{{ נהניתם/ן? בואו לעשות לייק לעמוד הפייסבוק לאפילו עוד מוזיקה ויותר פעמים בשנה! }}
הנה הגיע לו סיכום השנה העשירי שמתפרסם בבלוג. עשר שנים של חפירה מוזיקלית בלתי פוסקת, והתעמקות אובססיבית במוזיקה נידחת ואובסקורית. זה החיים שלי ואני אוהב כל רגע במסע הזה. אבל ישנו גם החלק של הכתיבה והעבודה על הסיכום עצמו, 50+ טקסטים שאמורים לתת לקוראים.ות איזו כניסה והבנה לגבי כל אלבום ואלבום. בכנות, זו תמיד הייתה עבודה קשה, וזה רק נהיה יותר קשה עם השנים. והשנה זה היה קשה מתמיד. המוטיבציה היא לא מה שהייתה לפני כמה וכמה שנים, זה כבר לא משהו שאני מצפה לו, אלא משהו שאני יודע שאני צריך ויותר ויותר מכריח את עצמי.
זה נשמע רע, אבל מבחינת המוזיקה – היא כנראה תמיד תהיה לצידי ותניע אותי יומיום למצוא עוד ועוד גילויים חדשים (או לכל הפחות חדשים לאוזניים שלי). ולא פחות מזה, גם הצורך לשתף עם העולם את הגילויים המשובחים לאינספור דווקא בכלל לא דועך. אם אני מתאהב בלהקה או מוזיקאית, בטח כזו שלא נראה שמקבלת את היח"צ הראוי לה, כל פעם בוערת בי החובה והצורך לשתף את התגלית עם העולם. הבעיה תמיד בדרך בה אני משתף עם העולם, כי כל הזמן זה הצריך את השימוש בכתיבת טקסט שילהיב עוקבות ועוקבים לתת צ'אנס לאלבום. וזו בהחלט הדרך הקשה והמעייפת ביותר (לפחות עבורי) לשתף מוזיקה עם העולם, אבל עוד לא גיליתי דרך אפקטיבית באותה מידה.
אני מרגיש שהשנה נפל דבר ואני לא יכול להמשיך באותה צורה אחרי סיכום השנה העשירי. אני צריך שינוי או לכל הפחות הפסקה. אז לפחות את הסיכום של 2021 הצלחתי להביא לאוויר העולם, אבל מה יהיה ב- 2022 זו כבר חידה שאני אצטרך לפתור. לכל הפחות זה יהיה חייב להיות פתרון שלא יגרום לי לקושי, ואם התפוצה תפגע, זה מה שיהיה. אבל אני די בטוח שיהיה משהו ואני ממש מקווה שגם אם לא יהיו את הטקסטים הרגילים לכל אלבום, עדיין תחזרו לפה ותמשיכו לשמוע את המוזיקה ולתמוך במוזיקאים.
בינתיים, מקווה מאוד שתהנו מהסיכום הנוכחי. יש פה כמויות בלתי סבירות של מוזיקה מופלאה ומענגת, ואולי יותר מבדרך כלל גם מוזיקה שעושה טוב על הלב, כי בהחלט אני – אבל בטוח שכולם – ממש צריך את זה. אז אם נהניתן.ם, אשמח לשמוע על זה בתגובות ולא פחות גם יישמח אותי אם תפיצו זאת הלאה. ושוב והכי חשוב, תתמכו במוזיקה בדרך הכי ישירה שניתן לכן.ם.
קריאה והאזנה נעימה!
פלייליסט ספוטיפיי עם נציגים נבחרים מרוב האלבומים (מיעוט שלהם נמצא אך ורק בבאנדקמפ)
[ עדכון: פרסמתי גם את פוסט סיכומי השנה הנבחרים של בלוגים אחרים – אז אל תשכחו לקפוץ גם לפוסט ההוא ולפוסטים ששם אחרי שתסיימו פה ]
סיכומים משנים קודמות
2012 – מחוץ לעשירייה / עשרת הגדולים
2013
2014
2015
2016
2017
2018
2019
2020
50
Delving – Hirschbrunnen
לפני 4 שנים הכנסתי לסיכום של הבלוג את האלבום של Elder לאותה שנה, להקת הסטונר-רוק הכבדה והפנטסטית. זה היה האלבום הראשון ששמעתי מהם ולמרות שאף פעם לא נמשכתי חזק לז'אנר, האלבום הזה לגמרי סחף אותי. אחרי אלבום בשנה שעברה שהיה נחמד מאוד אבל קצת פחות, הוציא סולן הלהקה ניק דיסאלבו אלבום סולו ראשון תחת השם Delving, שלוקח את ההשפעות של להקת האם למקומות יותר פסיכדליים וקראוטרוק-ים. הפעם האלבום הוא אינסטרומנטלי לחלוטין עם הרבה קצב ופחות כבדות, משייט לו בטריטוריות חדשות ולא מוכרות. אמנם אין הרבה הוקים שתופסים את האוזן, אבל כמסע מוזיקלי האלבום הוא חוויה נעימה ומרתקת.
49
Renée Reed – Renée Reed
אלבום הבכורה של הסינגר-סונגרייטרית רנה ריד שמגיעה מלואיזיאנה, ארה"ב ועושה מוזיקת פולק אקוסטית מופשטת באווירה פסיכדלית והשפעות של תרבות הקייג'ון (Cajun) – קבוצה אתנית עם שורשים צרפתיים הייחודית למדינת לואיזיאנה ובפרט לניו אורלינס – מה שמעניק אווירה חולמנית, עצלה ומכושפת עם שילוב שפות אנגלית וצרפתית וניחוח על-זמני של מגוון תקופות שונות.
[ Où est la fée | I Saw a Ghost ]
48
Arthur Satàn – So Far So Good
אלבום הבכורה של Arthur Satàn – הפסבדונים של ארתור לארגל הצרפתי ששר באנגלית – שלפחות לפי האלבום היחיד שלו ממש בקטע של פופ-רוק-פולק פסיכדלי סיקסטיזי-בואכה-סבנטיזי מתוזמר, שמשי ומלא הרגשת חופש. ובכן, גם אני, ארתור, גם אני. תבוא תמיד.
[ Summer | The Boy in the frame ]
47
Richard Dawson & Circle – Henki
עושה רושם שריצ'ארד דוסון כבר מרגיש כמו בן בית בבלוג, או לפחות אמור, אבל הוא עדיין לא נשאר לקפה. זו הפעם הרביעית כבר שדוסון נכנס לסיכום בצורה זו או אחרת, ופעם שלישית ברציפות. אחרי שני אלבומי הסולו הקודמים שלו, שנה שעברה כחלק מלהקת Hen Ogledd עם אלבום הכביר שהיה האלבום השני הכי אהוב עליי דאז, והשנה הוא חובר ללהקת הקראוט-רוק הפינית Circle (למעשה הפך לחבר רשמי בלהקה) ויחדיו הם הוציאו את השת"פ המעניין הזה שהוא הכניסה הטרייה ביותר לסיכום. באלבום הקול הייחודי והכה אפקטיבי של דוסון מוצמד לנגינה החופרת של Circle עם כיוונים יותר פרוגרסיביים.
לא חושב שהייתי מתחבר למוזיקה לולא החלק של דוסון שמהווה איזון מקרקע מאוד למוזיקה שהייתה יכולה ממש להתפזר, אבל במקום היא מסקרנת ומפתיעה. איזה כיף שריצ'ארד דוסון לא עומד במקום ותמיד חוקר כיוונים חדשים לקחת את המוזיקה שלו.
46
Sheep, Dog & Wolf – Two-Minds
גילוי טרי ומשובח ביותר שהוא המוזיקאי הניו זילנדי בשם דניאל מקברייד שעומד מאחורי הפרויקט Sheep, Dog & Wolf. האלבום הנוכחי שהוציא שמונה שנים אחרי הבכורה שלו, הוא אלבום פופ תזמורתי בשילוב מוזיקה אלקטרונית. זה יצירתי ויפה מאוד, מזכיר לי את המוזיקה המוקדמת של Son Lux. אמנם פרויקט סולו, אבל מאוד מוזיקלי ועשיר.
[ Two-Minds | Deep Crescents ]
45
Liza Wallace – Ao outro lado
ליזה וואלס היא נגנית נבל מארה"ב שבאלבום הבכורה הנוכחי שלה היא בחרה דווקא להתמקד במוזיקה ברזילאית על סגנונותיה השונים והיותר פולקיים. למען האמת, התוצאה – שהיא מגוון קטעים אינסטרומנטליים של מנגינות מתקתקות – היא לא מה שציפיתי לה כשאני חושב על מוזיקה ברזילאית, זה יותר ג'אז-פולק-בוסה-נובה קליל, אבל זה מאוד נחמד ונעים עם איזו אווירה נוסטלגית נושנה שכזו, אמנם נטולת אדג' לחלוטין, אבל כן מלאת חן רב.
