה בזאת את הצד הנחנחי והפחות פאנקי שלה שרק במזל לא משפיע כלל על העוצמות המוזיקליות שלה. הלהקה שקמה מהריסותיה של להקת Women האלמותית (כל עוד Preoccupations ממשיכה לפעול אני מתחייב להזכיר את Women בכל פעם שאני כותב עליה לא חשוב כמה לא טבעי זה ירגיש. זו לכל הפחות התרומה המעטה שאני יכול להעניק לעולם הזה) באלבום החדש הם קצת מרפים מהאפלה הג'וי דוויזן-ית שהפגינו באלבום הקודם ומתבלים את התערובת עם מנת ניו-אורדר, לפחות זו שעל קו התפר הטראגי. דהיינו, עדיין פוסט-פאנק מאיים אבל עם קצת יותר אור, קצב ותנועה. כנראה שאת האלבום הקודם אני אוהב יותר והלהקה עדיין ממאנת מלהגיע לשיא היצירתי שלה, אבל בכל זאת מדובר ביצירה מרשימה עם מספר רגעי מפתח כדוגמת Memory האפי בעל שני (שלושה?) החלקים/צדדים, ו- Fever הסוגר והמבריק בעל אחד מריפי הגיטרה האהובים עליי השנה שמוכיח שאם יש דבר אחד שהלהקה ממש חזקה בו זה סגירות טרופות דעת ואדירות לגמרי לאלבומים שלה.

[ Fever | Memory  ]

---

36.
Kikagaku Moyo – House in the Tall Grass

עוד להקה יפנית, אבל הפעם כזו שקשה לנחש את זה עליה לפי המוזיקה כי מה שיש לנו פה זה פולק פסיכדלי שנע תדיר בין העדין ונעים אל הכבד והרועש ומכניס אלמנטים החל מאסיד-פולק אמריקאי, קראוט רוק גרמני והשפעות הודיות אבל תמיד באווירה נינוחה ללא תחושת העומס.

[ Trad | Green Sugar ]

---

35.
Doug Tuttle – It Calls on Me

אלבום פופ פסיכדלי פולקי, עצל ומקסים. מהיחידים השנה שהצליחו לגרד לי את ה- itch הנחוץ הזה, ועוד בהצלחה ממש מרשימה. וזה אומר המון.

[ It Calls On Me | Falling To Believe ]

---

34.
Hintermass – The Apple Tree

 אלבום הבכורה הרטרואי והמקסים של הפרויקט הזה שמאחד בין טים פלטון, פליט להקת Broadcast המנוחה וג'ון ברוקס שעד עכשיו בחל בעיקר באלקטרוניקה. כך שיש פה שילוב של שני העולמות האלו. חלומי, נעים, מנחם ועם אווירה מאוד אנגלית.

[ Patterns Somewhere | Apple Tree ]

---

33.
Goat – Requiem

האלבום הפסיכדלי ביותר עד כה של הלהקה המטורפת משוודיה שידועה בשל הערבוב הסכיזופרני שלה בין מוזיקת עולם, אפרו-ביט, סטונר, קראוט-רוק והמון המון תחפושות אוריינטליות וריקודים שבטיים (טוב, זה בעיקר כשרואים אותה בלייב). אמנם לא מגיע לגבהים של הבכורה הרעננה שלהם, אבל יותר טוב לטעמי מהאלבום השני.

[ Alarms | Union of Mind and Soul ]

---

32.
Plants and Animals – Waltzed In From the Rumbling

השנה סוף סוף הגעתי לשמוע את להקת האינדי-פולק-רוק הזו שכבר שנים נמצאת לי בווישליסט. ציפיתי למשהו הרבה יותר צפוי כיאה לתגית האינדי-פולק, אבל הם מצליחים לחלוש היטב על משבצת מאוד ספציפית, יש פולק חביב ונעים ויש גם חשמל, וקדיחות והמון פריק-אאוטס אורגזמטיים. באלבומם החדש והחמישי הם לוקחים כיוון יותר משויף ומופק ופחות פרוע, אבל עדיין מענג לחלוטין. השיר Stay היה בקלות יכול להיות שיר השנה שלי אילו רק היה מקבל פיתוח רציני יותר ומקבל עוד כמה דקות מעבר לקו ה- 3 שמציין את סיומו. אבל גם אם לא ה-הכי, זה עדיין מהאהובים ביותר. פצצת אנרגיה עילאית.

[ Stay | Flowers ]

---

31.
Heron Oblivion – Heron Oblivion

מחווה יפה עד בלתי ניתנת להבדל לפולק הפסיכדלי מהסיקסטיז. שירה יפהפייה של מג ביירד מה- Espers ומפליי גיטרות רותחים ושוצפים מאת יוצאי להקת האסיד רוק Comets on Fire. כל כך הרבה יופי והמון רעש שחורך. האלבום הזה הוא ההגדרה המוזיקלית של אופוריה.

[ Rama | Sudden Lament ]

---

30.
Sir Robin & The Longbowmen – Sir Robin & the Longbowmen

קשה לנחש בוודאות מה צפויים לקבל כשנתקלים בלהקה עם שם כזה ובונה עצום שמסתכל עליכם בביקורתיות הישר מעטיפת האלבום. אז זה אולי מפתיע לגלות שמדובר דווקא בלהקה בת 7 חברים שמגיעה מדרזדן, גרמניה שזה לה אלבום הבכורה בו היא מעבירה למאזין שיעור אינטנסיבי ומקיף בתולדות מוזיקת הרוק הפסיכדלי. זה עשוי להישמע טרחני, אבל האמת היא שזה מרהיב ומדבק כשכל שיר באלבום לוקח את האוזן לתחום מאוד ספציפי של פסיכדליה.

זה מתחיל בשיר הראשון עם סיטאר וצלילים ארוכים והזויים שמעיף את האוזניים והמוח אל עבר ההתנסויות בשילוב של הסאונד המערבי עם זה ההודי. אחרי זה הסיטאר עדיין בתמונה אבל הלהקה לוקחת הסאונד חזרה לארצות המערב ומכניסה אלמנטים פופיים יותר. משם יש שירים יותר גאגראג׳ רוקיים ומלוכלכים (אחד אפילו בספרדית), שירים רטרואים המבוססים על סינתיסייזר אנלוגי, יש שירים עצלים ואיטיים בהם הפסיכדליה כבדה ואופפת ויש אפילו שיר שמעלה לראש את הבריאן ג׳ונסטאון מסאקר. לחובבי הז׳אנר האלבום הזה הוא חגיגה ומכתב אהבה למסורת ארוכה של סאונד משנה תודעה.

[ In The Dark | Sunshower ]

---

29.
Car Seat Headrest – Teens of Denial

זה תמיד מרגש לתפוס בזמן אמת את תהליך המעבר מאנונימיות גמורה (או לפחות, אנונימיות יחסית) למעמד של ״קול של דור״. ואני מאמין שכרגע אנחנו חוזים בתהליך דומה עם וויל טולדו, הוא Car Seat Headrest, שזהו אלבומו העשירי מאז התחיל להקליט לפני 6 שנים וגם האלבום הראשון שהוא מוציא בלייבל מטאדור לאחר שנים של הוצאה עצמית (טוב, רשמית שנה שעברה הוא הוציא אלבום ראשון בלייבל אבל זה היה אוסף שירים ישנים שלו שהקליט מחדש, אז אני לא סופר אותו, מה גם שהוא לא משתווה לאלבום הנ"ל, אז ככה). מה גם שבימים בהם רוק גיטרות כבר לא תופס שליטה חזקה ברשימות סיכומי השנה, נחמד לראות כוכב עולה שמוציא אלבום רוק גיטרות טהור שמלא בכעס, בלבול, שנאה עצמית, התנגדות וביקורתיות ומקבל את ההכרה הראויה לו, ממש כמו ב״ימים הטובים״.

טולדו שופך כאן את כל ראיית העולם והעולם הפנימי שלו לתוך תבנית של 12 שירים רועשים, צפופים, ארוכים ומהירים ומנפק אלבום מלא הברקות, ריפים נהדרים, פזמונים כובשים וגם קצת תחושת עומס ותשישות מצד המאזין. האלבום הזה הוא ציון דרך משמעותי בכל הקשור לאינדי-רוק של ימינו, ועדיין אני מקווה שבאלבומים הבאים טולדו יראה שהוא יכול גם להיות ממוקד ובזאת גם לייצר אלבום שיהיה יצירת מופת שתישאר לדורות. כי אני יודע שהוא יכול.