[ Capivara | Fogo e Vento ]
44
BADBADNOTGOOD – Talk Memory
כבר שנים רבות – עשורים למעשה – אני לא מאזין לג'אז בצורה עקבית ומעמיקה, אך מדי פעם משתחל לו אלבום ג'אז לרשימת ההאזנה שלי. השנה השתחלו להם שני אלבומים לא רק לאוזניים שלי אלא גם לסיכום עצמו. אבל שניהם אינם אלבומי ג'אז טהורים. הראשון מביניהם הוא האלבום השישי במספר של ההרכב BADBADNOTGOOD הקנדי מטורונטו, הרכב שהתחיל בכלל משילוב של היפ הופ וג'אז, טוויסט מאוד עכשווי עם הרבה הייפ על הז'אנר הוותיק. באלבומם הקודם החמישי הם התנתקו מההיפ הופ והאלבום החדש Talk Memory ממשיך את המגמה עם כיוון הרבה יותר ג'אז פיוזן-י, עם עיבודי כלי מיתר מושקעים שנולדו משת"פ עם המוזיקאי הברזילאי הותיק והמעולה Arthur Verocai. האלבום שופע בקטעים מהממים, מלאי עושר וחדווה מוזיקלית עם הרבה מסורת וטאץ' שהוא בין הסבנטיזי לעכשווי.
[ Beside April | Signal from the Noise ]
43
Chris Brokaw – Puritan
כריס ברוקאו הוא לא שם שהכרתי עד השנה האחרונה, אבל הסתבר לי שהמוזיקה שלו ליוותה אותי קרוב במשך שנים ארוכות. או יותר נכון, המוזיקה שהוא לקח בה חלק. כי ברוקאו ניגן החל מהניינטיז בכמה מהלהקות המשובחות יותר של סצינת הרוק האמריקאית המחתרתית ושיתף פעולה עם המוני מוזיקאים מבריקים. לא רוצה להלאות בכל פועלו המוזיקלי, רק אציין שהוא היה המתופף באלבום הבכורה של Codeine, שהוא בקלות מהאלבומים הגדולים של הניינטיז ואולי בכלל. אבל מסתבר שגם קריירת הסולו שלו ענפה, רק שנשארת יותר מתחת לראדר. האלבום החדש הוא בעיקר כל מה שאפשר לצפות לו ממוזיקאי ותיק בסצינות הספציפיות הללו – אינדי רוק ניינטיזי רזה וישיר, עם גיטרות ותופים צלולים ומדויקים ופשוט שירים טובים וגם התארחויות מצוינות, כשאחת מהן היא של טליה צדק האגדית שברוקאו היה חלק מלהקתה המעולה Come לאורך הניינטיז.
[ I'm The Only One For You | Puritan ]
42
Django Django – Glowing in the Dark
אני חייב להודות, כמעט, אבל ממש כמעט, איבדתי עניין ותקווה ב- Django Django הסקוטים שבעבר היו אהובים עליי כל כך עם שני האלבומים הראשונים שלהם והופעה כבירה אחת בפסטיבל בריטי. אבל אלבומם Marble Skies מ- 2018 היה מקבץ השירים הכי לא מעניין שהלהקה שחררה, וכך גם ההופעה שלהם שתפסתי בטור לקידום האלבום. הרגיש שהלהקה איבדה את הניצוץ שלה. כך שלקח לי זמן לגרום לעצמי לשמוע את אלבומם החדש, וממש שמחתי להתבדות ולמצוא הנאה רבה והתלהבות טרייה עם השירים האלה. הפעם הלהקה לוקחת את הפסיכדלייה הצבעונית והתזזיתית שלהם לכיוונים הרבה יותר סינת׳פופיים, אבל זה לגמרי עובד ולגמרי כיפי ומרקיד ומסקרן ותופס. כיף לחזור להאמין שוב בלהקה אהובה.
41
Teenage Fanclub – Endless Arcade
האלבום ה- 12 של להקת הפאואר פופ האגדית מסקוטלנד, והאלבום הראשון שלהם ללא ג׳רארד לאב, ממייסדי הלהקה שעזב לאחרונה, ועם Euros Child – לשעבר מנהיג Gorky's Zygotic Mynci הוולשית והאגדית בפניי עצמה – על תקן חבר להקה וסולן מחליף. האלבום החדש ממשיך במסורת הנוכחית של הלהקה עם פחות גיטרות והמון רכות. אסופת שירים מקסימים מתפקעים במלודיות מלטפות עם צמר גפן.
[ Living With You | Everything Is Falling Apart ]
40
Pearl Charles – Magic Mirror
שלוש שנים אחרי אלבום בכורה בגיל 17, הוציאה השנה פרל צ'ארלס מלוס אנג'לס (הבת של לארי צ'ארלס, הבמאי של בוראט הראשון וסרטים אחרים) אלבום שני קליל ומקסים. פופ-קאנטרי-סופט-רוק סבנטיזי נגיש וקליט בטירוף שהוא מאה אחוז כיף נעים ומדבק. בכמה האזנות הראשונות קצת התנגדתי לקלילות והמוזיקה חסרת המשקל, אבל ברגע שהורדתי את ההגנות וזרמתי עם קולה של צ'ארלס – המוזיקה נכנסה לי ישר ללב ועכשיו בכל האזנה היא ממלאת אותי באופטימיות ונחת.
[ Slipping Away | Only For Tonight ]
39
Liars – The Apple Drop
פעם מזמן להקת Liars הניו יורקית הייתה אחת הלהקות האהובות עליי אי פעם. וואו, כמה שהם לא יצאו לי מהראש, עד כדי כך שהאלבומים הטובים שלהם היו סוג של מצפן מוזיקלי עבורי כדי לשפוט הרכבים אחרים וחיפוש אחר מוזיקה שתביא לי את אותה סקרנות ותעוזה. אפילו האלבומים הפחות מוצלחים היו מרתקים והרפתקניים. כמובן שעם הזמן הלהקה התבגרה והשתנתה וגם מציתה את הקונספט של הפוסט-פאנק-נויז-רוק-אקספרמנטלי שלהם. האדג׳ התפוגג, וחברים עזבו. ואז נשאר לבדו אנגוס אנדרו סולן הלהקה. הוא עדיין המשיך להוציא אלבומים אבל הם פשוט לא היו מעניינים באותה מידה. השנה לאחר מעבר לאוסטרליה נראה שדברים נופלים שוב במקומם, עם אלבום חדש ששוב נשמע שלוכד את הרוח הפרועה והמעוותת של הליארז בשילוב עם בגרות כלשהי. הסאונד חוזר לאלבום האדיר שלהם Liars מ- 2007, סאונד משויף אבל מלא מסתוריות ושיניים משוננות. אנדרו מביא לבדו אלבום שנשמע כמו להקה שלמה בשיא היצירתיות שלה עם תחושת דחיפות בלתי פוסקת. האלבום הטוב שלהם מזה שנים ואני רוצה עוד הרבה מזה.
[ Star Search | Sekwar ]
38
Nathan Salsburg – Psalms
כנראה הזוכה הבלתי מעורער השנה בתואר האלבום שהכי גדל עליי בהאזנות חוזרות. ודווקא הגעתי מראש עם כל הרצון לאהוב אותו אבל היו מכשלות. אז מההתחלה, נת'ן סלסבורג הוא גיטריסט פולק-אמריקנה מקנטקי, ארה"ב. באלבומו החדש הוא לראשונה לוקח מזמורי תהילים ושר, מעבד ומחבר אותם להוויתו האמריקנית השורשית ויהדותו האישית. סלסבורג שר את העברית הנושנה עם מבטא אמריקאי כבד מאוד, ואני חייב להודות שהיה לי מאוד קשה עם הפן הזה של המוזיקה בהאזנות ראשונות. מלבד הגיטרה האקוסטית ועיבודי המיתרים היפים והמוצלחים, באלבום ישנם גם אורחים על תקן זמרי ליווי, שנותנים קונטרה יותר רבודה ומושחזת לשירה המחוספסת של סלסבורג, בין האורחים שרה בכמחצית משירי האלבום נועה בביוף המופלאה והנהדרת שלנו (נו, כמובן שהגעתי לאלבום רק כי היא לוקחת בו חלק) והיא לגמרי מאזנת את העברית המחוספסת עם השירה הטבעית יותר שלה ומהווה את ההיילייט המוחלט של כל שיר בו היא לוקחת חלק. מעבר לנתוני הפתיחה המעורבים, ככל שהתמדתי עם האלבום כך הוא נתן לי בחזרה יותר עומק והשלמה עם הבחירות המוזיקליות, עד כדי שכבר מצאתי את השירה של סלסבורג חיננית וכזו שנותנת לשירים ולטקסט המקראי אישיות מאוד ייחודית שעובדת בצורה מופלאה יחד עם השירה הצלולה והעוטפת של בביוף, שילוב קולות שלגמרי עושה את האלבום לגדול מסך חלקיו ולחוויה יהודית מוזיקלית מיוחדת
37
Kero Kero Bonito – Civilisation
להקת אינדי-סינת׳פופ מפוצצת בבאזז חם כרגע והשנה זו הפעם הראשונה שאני שומע אותם. האלבום הזה הוא למעשה שני איפיז שיצאו די בתחילת השנה ורק לקראת סופה אוגדו לאלבום אוסף רשמי – מה שהופך אותו לקביל עבור סיכום השנה. השיר הסוגר Well Rested הוא יצירת אסיד האוס פסיכדלי אפי וממכר שאני לא מסוגל להפסיק לשמוע. בקלות משירי השנה שלי.
[ Well Rested | Battle Lines ]
36
William Doyle – Great Spans of Muddy Time
תמיד מבאס אותי לגלות אלבום מצוין שניה אחרי סגירת סיכום השנה, בייחוד כזה שנשאר מתחת לרדאר ושבקלות יכל להיכנס לטופ 10 של הסיכום שלי. כזה היה בדיוק האלבום Your Wilderness Revisited של וויליאם דויל – שאולי מוכר יותר תחת השם East India Youth, פרויקט הסינת'פופ שלו. זה היה אלבום ארט-פרוג-פופ מלנכולי ויפהפה, בקלות אחד האלבומים היותר טובים שיצאו בעשור שעבר. למזלי, רק שנתיים אחרי דויל הוציא השנה את אלבומו החדש ונתן לי הזדמנות שנייה לפרגן ולהפיץ את דברו. אמנם זו לא יצירה באותו קנה מידה מושלם כמו קודמו, אבל גם פה מדובר במוזיקה קסומה ורגישה, נוגה, שקטה, מלנכוליות אנגלית לפי הספר. אז תנו אוזן ואל תפספסו גם את האלבום הקודם.
[ And Everything Changed (But I Feel Alright) | Nothing At All ]
35
Gazelle Twin & NYX – Deep England
למי שבקטע של מוזיקה מפחידה, מסתורית ומאיימת האלבום הזה הוא חובת האזנה. מדובר בשת"פ של Gazelle Twin – הפרויקט של אליזבת' וואלינג הבריטית – עם מקהלת NYX מלונדון שמגבה אותה ווקאלית ומוזיקלית. המוזיקה היא תמהיל אוונגרדי מוזר ופריקי של אמביאנט ריטואליסטי, פוסט-אינדסטריאל ופולק אנגלי פגאני. הרבה קולות מוזרים, ומעברים בין השקט והמזדחל לרועש והמצמרר. מוזיקה מאתגרת, מהפנטת ומיוחדת.
[ Fire Leap | Better In My Day ]
34
Mira Lu Kovacs – What Else Can Break
מסוג הפעמים האלו שאני נתקל במוזיקאית מסקרנת, ואז מגלה שבעצם כבר עברתי היכרות איתה פשוט תחת שם אחר. מירה לו קובאץ' היא מוזיקאית אוסטרית שכבר הספיקה בזמן יחסית קצר לפעול מאוחרי מספר שמות, להקות ופרויקטים. היא לוקחת חלק בלהקת My Ugly Clementine החמודה מאוד, הפרויקט/להקה Schmieds Puls האחלה לגמרי, הלהקה 5K HD שאני אפילו לא מכיר עדיין, ולבסוף כמובן סולו תחת שמה שלה. ונראה שהיא עושה חיל בכל קונסטלציה שהיא, וזה בהחלט נכון גם לגבי אלבום הסולו החדש שלה What Else Can Break. אני לא חובב נלהב של מוזיקת סינגר-סונגרייטרים, אבל פעם בשנה כזה אני מוצא אחד שאני ממש אוהב. והאלבום הנוכחי הוא בהחלט זה שהוציא ממני אמוציות נרגשות. השירה והנגינה של לו קובאץ' היא מאוד אינטימית אך גם חשופה רגשית שאני לא יכול שלא להתחבר לשירים שלה אפילו שהמוזיקה היא פשוטה ולא מתחכמת. וזה סימן טוב שמדובר בהחלט במוזיקאית גדולה שצריך להתחיל לעקוב אחריה מקרוב.
[ Stuck | Stay A Little Longer ]
33
Little Simz – Sometimes I’m an Introvert
לא חושב שיפתיע אף אחד.ת לדעת שאני לא חובב בהיפ הופ בעשור שניים האחרונים. משהו באלבומי ההיפ הופ המודרניים, גדושי השירים הדחוסים והעמוסים עד להתפקע ממש מעייפים אותי ולצערי אני לא מצליח להפיק מהם הנאה רבה. אבל מדי פעם מגיח לו אלבום היפ הופ שאפילו אני לא מצליח להתעלם ממנו (ובכנות, קצת ניסיתי). האלבום החדש של Little Simz הניגרית-בריטית שכבר פרצה בגדול עם אלבומה הקודם לפני שנתיים הוא בהחלט מסוג האלבום שהם אירוע בעל קנה מידה רציני בעולם ההיפ הופ (ואף המוזיקה) שאפילו אני מרגיש שיש לי את החובה לתת לו את תשומת הלב ולצאת קצת מתחום הנוחות. ולשם שינוי אני חשוב שהפעם אני באמת מבין. ליטל סימז היא באמת ראפרית מצוינת שמשלבת מגוון סגנונות לכל אורך 19 שירי האלבום, דבר שנותן הרגשה דינמית מגוונת לאלבום ארוך כזה. המוזיקה עצמה ממש הפתיעה אותי כי היא מרובה בעיבודים תזמורתיים, דבר שאינני רגיל לשמוע בהיפ הופ וזה עובד כל כך טוב! המוזיקה והפלואו של ליטל סימז מלאי מקוריות ורעננות, התארחויות מוצלחות, ואמירות מעניינות על אופיה כמוזיקאית וכבת אדם. אפילו קטעי המעבר (הרעה החולה של אלבומי ההיפ הופ ב- 3-4 העשורים האחרונים) הם מוזיקליים, מעניינים ואפילו משעשעים. יש רק שיר אחד שממש לא חיבבתי והוא שיר הטראפ היחיד באלבום, שזה תת-ז'אנר בלתי נסבל לאוזניי, אבל לפחות יש רק אחד ממנו לכל אורך האלבום. כך שמתקבל אלבום מרתק שיש הרבה מה לחפור ולהתעמק בו וזה מרענן כשזה קורה לי פעמיים בעשור עם אלבומי היפ הופ.
[ Introvert | I Love You, I Hate You ]
32
Floating Points, Pharoah Sanders & The London Symphony Orchestra Promises
הפרויקט החדש של סאם שפרד – הבחור הבריטי שעומד מאחורי השם Floating Points – וכרגיל הוא שוב מוציא אלבום מרתק שאינו דומה לאלבום אחר שיצא השנה ולא לאלבומיו הקודמים. בעוד רוב אלבומיו הקודמים הסתובבו במתחמי המוזיקה האלקטרונית, הפעם הוא חבר לסקסופוניסט הג׳אז האגדי Pharoah Sanders ולתזמורת הסימפונית של לונדון ליצירת אלבום שהוא יצירה אחת בת תעשה חלקים (Movements) של אמביאנט ג׳אז מתוזמר, מוזיקה מאוד רגועה ומאופקת, מאוד אטמוספרית עם מלנכוליה קלה ואינטרוספקטיבית. אין פה שום דבר גרנדיוזי למרות השמות המשתתפים. מוזיקה איטית ומחושבת שמתאימה לאווירה מאוד ספציפית או סתם האזנה באמצע לילה שקט.
[ Movement 6 | Movement 1 ]
31
The Weather Station – Ignorance
את The Weather Station – הפרויקט המוזיקלי של תמרה לינדרמן – גיליתי (והתאהבתי) ב- 2017 עם אלבומה הקודם שהיה אלבום סינגר-סונגרייטר-פולק-פופ עדין ופשוט אבל מלא דחיפות ותשוקה. נשביתי בקסמיה. לקראת האלבום החדש הוציאה לינדרמן את הסינגל הראשון Robber ולזמן מה התאבססתי עליו ביג טיים והוא הפך לאחד משירי השנה שלי ובמהרה האלבום החדש הפך לאלבום שהכי ציפיתי לו. בדיעבד האלבום קצת נופל מהרף הגבוה כל כך ש- Robber הציב אבל אני עדיין חושב שבאלבום הזה לינדרמן השתכללה והתפתחה רבות עם מוזיקה הרבה יותר עשירה בגיבוי של להקה שלמה וממוקצעת ועם עיבודי כלי מיתר ושירים חזקים ומרגשים.