ואחרי שעברנו את כל זה, עכשיו תשמעו את השיר Vincent, בין אם אתם מכירים ובין אם לא, כי אולי האלבום הגדול של Car Seat Headrest עוד לא הגיע, השיר הגדול ביותר שלו לגמרי כבר פה. אני לא בטוח לגמרי, אבל ייתכן שמדובר בשיר השנה שלי. לדבר הזה יש כוחות לא ייאמנו עד כדי  שהצליח להוציא אותי מההתנגדות האנאלית שלי ולגרום לי להקשיב למילים, כי וואו, זה מדהים מה שהוא עושה שם. ומדהימה לגמרי הקדמת השיר שאורכת 2 שלמות של בניית מתח כביר שמסתיים בסדרת פיצוצים רציפה של 5 דקות. זה עשוי להישמע מוגזם, אבל אני לגמרי מתכוון לזה – זה ה- Marque Moon של השנה הנוכחית אם לא העשור.

[ Vincent | Drunk Drivers​/​Killer Whales ]

---

28.
Dinosaur Jr. – Give a Glimpse of What Yer Not

האלבום הרביעי של הדינוזאורים מאז התחייה המחודשת ומסתבר שהזקנה עושה עמם רק טוב. קשה להתחרות באלבומי נעוריהם מהאייטיז, אבל האלבום הנוכחי כמו Farm הכביר מ- 2009 בכיף משתבצים בטופ של אלבומי הלהקה. הסאונד הדינוזאור ג'וניור-י האופייני כמובן פה על הסלקריות (slacker) התמימה הזו והגיטרות המוכרות לטובה, אבל יש גם גיוון יפה עם שירים קצת איטיים וכבדים יותר וגם כמה תרומות מכובדות ונהדרות מידיו של הבאסיסט לו בארלו שמשתלבים היטב עם ההובלה התמידית של ג'יי מאסקיס האגדי.

[ I Walk For Miles | Love Is ]

---

27.
Mitski – Puberty 2

אני לא מאמין שיש לי בסיכום הזה הרבה מוזיקה "מגניבה" במונחים של 2016, או לכל הפחות סנכרון רב עם מובילי דעת הקהל המוזיקלי, אבל אני עדיין מנסה לחיות בהווה ומדי פעם גם הטעם שלי משיק עם מה שנכון לאהוב באותה שנה. וכך גם אני כמו כל המגזינים נפלתי בקסמיה המבולבלים של מיטצקי שזה לה אלבום רביעי והפריצה הרצינית שלה. ב"התבגרות 2" (בדקתי, אין "התבגרות 1", כבר אי אפשר לסמוך על עקביות מספרית בימינו) אין איזו בשורה מוזיקלית חדשה, אין השפעות מעניינות ששווה לנבור בהן ושום לחנים מבריקים יותר מדי, זה הכל מיטצקי. הקול שלה, ההגשה שלה, הדרך בה היא מביעה את עצמה בשירה שלה. הדחיפות, הבלבול הקיומי, הכעס. מיטצקי מוציאה הכל ואי אפשר שלא להרגיש את זה פיזית על הגוף את החזרתיות הכואבת והמתעצמת בכל פעם שהיא שרה "Tell me no, somebody please tell me no" ב- Thursday Girl. ורק להסיר ספק, עדיין המוזיקה שמהווה בסיס לשירה הכה העצמתית של מיטצקי שווה בהחלט בפני עצמה אחרת באמת אני לא מאמין שהייתי טורח לחזור אל האלבום הזה. וחזרתי אליו המון. יש רעיונות יפים בשפע והכל נשמע מצוין. זה "רק" אינדי-רוק, אבל זה אינדי-רוק משובח שבמקרה הזה מהווה בסיס מוזיקלי לזמרת אדירה שמתעלה על הלחנים שהיא כתבה. איטס אול גוד.

בדומה לאלבום אחר בסיכום הזה, גם כאן אני מאמין שאנחנו עדים בזמן אמת לתהליך המופלא הזה בו מוזיקאית עוברת באבחה מהירה מאנונימיות יחסית למעמד של "קול של דור". ייצער אותי מאוד אם אתבדה, כי מיטצקי כבר עכשיו הוכיחה שהיא מוזיקאית מספיק מעניינת ששווה לראות איך תראה המשך הקריירה שלה.

[ Thursday Girl | Crack Baby ]

---

26.
case / lang / veirs – case / lang / veirs

לא חשוב לאן Laura Veirs הולכת ומה היא עושה, אני בעיניים עצומות אחריה (טוב, כל עוד זה לא אלבום שירי ילדים, כי לזה עוד לא הצלחתי לגרום לעצמי להאזין). יוצרת הפולק, שככל הידוע לי עוד לא חוותה אלבום חלש מימיה, חברה הפעם לסופר-גרופ עם K.D. Lang ו- Neko Case שתי פולקיסטיות בעלות עבר מרשים גם הן כדי להוציא אלבום שירי פולק חלומיים ומקסימים. העניין עם האלבום זה שהוא פחות מרגיש כמו אלבום של להקה אלא אלבום אוסף של שירים שונים של  שלוש יוצרות שונות. אז יש את השירים של ויירס, יש את אלו של לאנג ויש את של קייס. אבל אין פה כל כך שירים של ויירס / לאנג / קייס (מצד שני, זה לא באמת הפריע ל- קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג להקליט את אחד האלבומים הטובים אי פעם). איך שלא יהיה, זה אוסף משובח של שירים שיושבים היטב אלו לצד אלו. אני אישית מת על לורה ויירס אז התחברתי הרבה יותר לשירים שלה, אבל גם אלו של שתי האחרונות נהדרים.

[ Greens of June | Atomic Number | Down ]

---

25.
Jim James – Eternally Even

ג'ים ג'יימס זה אחד שעושה את זה כמו שצריך. מוזיקאי עם וותק רציני יוצא לפתע לקריירת סולו ומנצל את הקריירה הזו כדי לעשות דברים שלא היה עושה עם להקת האם. טוב, בכל זאת My Morning Jacket בהחלט התנסו עם הסאונד שלהם, אבל קצת יותר קשה לעשות ניסויים בקנה מידה גדול עם להקה גדולה עם קהל מאזינים רחב ועקבי. במקום לעשות תוהו ובוהו באלבומי הלהקה, ג'יימס לוקח את כל הרעיונות הגדולים  שלו אל אלבומי הסולו ופשוט משתגע עם זה. וזה הדבר הכי נהדר שהוא היה יכול לעשות אחרת כנראה לא היינו מקבלים את היצירות הכל כך לא ברורות מאליו שהיו אלבום הבכורה מלפני 3 שנים והאלבום הנוכחי. החדש אמנם נופל מהבכורה לטעמי, חסר קצת את הקסם העל זמני, התערובת של ישן נושן ועתידני בחבילה אחת מקסימה, אבל עדיין מדובר באלבום מעולה ושונה כל כך מקודמו. הפעם מדובר בסול fאנק פסיכדלי ספייסי מופלא עם החותם הייחודי שאי אפשר לטעות לגביו של ג'ים ג'יימס תמהיל משכר שמסתיר מתחת למפולות הסאונד המציף והעוטף תכנים פוליטיים נואשים למדי אך בלי להיות כאמור בפנים או להפריע למוזיקה לזרום. החצי הראשון של האלבום מתעלה בכמה רמות על החצי השני, אבל זה רק כי בחצי המוצלח יותר יש באמת שירים אדירים שבאים אחד אחר השני.

[ Here In Spirit | Same Old Lie ]

---

24.
The Tyde – Darren 4

פרט טריוויה אולי מעניין (ואולי לא): יש לי הרבה אובססיות מוזיקליות, אבל האחת שמלווה אותי כבר כמה שנים רצופות ועושה רושם שרק מתחזקת משנה לשנה היא זו שכוללת את צמד המילים Beachwood Sparks. או בפשטות, כל דבר שביצ'ווד ספארקס הוציאו או שקשור לחברי הלהקה, ובייחוד לסולן והכותב Brent Randmaker. להקת The Tyde היא להקת האחות של ביצ'ווד במלוא מובן המילה מאחר וזו הלהקה של אחיו דארן וברנט תמיד מפרגן התארחויות מרובות באלבומים שלהם. האלבום הנוכחי הוא הרביעי מן הסתם ויצא במפתיע אחרי עשור של שקט. ומה שאפשר למצוא פה זה כל מה שאני אוהב ומחפש בביצ'ווד ושות' – שירים עמוסי שמש והרגשת חופש, עצלות עם גוונים של אלט-קאנטרי ופסיכדליה קלילה. ויש גם פה לא מעט ניל יאנג של Everybody Knows This is Nowhere, בעיקר בשיר האפי והחזק ביותר של האלבום The Rights. ושוב אלבום של חבורת ביצ'ווד ספארקס המורחבת משאירה אותי מסופק ועם חיוך חמים על הפנים, גם כשאני מקשיב לאלבום באפס מעלות.