30
Laura Masotto – WE
אחת ההמלצות המשובחות יותר שקיבלתי השנה, ובהחלט אחת מאלו שאין סיכוי שהייתי מגיע אליהן לבד. לורה מסוטו היא כנרת ומלחינה איטלקית שזה אלבומה השני. המוזיקה כאן היא קלאסית מודרנית נגישה, דינמית, מלאת דרמה ולב. יצירות עדינות, ומרגשות, שמרגישות גדולות אבל בלי להיות גרנדיוזיות ויקרות. בהחלט מתאים גם למאזינים.ות כמוני שפחות שוחים בעולם המוזיקה הקלאסית.
ותודה רבה למור על ההמלצה!
29
Sufjan Stevens & Angelo De Augustine A Beginner's Mind
אחרי אלבומו משנה שעברה Ascension שחזר קצת לסאונד של Age of ADZ (ע"ע האלבום הכי טוב שלו, לפי דעת כותב הבלוג) הוציא השנה סופיאן אלבום נוסף בשיתוף פעולה עם בן טיפוחיו Angelo de Augostine, באלבום נוסף שחוזר יותר לשורשרים המוכרים של המוזיקאי היצירתי. האלבום הנוכחי שהוא חזרה לסאונד הפולקי של Seven Swans, ומלא באותו רוך ונחמה הוא אלבום המופת ההוא, הוא מן תוצר של פרויקט בידוד שהשניים עשו בו הם ראו הרבה סרטים ישנים (יותר ופחות) וכתבו בהשראתם שירים שאוגדו לאלבום זה. אמנם הקונספט עצמו מחזיק פחות עם ההאזנה עצמה בכך שהרפרנסים לסרטים הן רק במילים, אין רפרנסים מוזיקליים ממש, כך שהתוצר הוא פשוט אלבום חדש של סופיאן וחבר ובזה הוא מצליח יפה, כשזה פשוט אוסף שירי אינדי-פולק יפים ונעימים שמצליחים לדעת ולרגש. באמת שלא צריך יותר מזה.
[ (This Is) The Thing | Back To Oz ]
28
Mega Bog – Life, and Another
לפני שנתיים הכנסתי לסיכום השנה את אלבומה הקודם של Mega Bog – היא ארין אליזבת' בירגי – מוזיקאית שגיליתי לראשונה באותה שנה, ואמנם האלבום היה מוצלח ושווה אבל עדיין הרגיש יחסית בוסרי, אבל ידעתי שכדאי להיות סבלני ולחכות לאלבום הבא של בירגי ולראות לאן היא תתפתח משם. על כן, לא הופתעתי אבל כן שמחתי במלוא הכנות על כך שב- Life, and Another, אלבומה החדש היא מציגה גרסה אפילו משופרת ומשויפת יותר. בירגי ממשיכה עם הארט-פופ האפלולי שלה, עם שלל אקספרימנטים, קצת קלידים וסקסופונים אייטיזיים, קצת פסיכדליה אווירתית, ובעיקר זגזוג סגנוני חסר מנוחה ואיזו תחושה של התעלות שנשזרת לכל אורכו של האלבום. בהחלט אחת המוזיקאיות שהכי שווה לעקוב אחריהן כרגע.
[ Crumb Back | Ameleon ]
27
Goat Girl – On All Fours
אלבומה השני של הלהקה המגניבה הזו מלונדון שעושה אינדי-רוק עם הרמוניות נשיות, ופאזים פסיכדליים, שירים שנעים בין העולץ לעגום. על פניו השירים קלילים למדי, גם אם הקצב הוא יותר איטי, ישנה איזושהי אווריריות בין הצלילים, אבל המילים עוסקות דווקא בסוגיות של מחלות נפש, פוסט-טראומה, דיכאון וחרדה. כך שהשילוב בין הניגודים מרגיש כקרקוען של סוגיות כבדות המשקל עם המוזיקה המרחפת במן איזון יומיומי טבעי ורגיל, כאומר, אלו החיים וזה בסדר.
[ P.T.S.Tea | Anxiety Feels ]
26
Craig Fortnam – Ark
אלבום הבכורה של מנהיג הרכב הפולק המתוזמר North Sea Radio Orchestra מלונדון, הרכב מקסים שהוציא ארבעה אלבומים יפהפיים מלאי עדינות, שמשלבים בין פולק בריטי למוזיקה קלאסית. באלבומו הראשון קרייג פורטנאם לגמרי ממשיך את המוזיקה של הלהקה שלו (אני משער שהוא לא הוקלט עם הלהקה בגלל המגפה והסגרים, כך שזה הפך לפרויקט אישי באולפן הביתי, אבל זה רק ניחוש) רק אולי יותר נגיש והרפתקני, כך שעבורי זה עוד אלבום מעולה של יוצר אהוב שמספק לי בדיוק את הצורך בפולק בריטי מתוזמר פרוגרסיבי ופסטורלי מלא שלווה וטבע.
[ A Speck I Am | Managed Decline On The Orford Ness ]
25
Fievel Is Glauque – God's Trashmen Sent to Right the Mess
אחד משלושת האלבומים שהוציא השנה Zach Philips תחת מטרייתם של שלושה פרויקטים שונים – ועבורי גם הכי טוב מבין האלבומים. את Fievel Is Glauque מרכיבים הצמד פיליפס והזמרת הבלגית Ma Clément והאלבום הראשון שלהם יחדיו הוא בהחלט אחד התוצרים המוזיקליים היותר מוזרים וממכרים ששמעתי בשנה האחרונה. מוזיקלית זה ערב רב של פופ ג׳אזי-פרוג-בוסה-נובה-י, שירים קצרים קצרים, חלק ברמת הפקה נמוכה כל כך שלו-פיי מרגיש מפונפן משהו בהשוואה, עם רעיונות מוזיקליים רבים אינספור שהשירים לא נשארים רגע אחד מיותר מעבר למצוי הרעיון המרכזי שלהם. בהתחלה האלבום הזה כל כך מוזר ולא ברור, אבל עם עוד האזנות הוא הפך לכיף גדול, עם מלא שירים חמודים ומזדמזמים שמאירים את כל העולם באור בהיר וקליל לרגעים ספורים.
[ No Writing | the Ancient Cause | the Perfect Idiot ]
24
Public Service Broadcasting – Bright Magic
השם של להקת האינדיטרוניקה-קראוטרוק-פרוג-אלקטרוני הבריטית שמתמחה באלבומי קונספט – Public Service Broadcasting אמור להיות כבר מוכר לקוראות וקוראי הבלוג – לפחות הותיקים – כי שניים משלושת אלבומי הלהקה כבר כיכבו בעבר בטופ 5 בסיכומי העבר. אמנם האלבום הקודם פחות עבד עבורי למרות הקונספט המוזר-מסקרן שלו (אלבום על תעשיית הפחם הוולשית), ל- PSB תמיד יש דרכים מקוריות בטירוף לעסוק בנושאים לא טריוויאלים בעליל.
באלבום החדש שלהם בחרה הלהקה להתמקד בעיר ברלין – דרך ראי ההיסטוריה, התרבות והמוזיקה של העיר. החל מהקמתה של העיר מהביצות, דרך התעשייה הקולנועית המהפכנית, וכן גם תעשיית המתכת והמכונות, הפרקים האפלים בהיסטוריה של העיר, התמקדות בדמותה של הכוכבת והפעילה מרלין דיטריך, בדיוויד בואי וכמובן הסצינות המוזיקליות המשפיעות. הרבה היבטים מגוונים של עיר אחת גדולה שמסופרים דרך שלל סגנונות שונים בין אם זה קראוטרוק קראפטוורקי, טכנו-דאנס-אלקטרוני, אינדי פופ או פרוג אלקטרוני מרחף, סגנונות שלא מעטים מהם נולדו בברלין או בערים אחרות בגרמניה. האלבום כמקשה אחת הוא מענג, מרתק ומגוון ביותר, לרגעים קצבי ואף מרקיד ולרגעים אחרים מלנכולי ומהורהר. אמנם החצי הראשון חזק יותר מהשני, ועדיין אני לגמרי מאוהב באלבום הזה, ובהחלט ייתכן שהעובדה שברלין היא העיר שלי בשמונה השנים האחרונות עוזרת אבל זה גם הרבה מעבר לכך, זה פרויקט שאפתני וכביר על עיר מורכבת ומרתקת.
[ People, Let's Dance | Der Rhythmus der Maschinen ]
23
Godspeed You! Black – Emperor G_d's Pee AT STATE'S END!
אלבום חדש לגודספיד האהובים, ולמעשה האלבום הרביעי שלהם מאז החזרה לתחייה בתחילת העשור הקודם, שזה כבר יותר אלבומים מאשר הוציאו בריצה המקורית שלהם. עם אלבומם הקודם ב- 2017 הרגשתי והבעתי את התקיעות המסויימת שאני מרגש בלהקה מבחינת החוסר במקוריות וההתקבעות שלהם בתוך קופסה מוגדרת היטב. עם האלבום החדש אני מרגיש הרבה יותר אופטימיות לגבי הלהקה, כשבבירור נראה שהם מנסים סוף סוף לצאת מגבולות הקופסה. מזה זמן רב זה כבר לא אלבום בן 4 קטעים ארוכים, ואין פה את שני קטעי הדרון המעיקים יחסית. הרבה יותר דינמיות וזרימה, ונסיוניות וגם, וזה הכי מפתיע מבחינתי, גם איזשהי אווירה חיובית ואופטימית, שזה גדול ואף דרסטי בשביל הרכב שאובססיבי עם קריסה, התפוררות וסוף העולם. אז כן אני אופטימי, גם מהמוזיקה וגם לגבי הלהקה.