[ The Rights | The Curse In Reverse ]

---

23.
Faun Fables – Born of the Sun

בכנות? עם כמה שהתרגשתי לשמוע שפון פייבלס חוזרים באלבום חדש מזה שש שנים, גם חששתי מאוד לקראתו. העניין הוא שמוקדם יותר השנה ראיתי את הלהקה בהופעה והסתבר לי שבזמן שעבר מאז אלבומם הקודם לפני שש שנים, הלהקה שמתבססת על הזוג (ההיפי) שהם דון מקארתי ונילס פריקדאהל הפכו למשפחה (היפית) בת חמש נפשות, דבר לכשעצמו הוא לא הדבר הנוראי ביותר שיש, כן? פשוט יצאתי מההופעה, שהייתה בלי ספק מלבבת וכיפית, עם ההרגשה שייתכן והם קצת איבדו מהעוקץ והאדג' שלהם בתהליך הזה. אבל אחרי שביליתי זמן מכובד בליווי האלבום החדש אני יכול לנשום לרווחה ולפתור את החששות כאוויליות לחלוטין. המוזיקה באלבום הזה לא פחות אפופה בענניי פולק מתעתעי חושים מכל דבר שהם עשו לפני כן. השניים האלה הם פשוט מאסטרים של סוגת הפריק פולק – פולק פסיכדלי שמוציאים תחת ידיהם כמעט בכלום מאמץ פנינים מוזיקליים שרק נוודי יערות מזוקנים ופרועים שלא התקלחו בערך מאז שהפריק פולק היה "הדבר" בסצינת האינדי האמריקאי יכולים להעלות במוחם המתפקע מאל אס די. איזה כיף שהם חזרו!

[ Country House Waits | O My Stars ]

---

22.
יאיר יונה – חרב

יאיר יונה חזר השנה עם אלבום שלישי שמתעד את המשך התפתחותו המרתקת כמוזיקאי-יוצר בעל רעיונות גדולים. בתחילה היה זה אלבום בכורה שבעצמו פתח לי עולם שלם וחדש למוזיקת ה- American Primitivism (סגנון של פולק-בלוזי שמתבסס על נגינת גיטרה בטכניקת ה- fingerpicking), משם המשיך לאלבום פולק מופק ומתוזמר לעילא ועכשיו הגענו לשלב של אלבום הקונספט בתהליך, אלבום שמתבסס על עיבודים מורכבים ושירים אבסטרקטיים יותר. ובצד הרעיוני יש לנו את אחד האלבומים היותר מרתקים ומסעירים שיצאו בשנים האחרונות.

יאיר מבקש באמצעות האלבום להביע קול זעקה על המצב החברתי הישראלי של ההווה תוך כדי העברת המיקוד למלחמה גדולה שהייתה למחדל גדול. המיקוד על מלחמת יום הכיפורים נמנע מלהאדיר את התחושה הרומנטית של הלחימה ומנסה להעביר תמונה גדולה ואנליטית על שלל האספקטים שקשורים במלחמה ההיא. הזמן המת והנינוח שלפני, הלחימה עצמה וכן גם הרגעים היותר טראומתיים במלחמה, ההשפעה על העורף, בני הזוג שמחכים, החיילים שמופקדים על בשורות האיוב, הטראומה שלא עוזבת גם עשורים אחרי ועוד ועוד.

הרגישות לסיטואציות והעברת התחושות באמצעים מוזיקליים היא לא פחות ממעוררת התפעלות והערכה. מהבחינה הזו יש כל מיני אלמנטים ממש מעניינים באלבום הזה. הרבה השפעה של מוזיקת פסקולים שמייצרת רגעים סינמטיים כמעט מוחשיים, יש פוסט-רוק, יש אמביאנט חרישי,  פולק מתוזמר ועוד.

הגיוון המוזיקלי הוא עצום וזה מרשים שכל השירים השונים מתמקמים יחסית בנוחות תחת קורת גג אחת. ראוי לצל"ש מיוחד מבחינתי זה "סיר בשר". קטע פוסט-רוק מדברי בן שלוש דקות שהוא כולו דהרה בלתי פוסקת של נחשולי תופים, גיטרות מייללות וקטעי ארכיון מרשת הקשר דאז. הקטע הזה עובד עליי כל כך טוב עד שהוא מעלה לי את דפיקות הלב ומהפנט אותי לגמרי בכל האזנה. רק העניין הוא שאין עוד קטע בעל אופי דומה בכל האלבום, וכל פעם שהשיר מסתיים האוזניים רק רוצות עוד מהחומר הטוב הזה. אבל זה לא נורא כי יש מספיק חומרים אחרים ומיוחדים לא פחות לצלול אליהם ולהרגיש אותם.

[ סיר בשר | נשימות החול האחרונות ]

---

21.
Nick Cave & The Bad Seeds – Skeleton Tree

אני לא יודע איך אמורים לכתוב על האלבום הקשה מנשוא הזה אבל אעשה את המאמץ. בשנה של יותר מדי אירועים מוזיקליים מייאשים, האלבום החדש של ניק קייב שהוקלט לאחר מות בנו בתחילת השנה הוא כבר פלנטה אחרת של עצב. קייב מתמודד עם קריסת כל עולמו בהקפת הקול השובר שלו במוזיקה שהיא המשך ישיר של האלבום הקודם המצוין שלו Push the Sky Away, רק פי ביליון בערך יותר מרסקת אמוציונלית אבל גם מאוד אווירתית שנותנת את הבסיס הנכון ובלי להסיח את הדעת לרגע מהשירה העצובה בעולם. זה יפהפה וזה כואב ויש פה שירים שאני רוצה לחבק אליי לעד אבל שגם ברור לי שכנראה לא אחזור אליהם שוב. אישית לא אהבתי את השיר Distant Sky ולדעתי הוא פוגע באיכות הכוללת של האלבום ומבאס לי את האזנה שזה די כמו טיפה בשלולית, אבל טיפה מוזרה בצבע שקצת הורס את האיזון המדויק כל כך שהשתמר יפה עד שזו הגיעה. חוץ מזה אין ממש גבול ליופי הצורב של שאר השירים ואני רגע הולך להתייפח לי לתוך הכרית.

[ I Need You | Girl In Amber ]

---

20.
PJ Harvey – The Hope Six Demolition Project

מלכת הרוק חזרה אלינו השנה לאחר הפסקה קשה מנשוא של 5 שנים ארוכות עם מה שמסתמן – ואני בטוח שרבים יתנגדו לאמירה זו – כאחד האלבומים הכי חזקים בקריירה של אחת הרוקריות החזקות ביותר בנמצא. מה שמופלא באלבום המחאה הנחוש הזה הוא האספקט הקהילתי שלו. בחלקו הוא נוצר למען קהילה, Hope Six שבשם האלבום הוא ארגון חברתי שמתנגד להריסתם של בנייני מגורים בשכונות עניות ובנייתם של בניינים יקרים במקום. אבל אווירת הקהילה היא עמוקה יותר מהתוכן הטקסטואלי שלו, האלבום גם נשמע כאילו הוא מבוצע על ידי קהילה, שזה אחד הדברים הכי מבריקים בו. זה סאונד שונה לחלוטין ממה ששמענו לפני כן מפי ג'יי הארווי. כמעט כל פעם שהארווי שרה היא מגובה במקהלה גדולה דבר שנותן נופך עצום ותחושה מיוחדת, אולי אפילו חד פעמית. מעבר לזה הארווי עושה באלבום שימוש נרחב בסקסופון ולמרות שאני לא אוהב סקסופון וכלי נשיפה בכללי במוזיקת הרוק שלי, עדיין כן יש דרך לעשות את זה כמו שצריך בלי להגיע למקומות סליזיים והיא עושה את השימוש הכי נכון ומתאים בסקסופון שלה שזה עוד אלמנט שתורם רבות לתחושה הזו שאני ממש אוהב באלבום. ולבסוף אבל הכי חשוב, השירים פשוט מעולים ברובם ותמיד לוקחים אותי ל- mood מאוד ספציפי שמיוחד לאלבום הזה ואני אוהב את האפקט שלו עליי.

[ The Ministry of Defence | The Wheel ]

---

19.
Weyes Blood – Front Row Seat to Earth

אני מרגיש שהאלבום החדש של Weyes Blood (איזה שם אדיר) הוא בדיוק מה שכל כך ייחלתי לו שנה שעברה עם האלבום של Julia Holter אבל לא קיבלתי כלל. שזה בעצם, אלבום פופ ופולק מתוזמר ונוגע עם הפקה מפוארת ובנויה לתלפיות שמוצף באור בוקר מוקדם ומסנוור שממלא את החזה באוויר רענן ואת הלב באופטימיות קסומה. מההפקות המרהיבות ששמעתי השנה. כמות מכובדת של השפעות שמגיעות מוזיקת החוף המערבי של הסבנטיז, שזה באופן כללי משהו שיש ממנו אינפלציה מפתיעה בשנים האחרונות, אבל אני מרגיש שעוד לא קיבלנו אלבום כה יפה ומגובש כמו זה שקולה העצמתי ועדינותה החיננית של נטלי מרינג תחת השם Weyes Blood הביאו לנו השנה.  

[ Do You Need My Love | Used to Be ]

---

18.
Marching Church – Telling It Like It Is

יותר משנתיים עברו מאז קיבלנו אלבום חדש מ- Iceage, להקת הפוסט-פאנק הדנית העולה שהוציאה אלבומים שנה אחרי שנה עד שהגיעה לגדולה עם האלבום השלישי, האחרון והמבריק שלה. ומאז שקט. אני מקווה שהסיפור של הלהקה לא מסתיים כאן, אבל לפחות מנחם לדעת שהאנשים מאחורי השם Iceage עדיין עובדים ומתנסים בצלילים גם אם תחת שמות אחרים, ובמיוחד סולן הלהקה אליאס בנדר רוננפלט שעומד גם מאחורי הפרויקט Marching Church.

מה שהתחיל כפרויקט סולו אישי התפתח במהרה לחבורת מוזיקאים דניים, כמעט סופר גרופ, שיוצרים יחדיו תמהיל מוטרף וחסר מנוחה של פוסט-פאנק, אקפסרימנטל, ג'אז-רוק,  אווירת שיכורים, ניק קייב, טום ווייטס והרבה פריק-אאוטס עוצמתיים שמייצרים סאונד תזזיתי, חזק ובלתי-קונבנציונלי לעתים תכופות. ומעל הכל שולט הקול של אליאס שהוא בלי ספק אחד הקולות הכי מעניינים וייחודיים שפועלים כיום. מהבחינה הזו האלבום הנוכחי הוא התפתחות ישירה לאלבום השלישי של אייסאייג', בו הפגין אליאס מנעד אמוציונלי אפקטיבי בקול הנפלא שלו. באלבום החדש הוא אפילו לוקח את היכולות הזו  קדימה ומפגין מנעד רחב יותר של הבעה והתנסות. זה מפעים להאזנה ויוצר כמה מהשירים הכי חזקים רגשית של השנה.

[ Heart of Life | Lion's Den | 2016 ]

---

17.
The Veils – Total Depravity

האלבום החמישי של The Veils הלונדונית שהיה להפתעה שעשתה לי טוב בלב השנה. את הלהקה אני מכיר מאז האלבום השלישי והכביר שלהם שהיה אינדי-רוק בריטי אפל שלגמרי שבה אותי. אחריו הגיע אלבום נחמד אבל פחות קודר או מעניין, כזה שלא החזיק אותי בציפייה לקראת הדבר הבא שהלהקה תעשה. והשנה הגיע הדבר הבא אבל אני לא הגעתי אליו. שום דבר לא משך אותי וכמעט ויתרתי. בסוף זה קרה והיה לאלבום בדיוק אותו אפקט כמו עם האלבום השלישי, מרגע שהוא תפס אותי הייתי לגמרי שלו. גם מבחינת המוזיקה האלבום החדש הוא סוג של חזרה למוטב של האלבום ההוא. שוב אפלה קודרת ששוררת מעל כל השירים, דרמה ואמוציות שמוטחות לכל עבר, שירים מדבקים ולחנים מקסימים. אלבום שהיה הנאה גדולה להתמכר אליו (וגם ההופעה הייתה משובחת, הסולן שלהם אדיר לחלוטין).

[ Do Your Bones Glow at Night? | House of Spirits | Swimming With Crocodiles ]

---

16.
Matt Berry – The Small Hours

כנראה הייתי ממש נשמה טובה בגלגול הקודם שלי, כי העובדה שזכיתי לחיות באותה תקופת חיים והיכולות לעקוב אחרי הפרויקטים השונים והמרובים של היישות שהיא מאט בארי הבלתי נדלה היא לא פחות מאושר טהור. הקומיקאי הבריטי שידוע (יחסית) בכל הקומדיה הנונסנסית הפסיכית שלו התגלה לי לפני שלוש שנים כמוזיקאי מולטי-אינסטרומנטליסט מוכשר לא פחות. השנה הוציא את אלבומו הרביעי שבדומה לאלבומיו הקודמים מתרכז באיזורים ספציפיים של מוזיקה נושנה, כשהפעם הוא נוטה בדומה לאלבומו Witchazel יותר לפופ פרוגרסיבי, עשיר עם גוונים ג'אזיים קלים ברובם, תזמור עדין וגם קצת פולק ופסיכדליה בריטיים.  ואפילו גם כאן יש שימוש רחב בסינת'סייזר רטרואי שאחראי העיקרי לתחושה הוינטאג'ית החזקה הנודפת משירי האלבום. ממש באמצע האלבום התמקמה לה היצירה המרכזית שהיא Night Terrors, קטע ג'אז תזמורתי אינסטרומנטלי-ספייסי משגע בן 10 דקות. אני מאמין שהשירה של מאט בארי היא כזו שעשויה לפצל את קהל המאזינים לאוהבים ושונאים. אני כמובן בצד הקיצוני של הסקאלה איפה שהאוהבים בטירוף יושבים ומתנודדים להם בעיניים דלוקות.

[ Beam Me Up  | Night Terrors  | Obsessed and So Obscure ]

---

15.
Dungen – Häxan

רק שנה אחרי אלבומם הקודם (שהגיע 5 שנים אחרי קודמו) האהבה המוזיקלית הגדולה ביותר שלי בשנים האחרונות חוזרת עם אלבום חדש ושונה מכל מה שעשו לפני כן. בזמן שבין שני האלבומים הקודמים הוזמנה Dungen (הוגים "דוניין", חורשה בשוודית) ליצור פסקול למה שהוא בפועל סרט האנימציה באורך מלא הישן ביותר שהשתמר עד היום – The Adventures of Prince Achmed של הבמאית הגרמנית לוטה רייניגר שמבוסס על אחד מסיפורי אלף לילה ולילה. מה שיצא מהפרויקט הזה הוא Häxan (מכשפה), האלבום האינסטרומנטלי במלואו הראשון של הלהקה.

למרות שכל האלבומים הקודמים של הלהקה כוללים קטעים אינסטרומנטליים בשפע, שום דבר שהם עשו לפני כן נשמע ממש כמו קטעי האלבום הנוכחי. המוזיקה כיאה היא מאוד סינמטית נטולת כל מבנים של שירי פופ-רוק ושואבת השראה בעיקר מהאווירה החופשית של הג'אז גם אם השפעות המעשיות של הג'אז אינן חזקות. לאלבום יש הרגשה מאוד שבורה, של רסיסי מוזיקה קצרים או כאלה שבפועל נקטעים בפתאומיות, בחירה שמייצרת תחושה תזזיתית לצד צלילים אמביאנטיים ארוכים שדווקא נותנים את התחושה ההופכה לחלוטין, מן נינוחות עטופת קורי שינה. בין לבין הלהקה לא שוכחת את מקומה בעולם ופוצחת בקטעי רוק פסיכדליים רועשים ומכוסחים

זה אולי לא האלבום הטוב ביותר של הלהקה, אבל זה כן אלבום בו דוניין לקחה עד הסוף את הצ'אנס לדחוף את הגבולות של עצמה ולהציג לעולם צדדים חדשים לגמרי ובזאת כוחו של האלבום החדש. אני לא יודע אם הוא עובד טוב כפסקול לסרט אליו הוא מיועד כי לא ראיתי אבל כל סרט צריך להרגיש בר מזל על שקיבל פסקול כזה.וכן פסקול לא פסקול, זו מוזיקה משונה ואדירה וזה כל מה שרק יכולתי לבקש מפרויקט כזה.

[ Häxan | Jakten genom skogen | Achmed flyger ]

---

14.
King Gizzard and the Lizard Wizard – Nonagon Infinity

למי שלא בקיא, זו להקת קינג גיזארד והליזארד וויזרד, היא עושה רוק פסיכדלי ומגיעה ממלבורן, אוסטרליה. הגיזארדים הם חבר׳ה חרוצים שב- 4-5 השנים האחרונות הקליטו 8 אלבומים. הלהקה ידועה בשל החקירה המוזיקלית הבלתי פוסקת שלהם. הם גם ידועים בשל ההתנסויות שלהם עם גימיקים ספק מטופשים ספק מבריקים והם מתים על אלבומי קונספט. למשל, שנה שעברה הם הוציאו שני אלבומים, אלבום אחד שמכיל 4 קטעים ארוכים כל קטע אורכו בדיוק 10:10 דקות, האלבום השני היה אלבום שהתבסס לחלוטין על כלים נגינה אקוסטיים. לא מזמן הם הכריזו שב- 2017 הם יוציאו לא פחות מחמישה אלבומים חדשים (!) שיתבססו על כיוונון כלים שאינו נפוץ במוזיקה המערבית.