22
Alex Maas – Luca
אלבום סולו הבכורה של סולן להקת הפסיכדליה הטקסנית Black Angels (שאמנם יצא ב- 2020, אבל בדצמבר ואחרי שפורסם הסיכום של השנה ההיא). עברו 4 שנים מאז האלבום האחרון והמצוין של הלהקה, אז אם לא אלבום חדש מהלהקה אז לפחות אחד נהדר מאת אחד הסולנים שלה. וזה עובד, כי למאס יש קול ייחודי שמאוד מזוהה עם הלהקה אז גם המוזיקה באלבום החדש – שהיא הרבה יותר רגועה ומלנכולית – עדיין מעוררת את אותן ויברציות פסיכדליות מוכרות. אפשר להפריד את אלכס מאס מהבלאק אנג׳לס אבל אי אפשר להפריד את הבלאק אנג׳לס מאלכס מאס.
[ The Light That Will End Us | Slip Into ]
21
The Avalanches – We Will Always Love You
האלבום השלישי של The Avalanches האוסטרליים יצא בסוף 2020 אחרי שכבר פרסמתי את סיכום של הבלוג לאותה שנה, כך שהוא קביל לסיכום הנוכחי. זה אלבום הפולואו-אפ לאלבום הקאמבק הכמעט מושלם שלהם מ- 2016 והוא לגמרי מרגיש כמו המשך סגנוני לאותו אלבום (ששניהם די שונים מאלבום הבכורה פורץ הדרך) וממשיך את אווירת ה- mellow העצלה אבל גם לוקח את האווירה למקום שונה לגמרי. האלבום גם הפעם מרגיש כמו יצירה שלמה אחת ארוכה עם זרימה יוצאת מן הכלל בין השירים – שחלקם בכלל חלקיקי רעיונות שמקבלים את תוקפם רק כחלק מהמארג השלם – עם המוני הופעות אורח, בעיקר של ראפרים, אבל שגם פה אינם משתלטים על המוזיקה אלא מותאמים לאווירה המוזיקלית המשוייפת והעדינה, אווירת הלילה המשוחררת מלאת האופטימיות.
[ Reflecting Light | Oh The Sunn ]
20
Charlotte Greve, Wood River & Cantus Domus – Sediments We Move
שארלוט גריב היא מלחינה גרמנית שהתחנכה באקדמיות למוזיקה בברלין וניו יורק, ויש לה גם להקה בשם Wood River שעושה שילוב אקספרימנטלי של רוק, אמביינט וג'אז. באלבומה החדש היא חיברה יצירה למקהלה אליה היא הצמידה את הגיבוי המוזיקלי של להקתה, והביאה את מקהלת Cantus Domus הברלינאית לבצע את החלק הארי של היצירה שהוא 6 החלקים באלבום מתוך השבע (יש את האינטרמצו באמצע היצירה שהוא קטע פרי ג'אז בלתי צפוי). התוצאה היא מן פופ-רוק פרוגרסיבי שמבוצע בידי מקהלה וזה לא שגרתי וממש סוחף ונותן לי בכל האזנה את ההרגשה שזה מטורף שלא נתקלתי ביצירה שלמה מבוססת מקהלה שכזו. זה פשוט מרהיב.
תודה גדולה למשה על ההמלצה!
19
Daniel Romano – Kissing the Foe
Daniel Romano's Outfit – Cobra Poems
אחרי השנה המטורפת של דניאל רומאנו שהיא 2020, שנה בה שחרר לא פחות מ- 10 אלבומים אשר חמישה מהם (!) נכנסו לסיכום של הבלוג, השנה רומאנו הוריד הילוך ושחרר רק שלושה אלבומים – אחד סולו, אחד יחד עם להקת הגיבוי שלו ועוד אלבום לייב עם הלהקה. על אלבום הלייב ויתרתי הפעם, אבל שני האחרים – מה אני יכול לומר, דניאל רומאנו הוא בהחלט אחד המוזיקאים היותר עקביים ויציבים שיצא לי להכיר בשנים האחרונות. אמנם כל אלבום של רומאנו פועל בתוך מסגרת מאוד ספציפית של ז'אנרים והשפעות, אף פעם לא סוטה מהקווים ומשתגע (הוא יוציא אלבומים שלמים אחרים שיוקדשו רק בשביל זה, אבל לא יערבב), אבל מתוך המסגרת הזו הוא יוציא את המירב ואת מקבץ השירים הכי יעילים ואפקטיביים שהוא יכול, וזה עובד שוב ושוב. Kissing the Foe, אלבום הסולו הוא אסופת שירי פופ פסיכדלי, יפים וצובטים ואילו Cobra Poems הוא אלבום אמריקנה, רוקנרולי מלא אנרגיות וחשמל, המנונים והרבה לב. שני צדדים מוכרים של האישיות המוזיקלית של היוצר אבל פעם אחר פעם הם נכנסים לי לאוזניים וללב ומשתקעים שם בנוחות והרבה שלווה.
[ The Motions | Animals Above Our Town | Don't Turn Around Janet | Into A Rainbow ]
18
Matt Berry The Blue Elephant
מאט בארי חוזר עם אלבום שני תוך פחות משנה, ואחרי שפחות עפתי על Phantom Birds משנה שעברה, עם The Blue Elephant בארי נמצא בשיאו באחד האלבומים הכי טובים שלו. כרגיל רטרו פופ פסיכדלי בריטי, עם הרבה רגש, אך גם היתוליות שובבה ושובת לב. אלבום בהחלט לעופף איתו.
[ Summer Sun | Alone ]
17
Yola – Stand for Myself
אלבומה השני של Yola (שם שאולי מוכר לאנשים שעוקבים אחרי הבלוג השכן הרמוניה דרומית שכתב עליה כמה פעמים) – וזו הפעם הראשונה שמתחוור לי איזו יוצרת סול כבירה היא הפכה להיות. האלבום החדש מלא בסול חם מתובל בקאנטרי וחשמל לוהט עם כמה וכמה שירים סוחפים ומלאי רגש. אני לא חזק בעולם הסול המודרני, אבל Yola היא בהחלט שם שאני הולך לעקוב אחריו.
[ Dancing Away In Tears | Stand For Myself ]
16
BRUIT ≤ – The Machine Is Burning and Now Everyone Knows It Could Happen Again
אמנם יצא השנה אלבום חדש של גודספיד, אבל אני נאלץ להודות שדווקא הלהקה הצרפתית BRUIT ≤ – שזה הבכורה המרשימה שלה – הוציאה השנה אלבום פוסט-רוק אפילו מוצלח יותר. אמנם הפוסט-רוק שלהם לא פורץ דרך או מתיימר לעשות זאת, אבל יש רעננות נהדרת בשילוב של הפוסט-רוק המוכר עם מוזיקה אלקטרונית מזדחלת. האלבום המורכב מארבעה קטעים בני כ- 10 דקות כל אחד, נפתח עם הקטע המוצלח ביותר באלבום שמגיע לעוצמות אדירות וממש מטלטל את כל שערות גופי בכל האזנה. הקטעים העוקבים יפים ומרשימים גם הם – בייחוד הקטע הסוגר – אבל זה השיר הראשון שגורם לי לחזור אל האלבום ולרצות לשמוע עוד מהצרפתים האלה.
[ Industry | The Machine Is Burning ]
15
Mdou Moctar – Afrique Victime
פצצת האנרגיה האבסולוטית והחד-משמעית של השנה האחרונה. האלבום החדש של מדו מוכטאר, גיטריסט העל מניז'ר, הוא עוד פנינה בוהקת במסורת הארוכה והמרתקת של מוזיקת הטוארג והסהרה רוק. לא שמעתי את אלבומו הקודם של מוכטאר מ- 2019, שהיה אלבום הפריצה של המוזיקאי העולה, אבל נראה שהאלבום החדש הוא המשך ישיר לאותו אלבום שמתהדר בעטיפה מאוד דומה. האלבום כולו הוא צרור של שירי טוארג עממיים קצביים שאי אפשר לשבת בשקט כשמקשיבים להם. וכמובן מעטרת בפאר את המוזיקה היא הגיטרה החשמלית החורכת על פי רוב ומוסיפה חום פסיכדלי רב לשירים הגם ככה מיוזעים ומלאי החיים.