ובין שנתיים של פרויקטים מופרכים הם הוציאו השנה עוד אלבום קונספט מופרך. והפעם, אלבום שלא נגמר לעולם. כן, הקטע של האלבום הנוכחי זה שכל השירים בו מתחברים אחד לשני ליצירת לופ אינסופי של מוזיקה שמורכב משירים אנרגטיים בעלי תנופה מדהימה שחולקים ביניהם לכל אורך האלבום מוטיבים חוזרים שהופכים את האלבום ליחידה שלמה וחזקה. הלהקה לא מפסיקה להרשים מקוריים ולא צפויים הם (עדיין) יכולים להיות בכל שיר ושיר. אין שום הרגשה שהם חוזרים על עצמם למרות שהסאונד מאוד אחיד. אבל אולי יותר מהכל, אפשר ממש לשמוע כמה הלהקה נהנית לעשות את מה שהיא עושה, כל כך מלאת חיות וזה לגמרי מדבק.

[ Robot Stop | Gamma Knife | Wah Wah ]

---

13.
Metá Metá – MM3

אני לא חושב שהייתי יותר מדי אקטיבי בנידון ופשוט ככה יצא, אבל דבר נוסף שהשנה הזו מתאפיינת בו עבורי זה המגוון התרבותי של המוזיקה באלבומים שאהבתי. קשה לי לומר שאני מכיר או אוהב יותר מדי מוזיקה ברזילאית וגם מה שכבר שמעתי לא הכין אותי לאלבום הזה. מטה מטה היא להקת ג'אז-רוק שזה לה אלבומם השלישי (אני חייב להפסיק לציין זאת כשזה כל כך מובן מאליו). אבל זה בערך הג'אז-רוק הכי לא צפוי בנמצא. הכיוון הוא הרבה יותר Pאנקי וניסיוני ועל השירה נמצאת סולנית עוצמתית בשנות ה- 50 לחייה. כל כך הרבה דחף, בהילות, סקסופונים רועמים, תופים סוערים והקול הזה של האישה הזו שמנצח על הסערה חסרת המעצורים הזו

[ Osanyin | Mano Legua ]

---

12.
Motorpsycho – Here Be Monsters

בכל שנה אני מנסה לאסוף לי מספר מצומצם אבל אחיד של אובססיות מוזיקליות חדשות. כי אין דבר יותר טוב בחיים האלה כמו דיסקוגרפיה מלאת כל טוב ומינימום סיכוי לאכזבה שרק מחכה שינברו בה ויגלו כל פינה חבויה וקסומה בה. השנה Motorpsycho היא אחת מבין השלושה שהכנסתי לאוסף האובססיות שלי. את הלהקה גיליתי לאחר שחיפשתי להקה שתמלא החלל העצום ש- Dungen תשאיר ברגע שאני אסיים איתה. אמנם אין באמת סיכוי למצוא תחליף אחד לאחד לזו האחרונה, אבל Motorpsycho מספיק קרובה. מדובר בלהקה נורווגית (לא כיוונתי בהכרח לתחליף שיהיה גם סקנדינבי, אבל ככה יצא) שעומלת קשות על המוזיקה שלה כבר 25 שנה והוציאה השנה את האלבום ה- 18 שלהם.

רוב שירי האלבום הם יצירות גדולות, אינסטרומנטליות במרבית דקותיהן, אווירתיות ומהפנטות. ביניהן משובץ לו Spin, Spin, Spin שהוא טייק עתיר יופי של הלהקה על קאבר של להקת HP Lovecraft הפסיכדלית מהסיקסטיז למקור הפולקי של Terry Callier. האלבום מסתיים עם קטע פסיכדלי-סטונר-רוקי אפי בן 17 דקות שזה לא ייאמן איכשהו מרתק את האוזן לכל אורכו. וזה נראה כמו טריק חוזר של הלהקה באלבומים שלה. חתיכת גילוי מרגש היא הלהקה הזו. גילוי שייקח לי איזה שני שליש מחיי לחקור לעומק, ועדיין גילוי אדיר.

[ Spin, Spin, Spin | Lacuna/Sunrise ]

---

11.
Black Mountain – IV

הלהקה הקנדית חוזרת עם אלבום רביעי לאחר הפסקה של 6 שנים אחרי אלבומם הקודם והחלש ביותר עד שלא מפתיע שהם נעלמו אחריו. עם האלבום החדש הם מכפרים עשרות מידות על האלבום ההוא ומחזירים את האמונה ביכולותיהם המושחזים לייצר אלבום רוק פסיכדלי ישיר, מהודק ואפקטיבי. אין פה הרבה קישוטים או הפתעות, זו פשוט להקה שיודעת מה היא רוצה ועושה את זה מאוד טוב ומייצרת מספר מרשים של שירים חזקים עם מינימום של פילרים. עבודת הקולות פה של הסולן והסולנית שתמיד שרים יחדיו הוא פשוט מעולה ולופת. האטמוספירה הספייסית, עם סינת' אנלוגי אולד פאשן נפלא וגיטרות שנעות בין המעופף להארד רוק המנסר יוצרים סאונד שגורם לי להתמוגג כל פעם מחדש.

[ Defector | Constellations ]

---

10.
Deakin – Sleep Cycle

בשנה שבתחילתה Animal Collective מוציאה את מה שהוא לטעמי האלבום החלש ביותר שלה מזה לפחות 12-13 שנה היא שנה שבה צריך להתכונן לנורא מכל (כן, זה ממש קל להצהיר דברים כאלה בדיעבד. אגב, רק אומר שלמרות שהאלבום החדש מאכזב, מאוד, זה לא שהוא רע, אלא ממש חביב, נעים וכיפי, אבל גם לא מעניין במיוחד ובטח שלא מאתגר, שזו אמורה להיות מילת גנאי במילון של הלהקה). אבל מי היה מאמין שהסיפוק למנת האנימל קולקטיב שלא באה לידי ביטוי מהלהקה עצמה תגיע דווקא מהכיוון הלא צפוי של Deakin, שהוא חבר רשמי בלהקה, אבל גם נעדר ממרבית האלבומים האחרונים שלהם.

הסיבה להיעדרות היא כמובן האלבום החדש שמעבר למוזיקה שבו נושא עמו סיפור מעניין. אי אז ב- 2009, בשנים הראשונות של מימון המונים דיקן פתח פרויקט מימון להטיס אותו לפסטיבל במאלי שם יופיע ויטייל ובעקבות החוויה יקליט אלבום בכורה שיושפע מהתרבות והמוזיקה המאלית. הפרויקט מומן במלואו, הדיקן טס, הופיע, חזר, השנים חלפו אבל אלבום לא הגיע. זה התחיל להריח כמו עוד פרויקט כושל שקיקסטרטר ודומיו מנפיקים מפעם לפעם. אבל דיקן התעקש להרגיע את המעריצים הדואגים שקנו את האלבום מראש. אמנם הולך לו ממש לאט אבל הוא עדיין עובד על האלבום. מסתבר שזה מקרה קלאסי של אובר-פרפקציוניזם. אבל אז היו עוד תקלות כשהעיקרית היא הצפה באולפן שלו שהרסה לו את כל הציוד ועיכבה את הפרויקט בעוד אי אילו חודשים ושנים. המצב כבר נעשה ממש לא נעים. אבל הנה, ממש משום מקום ודי במפתיע, 7 שנים אחרי הגיע האלבום.

עכשיו, אחרי 7 שנים של עבודה סביר לצפות לאלבום גרנדיוזי שיצדיק את הצורך בעבודה ארוכת השנים הזו, אבל מה שיצא בפועל הוא אלבום של 6 קטעים המתפרשים על פני 33 דקות. וזהו. מה גם, שניים מהקטעים הם דרון אמביאנט אינסטרומנטלי שבעיקר תורמים לאווירה אבל לא באמת מושכים תשומת לב. אז איך ייתכן שאלבום כזה קטן על סף האיפי מקבל כזו אהבה? בטח יש פה משהו לגבי הצפייה ארוכת השנים, אבל אני חושב שזה זניח. מה שבאמת יש באלבום המינורי הזה אלו 4 שירים יפהפיים, נוגים ויצירתיים ביותר. לא רק שזה מה שמעריצי אנימל קולקטיב נמנעו מלקבל השנה מהלהקה, אלא אולי אף בשש שנים האחרונות מאז שהלהקה לקחה כיוון אלקטרוני וזנחה לגמרי את הכלים האקוסטיים. כך שהאלבום של דיקן מהווה איזו חזרה למקורות שרוב מעריצי הלהקה מייחלים לה באיזשהו מקום. זה לא אומר שזה גם אלבום אקוסטי, יש פה הרבה שכבות סאונד אלקטרוני ואנלוגי כאחד. אבל המידתיות משחקת כאן תפקיד משמעותי.