[ Afrique Victime | Chismiten ]
14
IOSONOUNCANE – IRA
המפלצת הבלתי מעורערת של השנה הנוכחית. IOSONOUNCANE זה הפרויקט המוזיקלי של Jacopo Incani האיטלקי, אחד היוצרים בעלי הראש היצירתי והבלתי שגרתי יותר שפועלים בעשור האחרון. ב- 2015 אינקאני הוציא את אלבומו השני DIE, יצירת מופת של שכבות סאונד דחוסים בפסיכדליה, אלקטרוניקה' אינדסטריאל והרבה איטלקית. זמן רב חיכיתי ליצירה המוזיקלית הבאה שלו. האלבום החדש היה אמור לצאת כבר שנה שעברה אבל נדחה שוב ושוב בשל המגפה. השנה סוף סוף קיבלנו את האלבום שהתגלה כאלבום כפול וארוך. אחד המאתגרים אבל גם הפעם אחד היותר מיוחדים. הפעם שכבות הסאונד נרגעו (במידה) והפסיכדליה השאירה את הבמה לאלקטרוניקה ואינדסטריאל עם הרבה אמביאנט אפלולי ומאיים. לא היה קל להתחבר לאלבום, הצריך הרבה סבלנות, אבל אין ספק שזו השתלמה פי כמה. יוצר מדהים שמלא בכל כך הרבה רעיונות מוזיקליים שפותחים את הראש שוב ושוב.
13
The Coral – Coral Island
האלבום העשירי של להקת הרטרו פופ-רוק הבריטית הפנטסטית, והפעם הם חוזרים כנראה עם הפרויקטים הכי שאפתני שלהם – ואולי אפילו גם הכי טוב שלהם – אבל בדרכם הרגילה גם מאוד צנוע. Coral Island הוא אלבום קונספט כפול המספר על עיירת חוף בריטית שראתה ימים יפים יו וחווה דעיכה והתפוררות בימים יפים פחות. החלק הראשון מוקדש לשנים היפות של פריחה ויציבות, ואילו החלק השני מתרכז בשנים בהם חיוניותה של העיירה עזבה אותה ואיתה גם האופטימיות. החבילה השלמה היא 24 שירי פופ-רוק עם מעטה מלנכולי של פופ פסיכדלי ובארוק פופ שמייצגים את הנוסטלגיה הבריטית עם מינימום של אנכרוניסטיות. הרבה מאוד שירים קטנים יפים ומקסימים מלאי ערגה, רוך וחום.
[ Land Of The Lost | Mist On The River ]
12
Low – HEY WHAT
אלבום הפולואו-טפ ל- False Positive, האלבום מ- 2018 של אגדת הסלואוקור ממינסוטה בו המציאה עצמה מחדש עם סאונד אלקטרוני למהדרין והיה לאחד האלבומים החזקים שלהם מזה שנים. באלבום החדש בעל השם המוזר, הצמד הכביר של מימי פארקר ואלן ספארהוק לוקח את הסאונד צעד אחד קדימה בשילוב של סאונד יותר אגרסיבי, שממש נוגע בנויז טהור בחלקים שונים באלבום. השילוב בין הסאונד הצורם לרכות השמיימית בשירה היפהפייה תמידית של הזוג מביא לתוצאות הופכות בטן ומלאות זיכוך. אלבום לא קל אבל תמיד מדהים. בהחלט המקום שאני שמח שהגיעו אליו ולא יכול לראות מה יהיה השלב הבא של אחת הלהקות האדירות ביותר של העת המודרנית.
[ White Horses | Days Like These ]
11
LUMP – Animal
האלבום השני של פרויקט האינדיטרוניקה של Laura Marling ו- Mike Lindsay. אני עוקב ואוהב אחרי המוזיקה של מארלינג עוד מאז אלבום הבכורה שלה, אבל חייב להודות שאלבומי הסולו האחרונים שלה לא הצליחו לתפוס ולהרשים אותי. עם זאת, המוזיקה שלה עם LUMP רק משתבחת. האלבום הנוכחי שמערבב בין הקול מופלא של מארלינג ואווירת פופ ואלקטרוניקה נעימה ועוטפת של לינדסיי מחממת לי את הלב. החצי הראשון של האלבום הם כמה מהשירים הכי טובים בקריירה של מארלינג.
10
Cobalt Chapel – Orange Synthetic
אלבומה השלישי של הצמד הבריטי, לא שמעתי עליהם לפני השנה הנוכחית, אבל הם היו אחת האהבות המוזיקליות הגדולות שלי בתחילת השנה לאחר שיצא האלבום. בדיוק השילוב המדויק של פסיכדליה בריטית רטרו-מודרנית ושירה נשית פולקית שמיימית שכזו, שילוב שמעלה לראש בעיקר את Stereolab ואת Jane Weaver (שהוציאה אף היא אלבום חדש השנה, אלבום טוב שפשוט לא נשאר איתי מספיק כדי להיכנס לסיכום). יש באלבום הרבה רגעי התעלות ושכבות סאונד פסיכדליים שמביאים אותי להתרוממות רוח מזככת בכל האזנה.
[ Our Angel Polygon | A Father's Lament ]
9
Jaubi – Nafs at Peace
כפי שהזכרתי למעלה בסיכום עם אלבום הג'אז השני פה, נדיר שאני מכניס אלבומי ג׳אז לסיכומי השנה שלי (או בכלל מאזין להם), אבל אלבום הבכורה של ההרכב הפקיסטני Jaubi הוא בקלות אלבום הג׳אז הכי מוצלח ומרתק ומהנה ששמעתי שנים רבות. רק שלקרוא לו אלבום ג׳אז זו קצת רמאות – האלבום משלב הרבה פולק, תזמור והשפעות של מוזיקה פקיסטנית וחליל אחד מהמם שמתלפף סביב כל קטעי האלבום ומהדק אותם לכדי חוויה סוערת וסוחפת. אז לא ג׳ז למהדרין ויכול להיות שזו גם הסיבה שאני עף כל כך על האלבום.
[ Straight Path | Nafs at Peace ]
8
Bell Orchestre – House Music
ככל הנראה אלבום הפוסט רוק הטוב והמעניין ביותר של 2021. כמובן שהוא מגיע מלהקה קנדית כי איך לא, אבל זה משהו שונה לגמרי. יצירה אחת ארוכה בת 10 חלקים שהיא יצירה אינסטרומנטלית אקספרימנטלית תזזיתית ומלאת תנופה בלתי פוסקת שמבוססת בעיקר על כלים אקוסטיים ושואבת השפעות יותר מג׳איז ומוזיקה קלאסית מאשר רוק של ממש – כך שהחלק הזה של הפוסט-רוק די חבוי פה. מוזיקה שלא מפסיקה להסעיר ולרתק.
[ III: Dark Steel | V: Movement ]
7
The Notwist – Vertigo Days
אמנם השנה לא הייתה הפעם הראשונה ששמעתי אלבום כלשהו של להקת האינדיטרוניקה הגרמנית, אבל זו בהחלט השנה בה החיבור שלי איתם הקליק למקום הנכון והצלחתי למצוא את היופי הרב הטמון במוזיקה שלהם ונפתח לי התאבון לשמוע כל דבר אחר מהם – וכל זה קרה בזכות האלבום החדש שלהם שיצא בדיוק בזמן הנכון. אלבום מלא רכות, עם אווירה די מלנכולית אבל גם חמימה ונוגעת. שירים בעלי לחנים ורעיונות מורכבים ורבודים שכולם בדרכם משיגים את המטרה הסופית שהיא לספק נחמה וחיק חמים.
[ Exit Strategy To Myself | Into The Ice Age ]
6
Feu! Chatterton – Palais d'argile
משהו מעניין בצריכת המוזיקה שלי הוא שאני שומע יותר מוזיקה צרפתית בשנים האחרונות – בשפה הצרפתית בכלל, אבל גם מצרפת בפרט. לא יודע אם זו יותר פתיחות שסיגלתי לעצמי, משיכה תת-מודעת לתרבות צרפתית או שפשוט יש יותר מוזיקה משובחת שיוצאת מצרפת בשנים האחרונות. אם לשפוט לפי האלבום החדש של להקת הניו-ווייב-ארט-רוק-אלקטרוני-דאנס-Pאנק מפריז Feu! Chatterton יש מצב שזו האופציה השלישית. כי זה בהחלט דובדבן עסיסי ביותר בגלידת שמנת משובחת של מוזיקה פרנקופילית.
מה עושה את האלבום הזה לכל כך מוצלח? הייתי אומר שזה בראש וראשונה השירה וההגשה של הסולן ארתור תבול. שירה מדבקת, מלאת תשוקה ודחיפות, שמזכירה לי מאוד את זו של ג'יימס מרפי מ- LCD Soundsystem – להקה שבודאות השפיעה על יצירת האלבום הנוכחי. בנוסף ישנה ההפקה האלקטרונית שביחד עם הגיטרות יוצרת בסיס מוזיקלי מרתק ורענן. ולבסוף, פשוט מלאי גדול של שירים פגזיים שקשה שלא להתנוענע לצליליהם. אלבום ממכר וכביר.
[ Libre | Cristaux liquides ]
5
Sweet Trip – A Tiny House, in Secret Speeches, Polar Equals
אני אוהב כשזה קורה לי. אני מגיע לשמוע לראשונה להקה, נכנס בטירוף לאלבומים שלה, מסיים את כל מה שיש לה להציע, ופתאום מקבל את החדשות שאחרי פגרה ארוכה הלהקה חוזרת עם מוזיקה חדשה. זה קרה לי כבר כמה פעמים, וזה תמיד מרגיש כאילו הלהקה מפרגנת לי אישית עם המוזיקה החדשה. אל Sweet Trip – צמד הדרים-פופ-שוגייז-IDM מקליפורניה הגעתי לראשונה שנה שעברה, למעשה ממש סביב הסגר הראשון, תקופה מאוד קריטית בה המוזיקה ההו-כה רכה של הלהקה הייתה משמעותית מאוד עבורי. הצמד הוציא שני אלבומים מושלמים לחלוטין בעשור הראשון של ה- 2000 ואז נעלמו להם ל- 12 שנה עד השנה הנוכחית אז הוציאו את A Tiny House, in Secret Speeches, Polar Equals, הפולואו-אפ הכל כך מיוחל שלהם. ומה אומר, אמנם הוא לא כליל השלמות כמו השניים שהגיעו לפניו, אבל וואלה, הוא בכלל לא רחוק מהם. גם באלבום החדש המוזיקה סובבת סביב דרים-פופ רך כמו עננים ורודים וצמרריים, גיטרות שוגייז נוגות ו- IDM אלקטרוני-גליצ'י רגוע ושליו. המתכון המושלם להאזנה מרגיעה בזמנים של פנדמיה כלל עולמית. אלבום ארוך ומלא כל טוב, כשגם השירה הרגישה של כל אחד מחצאי הצמד היא החיבוק הכי מתוק ומנחם שאפשר לקוות לו. לא כל הקטעים קולעים בול, אבל כמכלול אני לא חושב שיכולתי לייחל למשהו יותר מדויק ומתאים מהקאמבק של הלהקה הרגישה והמרגשת הזו.
[ Chapters | Tiny Houses ]
4
Akkajee – Lastenkerääjä
רשימת סיכום שנה לעולם לא תהיה שלמה ללא כמה אלבומים מפינלנד, בעדיפות לפולק חייזרי פיני למהדרין. אז להקת Akkajee פה בדיוק לסגור את הפינה המאוד ספציפית הזו. ובהתאם למסורת הפינית, מדובר במוזיקה פולק אוונגרדית מוזרה ומכושפת, אבל גם מאוד מלודית ויפהפייה שמבוצעת על ידי שני קולות נשיים שנעים במנעד המתעתע שבין סירנות למכשפות. מוזיקה מהפנטת כפי שהיא מטרידה.
המון תודות לאדי על ההמלצה!
[ Lastenkerääjä | Yönitkettäjä ]
3
Pepe Deluxé – Phantom Cabinet Vol. 1
היה כבר בסיכום הזה אלבום קאמבק שהגיע בפער גדול יותר אחרי קודמו, אבל האלבום החדש של Pepe Deluxé הוא בהחלט זה שהמתנתי לו בציפייה את מלוא פרק הזמן הארוך ביותר. אחרי שהאלבום הקודם של הצמד מפינלנד הגיע אצלי למקום הראשון של הסיכום של 2012 (הסיכום הראשון של הבלוג!) המתנתי בצפייה דרוכה ליצירה הבאה שלהם שתצטרך להתמודד עם כל מטען הציפיות הבלתי סביר, והמתנתי כמעט עשר שנים. באוקטובר הגיע סוף סוף האלבום ונושא איתו אולי רמז לבאות בדמות Vol. 1 (האם יהיה ווליום 2, או שזו הטרלה ששואבת השראה מהאלבום של The Kinks ?) אבל האלבום עצמו שקיבלנו – הוא פחות או יותר כל מה שיכולתי לייחל לו. לא אלבום מושלם, אבל בהחלט יש בו כמה וכמה שירים מושלמים בהחלט, מהטובים ביותר של השנה בלי לחשוב פעמיים אבל כן עם טחינה אובססיבית עד דק של כל שיר ושיר.
המוזיקה עצמה היא כיאה למסורת של הצמד, נאו-פסיכדליה פופית פרוגרסיבית צבעונית, מסחררת, תזזיתית, מפוצצת באינספור רעיונות פרוסים זה על גבי זה וזה לצד זה בדיקנות היפראקטיבית. מוזיקה שעושה שימוש במגוון מטורף של כלי נגינה איזוטריים ומיוחדים שמסומפלים נקצצים ומודבקים ביצירתיות שאינה יודעת גבולות. כמו באלבום הקודם, גם פה ישנן הקולות הנשיים שגם לוקחות את השירים לגבהים שראויים להם וגם מקרקעות את השירים והופכות אותן מטירוף גמור לשירים שאינם רק פירוטכניקה מרשימה אלא גם כאלו שפוגעים ממש בלב (ישנם גם השירים בקולות הגבריים, אבל הם לא פוגעים באותה צורה). סך הכל נשמע באמת מושלם, אבל כמכלול האלבום הרבה יותר מפוזר ולא אחיד ברמתו, ישנו קטע מעבר די מיותר ושיר אחד (אבל קצר) שאני לא מצליח לאהוב. אבל מה שכן עובד – וזה חלק לא קטן בכלל – זה מהמוזיקה הכי טובה ששמעתי כבר שנים, ושתישאר איתי עוד שנים רבות קדימה. ולמרות אני יודע שהשירים האלה יחזיקו אותי עד החלק (?) הבא, בבקשה שיהיה פחות מ- 10 שנים.
[ Fire Up the Crimson Lion | Sommarland | A Morning Beautiful ]
2
Bruno Pernadas – Private Reasons
ומאלבום של פפה דלוקס לאלבום שלפחות בראש שלי הוא המשיך ישיר (אבל גם שונה) לצמד המפיקים הפיני. את Bruno Pernadas המולטי-אינסטרומנטליסט הפורטוגלי אני לא מכיר מהיום, כבר לפני כמה שנים הגעתי למוזיקה שלו והמלצתי על האלבום שלו מ- 2016 בעמוד הפייסבוק של הבלוג, וכבר אז עשיתי את החיבור של המוזיקה של פרנאדאס עם זו של פפה דלוקס. אבל בעוד האלבום ההוא של פרנאדאס התעמק הרבה יותר באיזורים ג'אזיים ורטרואים, ועל כן קצת פחות בשבילי, האלבום הנוכחי שלו הוא הרבה יותר אני בכך שהוא דוחף לקידמת הבמה את הפן של הפופ הפסיכדלי והפרוגרסיבי והאקזוטיקה הקאריבית במוזיקה שלו. אלמנטים אלו בצירוף של שירה נשית לכל אורכו של האלבום מציפים את השירים בשמש חמימה, מלטפת ונעימה, מוזיקה קלילה ועשירה שנותנת לאוזניים הרגשה של חופש טהור ובלתי פוסק. השירים עצמם לוקחים את הזמן שלהם כדי לחקור ולחתור לכדי מיצוי ראוי מלאי המהמם של רעיונות מוזיקליים יפים ומגוונים. למרות השירים הארוכים יחסית והעושר המוזיקלי, אין פה הרגשה של עומס, אלא קלילות אוורירית פנטסטית שהופכת את האלבום לתענוג של האזנה בכל פעם מחדש. אני מאוהב באלבום הזה מעל הראש ואין לי ספק שמדובר פה ביצירת המופת המוחלטת של פרנאדאס, ואני ממש מקווה שהוא לא יעצור פה וימשיך לחקור דרכים ליצור עוד מוזיקה יפהפייה שתהווה חופשה מושלמת בין שתי אוזניות.
[ Little Season I | Step Out of the Light | Brio 81 ]
1
Musk Ox – Inheritance
למדתי משהו חדש השנה – הז'אנר Dark Folk למרות ששמו נשמע כאילו די מסביר את עצמו, יש דווקא משמעות מאוד ספציפית. קודם כל, מוזיקת דארק פולק הגיעה בכלל מז'אנר הנאו-פולק שהוא הלחם בין פולק למוזיקת פוסט-אינדסטריאל. כמו כן, הז'אנר משוייך כיום בעיקר לפולק הפגאני שמגיע מהמדינות הסקנדינביות, להקת Wradruna הנורווגית שהתארחה בעבר בסיכום היא דוגמה טובה. אבל יש עוד בסיס לז'אנר והוא שאחד המקורות שלו הוא למעשה מוזיקת מטאל, ויותר ספציפית מבלאק-מטאל שהוא גם ז'אנר שחזק בסקנדינביה אבל מרגיש שאין כלום בין הסוג הסופר אגרסיבי הזה של מטאל לאיזשהו סוג של פולק. אבל מסתבר ששתי הסוגות חולקות דבר אחד – אווירת הדיכאון העמוקה. הסבר נוסף שמצאתי לקשר בין הז'אנרים הוא שדארק פולק זה פשוט מטאליסטים שעושים פולק (להבדיל מפולק-מטאל, איכשהו).