הרעיונות המוזיקליים מציפים כל פינה באלבום הזה, שכבות על גבי שכבות של נאו-פסיכדליה ופריק-פולק שבורים, מוזרים שלופתים את האוזן ומציפים את הדמיון בדימויים של טבע, מרחב ותרבות. כל זאת בלי להעמיס יתר על המידה גם כשהמוזיקה יותר אנרגטית ונואשת דיקן עצמו שר נפלא כשהוא נע על המנעד שבין המופנם והרגוע לבין השבר כלי והנואש. מאוד אקספרסיבי בלי לקחת מכוחה הגדול של המוזיקה שעוטפת אותו.

מבין ארבעת השירים, ששוב כולם מופלאים לחלוטין, Just Am הוא שמתבלט מעל כל השאר. מדובר בשיר של 8 דקות שהן סוג של מסע בו דיקן עושה שימוש בפרפרזה מוזיקלית על The Boxer של סיימון וגרפונקל, ומה שעשוי להיות טרחני ולהשאיר טעם רע על השימוש בשיר המפורסם והעילאי הזה דווקא יוצא מאוד עדין באופן לא נצלני שנותן לשיר החדש נוכחות מקסימה וחן בלתי רגיל. ובכלל יש לו קצב ונחישות ממכרים ומדבקים. דיקן הוא אחד מהגיבורים המוזיקליים הבולטים של השנה שלי, כי לא רק שאני כל כך שמח בשבילו, בשבילי ובשביל העולם שהוא סיים את העבודה ארוכת השנים והמייגעת על האלבום, הוא גם הופך יצירה כה מינורית ביחס של הזמן שהושקע בה ליצירה בלתי רגילה שגדולה פי כמה מגודל חלקיה שבעצמם שווים המון.

[ Just Am | Footy ]

---

9.
Yndi Halda – Under Summer

לצערי אין דרך להכחיש זאת, אבל אנחנו נמצאים שונות אור אחרי השיא של הפוסט-רוק וכרגע הרלוונטיות היחידה של הז'אנר הזה הוא רק בלהקות אגדיות שממשיכות להקליט אלבומים. עד כמה שהייתי רוצה להיתקל בלהקת פוסט-רוק חדשה, צעירה וסוחפת, אני בקושי אם בכלל שומע על כאלו. אולי אני מפספס משהו ולא נמצא במקומות הנכונים בעוד שאני עוקב בעיוורון אחרי כמה שמות ספציפיים מהז'אנר, אבל עד שיוכיחו לי אחרת זה המצב כרגע. אבל יודעים מה, העיקר שיש את שמות הלהקות האגדיות האלה להחזיק בהם ולצפות לדברים העתידיים שיעוללו ו- Yndi Halda הבריטיים הם בדיוק כאלה. להקה שהוציאה בעשור הקודם אלבום ראשון שהוא בחזקת שלמות ומאסטרפיס של הז'אנר ועכשיו 11 שנה אחרי פתאום מוציאה אלבום פוסט-רוק יפהפה ועתיר הוד כאילו רק לפני כמה רגעים Talk Talk הוציאו אלבומים אבסטרקטיים שבלבלו לחלוטין את הקהל הפופי שלהם ו- Bark Psychosis הוציאו אלבום שלמעשה הגדיר (בעקיפין) את שם תת-הז'אנר שבנידון.

והנה להם Yndi Halda מוציאים אלבום המורכב מארבע יצירות גדולות, מורכבות, מלאי כינורות מרירים-מתוקים ועם שלל קרשנדואים של כלי נגינה שונים שמתאחדים לפיצוץ צבעוני שמרעיד לי את קירות חדרי הלב. מה שתמיד היה ייחודי בלהקה זה התמימות העקבית שלהם, כזו שמסתכלת לעולם בעיניים ובוחרת לראות רק את היפה והעדין ולהתעלם מהמרושע או העלוב. ויש משהו ממש מרענן לשמוע אלבום שלם שנולד מגישה כזו למוזיקה. ומכל השנים אלבום כזה רומנטי חסר תקנה יוצא לעולם דווקא כשלא ברור אם זה הגיוני בכלל  לייצר מוזיקה כזו.

אבל זה אכן מה שקרה, ז'אנר חסר רלוונטיות עדיין מנפיק אלבומים מצוינים וההיגיון יכול ללכת לעזאזל. ואומרים לי שזו לא הייתה שנה מוזיקלית נהדרת. הבלים.

 

[ Together These Leaves | Golden Threads from the Sun ]

---

8.
And Also the Trees – Born Into the Waves

And Also the Trees היא אחת מהלהקות האלה שנפלו עליי השנה משום מקום. אפילו לא הייתי מודע לקיומה לפני כן, וזה די מפתיע כי מדובר בלהקה שפעילה כבר למעלה מ- 35 שנה שהאלבום הנוכחי הוא ה-  15 במספר בקריירה מאוד עקבית ורציפה. זוהי להקה שעושה בעיקר פוסט-פאנק, מאלו שקמו ממש בשנים הראשונות כשהסצינה התפשטה בבריטניה.

לא הייתי מאמין שאלבום פוסט-פאנק מסורתי יגיע כל כך גבוה בסיכום השנה ואף יעשה קולות של ראוי למקום הראשון, זה פשוט לא go to ז'אנר עבורי כמו הפסיכדליה והפולק. אבל מה שעושה את ההבדל עבורי זה שלא מדובר בפוסט-פאנק הרגיל, ויש באלבום אלמנטים שמייחדים אותו משאר הז'אנר. האלבום רצוף בגיטרות מצלצלות, משהו שאני לא רגיל לשמוע, דבר שנותן לאלבום הרגשה קצת אוריינטלית וממש לא רגילה, הייתי אומר אפילו מזרח אירופאית ואולי גם קצת מזרח תיכונית. הצליל החדש עבורי הזה ממש הדביק אותי לאלבום בהאזנות הראשונות ובעקבות זאת נכנסתי יותר ויותר לאלבום. אז זו הייתה גם השירה העמוקה והחצי מאיימת חצי דואגת, שירה שמתאימה בדיוק לז'אנר, אפילו הייתי אומר שמזכירה באופן חשוד את ניק קייב, אילולא הם היו ותיקים לא פחות מהקריירה של ניק קייב. אחרי כן הייתה זו האווירה הכוללת, המאוד קודרת ועגומה, של עננים אפורים כבדים שממלאים את כל שדה הראייה מן הקצה אל הקצה. בשלב הזה הלב כבר נפתח וביקש להכיר כל מצלול וכל פריטה לעומקם. לא יודע אם זה היה ברור מהסיכום הנוכחי אבל יש לי קטע חזק עם מוזיקה דכאונית והאלבום הזה מספק לי את הצורך הזה בצורה שלא הייתה שנייה לה בשנה האחרונה.

[ Seasons & The Storm | Your Guess ]

---

7.
Woods – City Sun Eater in the River of Light

וודס, להקת הפולק-רוק מברוקלין, היא מהדברים היחידים שאפשר לסמוך עליהם בחיים האלה. להקה שמוציאה אלבום כל שנה-שנתיים ונדמה שתמיד יודעת לירות ממיתרי הקול הגבוהים, הדקים והמנחמים של הסולן והגיטריסט שלה ג'רמי ארל את החץ הזה שתמיד ובוודאות עיוורת יפגע לי ישר בבטן. אני מתחיל לחשוד שהם הערימו עליי איפשהו בדרך, פרצו לי לקוד המקור וכתבו אותו מחדש כך שאני אתמוגג ב- 100% מכל דבר פיסת מוזיקה שישחררו גם אם יחתכו חדות מהסגנון הפולקי-פסיכדלי הקבוע שלהם אל עבר יבשות אקזוטיות יותר בשכונות של מזרח אפריקה כי שעשו באלבומם החדש. כי אחרת אני לא יכול להסביר איך שוב אני נופל שבי אחריהם. ויכול להיות שהם פשוט מוכשרים כשדים (או שדים מוכשרים, גם זו אופציה!).

בין אם הם הערימו עליי או שאני הערמתי עליהם ליצור את המוזיקה שאני הכי אוהב, שינוי הכיוון שהם עשו עם האלבום החדש נדמה כמו הדבר הכי טוב שיכלו לעשות בשלב הזה של הקריירה שלהם. אחרי שלל אלבומי פולק-רוק פסיכדלי (מעולים!) הם יכלו להמשיך ולחזור על אותה נוסחה אבל במקום זה בחרו לרענן את רשימת הקניות המוזיקלית שלהם ולבקר באגפים קצת יותר נדחים תוך כדי ליקוט השפעות מפתיעות שלא כל כך רגילים לשמוע כיום מצד להקות מערביות. ולא רק שזה מחזיר רעננות וחיות אדמדמה ללחיים שלהם ייתכן שהשילוב הזה בין הפולק והפסיכדליה המוכרים שלהם עם אלמנטים פחות טריוויאליים שכאלה יצרו את מה שהוא אולי אלבומם הטוב ביותר, או לכל הפחות בטופ של הדיסקוגרפיה של אחת הלהקות היותר חביבות עליי כיום.

[ Sun City Creeps | The Take | I See in the Dark ]

---

6.
Damien Jurado – Visions of Us on the Land

וואו, ככה נראה שיא יצירתי! בנאדם יוצר מוזיקה במשך שנים, ואז מעורב בסיטואציה שמטלטלת אותו (תאונת דרכים להבנתי) ופוצח בהקלטת אלבומים שכל אחד מהם מתעלה על הגבהים היצירתיים של קודמו פעם אחר פעם. בכל פעם משייף עוד ועוד את החומרים, דוחף עוד קצת את הגבולות עד שיש בידיו מה שהיא כנראה יצירת המופת שלו.

שלושת  אלבומים אלה מרכיבים עכשיו טרילוגיה שהסתיימה בזאת עליה עבד ג'וראדו עם המפיק Richard Swift וזה אחד משיתופי הפעולה היותר מרשימים שאני מכיר מהשנים האחרונות, שת"פ שלא רק הפיק זהב מוזיקלי טהור אלה גם שיא אמנותי של ממש. הטרילוגיה נסגרה השנה עם Visions of Us on the Land שהוא בקלות הטוב ביותר באלבומיו של דמיאן ג'וראדו. משהו שהיה נכון גם לגבי שני הקודמים אבל הפעם הוא ביתר שאת עוצרת נשימה.

כנראה המעלה הכי גדולה של האלבום זה ביופי המוקפד והעשיר של ההפקה שתורם פה סוויפט, כזו שברגע שהיא פוגשת את הלחנים החזקים וההגשה המענגת של ג'וראדו מייצרת אלבום שהוא עולם משלו בעל אווירה מדברית מיסטית שלוקחת את המאזין למסע ארוך בן 17 רצועות לקרקע שהיא מוכרת ושונה באותה העת, שנעה בין השפעות חזקות של סינגר/סונגרייטרים מהסבנטיז לבין פרטים מוזיקלים רבים מספור שנשפכו בשטף ממוחותיהם המבריקים של ג'וראדו וסוויפט לכדי יצירה מרגשת של אמריקנה, פולק אלט-קאנטרי, מדבר לילי בוהק מאור הירח וגיטרות מאובקות שמנגנות מסביב למדורה.

[ Exit 353 | ONALASKA | QACHINA ]

---

5.
Wolf People – Ruins

הו, כמה שחיכיתי לאלבום הזה. אחד האלבומים שהגיעו ממש לקראת סוף השנה ועשו לי קצת בלאגנים בעשירייה הגדולה של הסיכום. אבל גם בלי לשמוע שנייה מתוך האלבום ידעתי שהוא יהיה אחד האלבומים האהובים עליי השנה. Wolf People יודעים לעשות כמה דברים מאוד ספציפיים וכנראה שאין עוד מוזיקאיים בעולם שמשתווים אליהם בתחום שהוא ה- פולק-רוק פסיכדלי בריטי. ובאופן אישי כשהם מוציאים מוזיקה חדשה אין עוד דבר בעולם שאני רוצה מלבד הדבר הספציפי שהם עושים. אני מאמין שהיכולות המדהימות שלהם בנישה זו באות מהכבוד העצום שהם נותנים ללהקות שהתוו את הדרך הזו בסוף הסיקסטיז, ומראיונות שקראתי איתם הם חתיכת עכברי מוזיקת שוליים רציניים מאוד. ובאלבום החדש אפשר לשמוע זאת כנראה הכי טוב עד עכשיו.

לא ציפיתי לזה, אבל ההתפתחות שלהם כלהקה הביאה השנה ליצירת האלבום הכי כבד שלהם, עם העמקה חסרת תקדים עבורם באסיד-רוק. עבודת הגיטרות באלבום הזה מקבלת משקל שלא היה להם קודם. ממש אפשר לשמוע איך הן חורכות את הרמקולים באולפן ההקלטות. אבל היופי האמיתי באלבום זה כיצד הלהקה מאזנת את עודף המשקל שהתווסף לסאונד שלהם, וכך הסולן ג'ק שארפ שכבר לפני כן היה אחד הקולות האהובים עליי של זמננו נשמע הכי צלול ומתוק שהיה בכל אלבומי הלהקה כשהוא שר את המלודיות החביבות כל כך מתחת לשאר כלי הנגינה שרועמים מעליו. דבר נוסף שהופך את האלבום הזה לכל כך טוב שלא היה ממנו הרבה השנה זה כמה ברורה המחשבה שהושקעה במבנה של האלבום, מיקומי השירים ושימוש במוטיבים חוזרים שהופכים את האלבום ליחידה שלמה שנובעת מתוך התוכן ולא רק מעצם הפורמט. תשומת הלב הזו לפרטים תורמת המון לחווית ההאזנה שהיא האלבום הזה.

כנראה הלהקה הזו לעולם לא תקליט מוזיקה שאינה שולחת שורשים עמוקים בעבר המוזיקלי שבגבולות האי הבריטי, אבל אם האלבום Ruins כאן כדי להוכיח משהו זה ש- Wolf People יכולה להמשיך לייצר מוזיקה רעננה לגמרי שלא לוקה באנכרוניזם גם אם הראש שלהם תקוע אי שם בזמנים עברו.

[ Night Witch | Ninth Night ]

---

4.
Sky Country – Ghost of Jim

כתבתי כבר על הצורך הקבוע שלי במוזיקה שמשית עם גוונים של פולק, אלט-קאנטרי ופסיכדליה. יש משהו בתמהיל הזה שעושה לי ממש טוב על הלב. וזה יכול להיות הסבר מספק לסיבה שהאלבום הזה, השני של הלהקה הצעירה מהחוף המערבי שהוציאה השנה את אלבומה השני,הגיע לאן שהגיע בסיכום. רק שיש באלבום הזה הרבה יותר מלבד המעטפת הכל כך נעימה הזו.

הג'ים משם האלבום הוא Jim Sullivan, מוזיקאי פולק-קאנטרי אלמוני מהסבנטיז שהוציא שני אלבומים בלבד לפני שנעלם מעל פני האדמה. המוזיקה של סאליבן השפיעה עמוקות על הלהקה בכתיבת האלבום שמהווה מחווה לדמותו החידתית של סאליבן (אלבומו השני U.F.O אפילו מקבל מקום קטן על העטיפה). הלהקה לא עסוקה במחווה ריקה ושקופה אלא מטמיעה את המחווה אל תוך הסגנון האישי שלה ויוצרת אלבום מרגש בהרגשה של מוזיקת מערבונים בסצינות האלה לפני שהבעיות מגיעות לעיירה הקטנה שבאמצע שומקום, כשכל יושביה יושבים בשמש על כיסא הנדנדה ומגנים על הפנים של עם כובע גדול. מעבירים את זמנם באבק ומחכים לדבר הזה שיפר את שלוותם. רק שבאלבום השלווה אינה מופרת אלא מתעקשת לעסוק בשגרה העצלה עם המבט אל הנכסף שממשמש מלהגיע. אלבום יחיד במינו בימינו שתמיד תורם לי עוד קצת מחמימותו הנוגה בכל חזרה שלי אליו
מומלץ מאוד לקרוא את הפוסט המעמיק וממלא ההשראה של חן על האלבום.

[ Whisperer of Things | Rain | Ghost of Jim ]

---

3.
Syd Arthur – Apricity

מה זה צריך להיות? פשוט כל הלהקה האהובות עליי בעולם רקמו יחדיו מזימה להוציא אלבום השנה ולהציף לי את הסיכום עם האלבומים שלהם ולדחוק החוצה את כל האחרים?? לא שאני מתלונן חלילה, בטח שלא לגבי Syd Arthur שהיא אחד הסודות היותר כמוסים שנמצאים ברשימת ההאזנה שלי והכי לא בצדק ולמרות שפעם אחר פעם אני מנסה לנער בחוזקה את כל העולם הארור הזה ולגרום לו לשמוע כבר את הלהקה הזו.

ואיזה הזדמנות נהדרת להצטרף אליי עם אלבום חדש שמסמן שלב חדש בהתפתחות של הלהקה. לאחר אלבומם הקודם Sound Mirror מתופף הלהקה עזב בעקבות פגיעה מצערת בשמיעה, אז הלהקה שכוללת בין היתר את האחים ליאם וג'ואל לבית מגיל, הוסיפה את אחיהם הצעיר כמתופף מחליף ועכשיו הלהקה כוללת את כל בני מגיל ואת המולטי-אינסטרונטליסט המבריק רייבן בוש (אחיין של קייט!). שני אלבומיהם הקודמים של סיד ארתור חיבקו בברכה את ההשפעות המוזיקליות של עיר מגוריהם – קנטרברי וחיברו אותן לאינדי העכשווי. אלבומם השלישי כיאות לשינוי הרכב מצבת החברים מתאפיין גם בשינוי סגנוני די בולט. השורשים הקנטרבוריים הפרוגרסיביים לקחו צעד אחורה ואת קדמת הבמה קיבלו השפעות יותר פסיכדליות עכשוויות, על כל צלילי הקלידים המרוחים הנלווים לכך. מה שיפה בלהקה זה גם כשהם כותבים מוזיקה שמתאימה לרוח הזמנים, אין ספק שהo עושים גם את זה רק בדרך שלהם. כלומר, הבסיס המוזיקלי המורכב בעליל עדיין קיים. מבני הלחנים עדיין קלילים וזורמים ועם זאת כל כך לא טריוויאליים שספק אם תמצאו עוד להקה כיום שבונה שירי פופ-רוק נגישים וייחודיים כמוהם.

[ Apricity | Sun Rays | Portal ]

---

2.
The Avalanches – Wildflower

אחד הקאמבקים הכי מרגשים שקרו השנה בעולם המוזיקה הוא ללא ספק זה של ה- Avalanches האוסטרלים אחרי 16 שנה שעברו מאז אלבום הבכורה שלהם. אבל אני לא ממש התרגשתי כי הצפייה שלי הייתה קצרה יותר, משהו סביב ה- 6 חודשים מאחר ורק בתחילת השנה עשיתי את ההיכרות הראשונה שלי עם הלהקה והאלבום Since I Left You. חיבבתי את האלבום, אבל הוא לא עשה לי שום דבר מיוחד. אלבום מהנה של מוזיקת גזור והדבק מבוסס היפ הופ וסימפולים. הרבה מאוד חיתוכים בולטים וחיבורים כיפיים ומעניינים אבל לא שמעתי שום אלבום גדול מתחת. מילא. גם הסינגל הראשון מהאלבום החדש היה די גרוע. גם מילא.

מאחר וכן הייתה לי חיבה להרכב והאלבום החדש הוא בגדר אירוע מוזיקלי גדול החלטתי לא לוותר על הזדמנות להתנשאות אישית על האלבום החדש. טעות. כי במקרה מה שגיליתי היה חתיכת יצירה ענקית ומרגשת. העובדה שהסאונד של האלבום הפעם נוטה הרבה יותר לכיוון השמשי, הצבעוני והפסיכדלי הוא בעצמו הסבר שמניח את הדעת לאהבה שאני רוכש לו. הצליל שנוצר באלבום הזה ועוקב אחר כל 21 השירים שבו אבל אי אפשר באמת לשים אותו לצד כל אחד מאלבומי הפסיכדליה האחרים שברשימה הזו. הלהקה לקחה את ההשפעות הנכונות ביותר של הרגע ושיחקה איתם מספיק עד שיצא תוצר שמזכיר דברים שונים שאני אוהב ועדיין כל כך שונה מהם.

מעבר לסאונד של האלבום ולרכות הנעימה שלו, קונספטואלית זה אלבום מבריק. מה שבאמת העיף לי את הראש בהאזנות מתקדמות זה המבנה המופלא של האלבום והעובדה שבקושי ישנם חיבורים בולטים בין השירים השונים. הזרימה בין השירים היא לא פחות ממדהימה מה שמעניק לאלבום תחושת קלילות שקשה מאוד לשים עליה את האצבע וגם קשה מאוד לשחזר. יש פה כל כך הרבה שכבות אבל הכל מגובש לכדי יציקה גדולה ומרשימה. וזה חלק מהעניין, האלבום מכיל כמות לא תיאמן של התארחויות של מוזיקאים שונים, ומלבד שני מקרים של שירי היפ הופ גסים שמייצרים את שני השירים החלשים של האלבום, התארחויות אלה מתמזגות בשלמות לתוך הבלילה הסמיכה והאחידה הזו. אם לא הייתי יודע ששמות כמו Father John Misty, Toro y Moi, ג'ונת'ן דנהיו (Mercury Rev), וורן אליס (Dirty Three), קווין פארקר ואחרים מופיעים באלבום לא הייתי מנחש בחיים. ובאופן קצת פרדוקסלי, העובדה הזו רק תורמת לגדולה של האלבום.

אילולא שני השירים Frankie Sinatra ו- The Noisy Eater בהם, בשונה משאר האלבום, ההתארחויות של הראפרים לגמרי מפרים את ההרמוניה המגובשת שנוצרה לפניהם ואחריהם זה לגמרי היה מרוויח בצדק את אלבום השנה שלי. עם זאת, אפילו בשירים האלה יש דברים מקסימים ושובי לב, כמו הסימפול הבלתי צפוי והדי מוזר אבל כל כך נחמד של נעימת צלילי המוזיקה בסיום של הסינגל הראשון Frankie Sinatra. ובכל מקרה, באלבום של 21 קטעים, שניים בינוניים פלוס זה באמת זניח.

זה לא קורה הרבה, אבל זה לגמרי אלבום שמצדיק את 16 השנה שעבדו עליו. וזה מורגש.

[ Subways | Colours | Because I'm Me ]

---

1.
Sons of Noel and Adrian – Turquoise Purple Pink

Sons of Noel and Adrian היא להקה בת 9 חברים שמגיעה מברייטון, אנגליה ושייכת לקולקטיב הלהקות Willkommen והוציאה השנה את אלבומה השלישי. לאורך אלבומיהם הם עשו את המעבר מצליל אקוסטי אל עבר צליל חם ועשיר, חשמלי בחלקו אבל עדיין מתבסס על מגוון רחב ביותר של כלי נגינה, החל מכלי מיתר, כלי נשיפה, שתי (!) מערכות תופים, חלילים, גלוקנשפיל, גיטרות אקוסטיות וחשמליות ועוד ועוד. המגוון הרחב של כלי הנגינה מתרגם ב- 6 השירים המורכבים והארוכים שבאלבום הנוכחי להתכה סוחפת של אינדי-פולק- מתוזמר, עם אלמנטים של מוזיקה קלאסית, מינימליזם ופוסט-רוק. ואני לא יודע אם שמעתי משהו כזה לפני כן.

אני אוהב ממש את העושר של העיבודים, איך שכל הזמן קורה משהו מעניין במרחב של השיר, את השירה של הסולן בעל הקול המחוספס וזמרות הליווי בעלות הקול העוטף והעובדה שהם מרשים לעצמם לשיר שתי דקות ואז לחדול ולתת למוזיקה לבנות שכבות על גבי שכבות של סאונד לאורך דקות ארוכות ואז בפתאומיות להחזיר את השירה ולסיים ברגעים גרנדיוזיים מטלטלים.

ותאמינו או לא, אבל האלבום הזה שהתמקם לו במקום הראשון שמייצג את אלבום השנה שלי, עד לפני שבוע ויומיים אפילו לא הכרתי אותו או את הלהקה שמתקיימת מאחורי השם המסורבל הזה. כלל לא. הוא הגיע במקרה, לחצתי פליי על הסינגל הראשון. נשמע מעניין אז שמעתי את האלבום שלוש פעמים ובקושי הצלחתי לנשום בזמן שהאלבום התנגן לו באוזניי. התרגשות אחזה בי לאורך כל דקותיו והרגשתי איך בלוטות הדמעות שלי מתמלאות ומאיימות להתפקע לנוכח הרגעים המוזיקליים הכבירים שבוקעים מהאוזניות שלי.

האלבום הזה לא התבשל אצלי במשך חודשים. הוא לא הלך איתי למקומות והיווה עבורי פסקול למגוון רחב של סיטואציות יומיומיות שונות. הוא לא נבחן ואותגר על פי מצב הרוח שלי כפי שקרה עם הרוב המוחץ של האלבומים ששמעתי השנה, טובים כהרעים.

האלבום הזה כן מרגש אותי. מרגש אותי קשות. בכל האזנה. בכל שיר. מסמר את השערות על עורי. גורם לי להפסיק מעיסוקיי ולהקשיב. הוא ממלא אותי ראשי במחשבות. האלבום הזה גורם לי לרצות לעשות דברים. כך בכל פעם שוב ושוב בהאזנות הרבות שדחסתי בשבוע האחרון. האלבום הזה גורם לי להפסיק להתחשב במניעים שכלתניים ולעשות בחירה אימפולסיבית אחת שבאה ישר מהלב.

[ Turquoise Purple Pink | So Obscene | Perses ]

**************************
זהו.
מקווה שהייתה קריאה, ובעיקר האזנה, נעימה וגיליתם אופקים מוזיקליים חדשים.
אם נהניתם אודה לכם מקרב לב אם תשתפו הלאה את הפוסט.
ועכשיו 2017. בבקשה אל תהיי זבל!