המעניין הוא, שאת הקונטקסט הזה קיבלתי אחרי שצללתי לאלבום החדש של Musk Ox, שהוא הפרויקט הקנדי של הגיטריסט האקוסטי נת'ניאל לארושט, שהקים את הפרויקט ב- 2005 והוציא אלבום נאו-פולק אחד לבדו, אבל מאז 2009 מלווה בצ'ליסט ובכנר – שניהם לוקחים חלק גם בלהקות מטאל – והפכו את הפרויקט ללהקת דארק-פולק מתוזמר והוציאו אלבום אחד ב- 2014 ואת אלבומם הנוכחי מהשנה. מי שזוכרים.ות את הסיכום שלי מ- 2019, אז הצהרתי על הפתיחות הראשונית שלי למטאל בערך אי פעם. כך שזה תהליך מאוד ראשוני, אבל מעניין להגיע עם הידע על הז'אנר, ועל עצמי לאלבום שעל פניו הוא אלבום פולק אינסטרומנטלי לכל דבר, אבל בפועל יש לו קשר עמוק לתרבות המטאל.
האלבום Inheritence עצמו הוא אלבום אקוסטי לחלוטין של גיטרה, צ'לו וכינור שבונים יצירות מפוארות וסוחפות במיעט יחסי של אמצעים. חמישה קטעים אינסטרומנטליים באלבום כשחלק הארי הוא הקטע Inheritence Pt. 2 (Hindsight) שלטעמי הוא פשוט שיר פוסט-רוק לכל דבר. קטע בן 17 דקות עם בנייה מאסיבית ומדוקדקת של אמוציות שמצטברות ומצטברות עד שהן פורצות בהתפוצצות מופלאה ומפוארת לקראת סוף הקטע. לא סתם פוסט-רוק, אלא יצירת מופת של הז'אנר. מלבדו, ישנם עוד שלוש יצירות אחרות שלוקחות כיוונים מוזיקליים שונים. Memoriam שמזוהה יותר עם מוזיקה קאמרית ולוקחת אווירה די רומנטית וסינמטית מרגשת. Ritual שהוא באמת כבר דארק פולק שהגיטרה הרבה יותר נוכחת בו אבל עדיין המכלול כל כך עשיר ודינמי גם אם באמת מדוכדך ואינטרוספקטיבי. והקטע הסוגר, Weightless כאילו משלב את כל המאפיינים כולם, גם קאמרי-רומנטי, גם פוסט-רוקי וגם פולקי.
זה מרתק לקחת בחשבון שמוזיקה כזו בעלת פאר, אלגנטית ומדוקדקת יש לה הרבה מטען משותף עם מוזיקת המטאל האגרסיבית והפרועה. זה גורם לי לחשוב איך אפשר למצוא יופי כמוס בכל דבר, גם אם הוא לא נראה כזה במבט ראשון, יש בו הרבה מעבר והרבה לגלות תוך התעמקות. המראה החיצוני והרושם הראשוני לרוב מטעה. וכזה הוא על פניו Inheritence אלבום עם עטיפה אפורה וטריו כלי מיתר שמנגן מוזיקה מדכדכת, אבל יש שם כל כך הרבה יותר – רגש ורגישות, פאר והדר, אנרגיה ועוצמה, כבדות מורכבת וקלילות אופטימית. ממש כמו מסורת ה- Dark Folk אליו היא משוייכת, זו מוזיקה עם הרבה סתירות אליו היא משוייכת אבל שיכולה להעניק כמות ענקית של יופי נוגה ומרגש.
[ Inheritance (Part 2 – Hindsight) | Ritual | Weightless ]
פלייליסט
עוד סיכום מושקע ונהדר שלך. כל הכבוד. מבין אותך לגמרי לגבי ההתשה והתשישות מההשקעה בזה. ממרום גילי יכול רק להנהן ש-לי זה קרה מזמן, עניין של אנרגיות פחותות וגיל. אני רק הולך ומצמצם עם הזמן. יש כאן 15 אלבומים בלבד שאני מכיר. כרגיל אצלך המון דברים שלא ראיתי ולא נחשפתי אליהם. אקח מכאן לשנה הבאה כמה דברים לבדוק, בעיקר את הקלילים יותר, כי לרעש, למורכבות-יתר ולאפילה כבר אין לי הרבה סבלנות. יש כאן בהחלט כמה מסקרנים בשבילי. יש כאן גם עטיפות מהממות, לצד מחרידות… כמות יפה של עטיפות יפות, והמנצח הוא מספר 10 למרות אי אהבתי לצבע הכתום. העטיפה המחרידה של השנה, אותה אני מכיר, היא של סופיאן וחברו. מהמחרידות שאי פעם נוצרו. תודה רבה.
כמו תמיד, סיכום השנה הכי מעניין (והשנה נברתי בערך בכולם, שאלוהים יעזור לי). זה יחזיק אותי ער מול הלפטופ שבועות. אני מקווה שניפגש פה שוב בסוף 2022, בפורמט פחות תובעני בשבילך. ובכל מקרה, תודה על כל השנים!
תודה על התגובה, גיא!
כל הכבוד על הנבירה בסיכומים, אני גם מעריך וגם מזדהה.
אם כבר תהיה ער במשך הרבה מהשעות הקטנות הקרובות, לפחות אני מקווה שתפיק המון הנאה כתוצאה מזה. שמח שאני יכול לחדש לך.
מוזיקה והמלצות מבחינתי יהיו פה (או במקום דומה) לעוד שנים טובות, מה שישתנה הוא כנראה רק הפורמט, ובתקווה שזה באמת החלק הכי פחות חשוב מבין כל הפרמטרים שאנשים אוהבים בפוסטים האלו.
שיאללה! מלך מלכי הביקורות!מזדהה איתך ב100 לגבי תחושת התשישות..כמאמר הקלישאה הגיל עושה את שלו… אני בטוח שתמשיך,מקסימום תוריד ווליום.
אתה כותב נפלא,שלא לדבר על הטעם-זה פשוט בינגו!
לגבי הliars-בול מה שאני מרגיש. התחילו כלהקה אדירה,ו״התפיידו״ עם השנים,אך האלבום האחרון מעולה.לגבי notwist-ממליץ מכל הלב לצפות בהופעה שלהם(אם טרם עשית כן),מחזה שווה במיוחד.יש פה לפחות 20 אלבומים שהכרת לי, אשרך.סיכום פשוט מעלף. יישר כח,שנה טובה
תודה על התגובה, שי! כיף גדול לקבל את התגובות שלך פה מדי שנה 3>
מסכים לגמרי שהגיל עושה את שלו, אבל גם לעשות משהו אותו דבר שנה אחרי שנה בדיוק באותה תקופה במשך 10 שנים. המונוטוניות הזו שוחקת מאוד.
אני ממש מקווה לתפוס את Notwist בלייב בעתיד הקרוב כשההופעות סוף סוף יחזרו לנורמליות. בתקווה גם שהם יצאו לטור. אם לא, אז מקסימום יוטיוב.
שמח ממש לשמוע שאתה נהנה מהסיכום ומצאת כל כך מוזיקה חדשה בשבילך. זה כל הרעיון וכל הסיבה שאני המשכתי עד עכשיו, וגם מהווה את המוטיבציה שלי למצוא דרך להמשיך בעתיד. מצפה לראות את תגובתך פה גם שנה הבאה, באיזה פורמט שזה לא יהיה :)
תודה רבה לך על התגובה, שרון יקר!
אני יודע עד כמה אתה שם לב לעטיפות ואני ממש מעריך את זה. גם לי זה חשוב, לתת את תשומת הלב הראויה גם לעטיפות, שהן תמיד עבורי השער הראשוני למוזיקה.
וכן, גם אם העטיפות מכוערות זה עדיין חלק מהחבילה הכוללת, ולאו דווקא לרעה. עטיפות מכוערות יכולות להביע חלק מהאישיות של המוזיקה עצמה. זה מה שאני חושב למשל על העטיפה של סופיאן, שאני מסכים שנעה בטווח שבין כיעור לדחייה, אבל משהו בצבעים וברישול מתחבר לי באופן חיובי עם המוזיקה עצמה, שאני כן אוהב.
העטיפה שהכי אהבתי השנה הייתה כנראה זו של The Coral, ואחריה כנראה זו של The Notwist. עוד ראויים לציון מבחינתי הן אלו של Akkajee, LUMP, Delving.
אני אוהב את הצבעים של Cobalt Chapel שאותה הכי אהבת, אבל לטעמי יש שם משהו קצת מלאכותי. עדיין יפה.
מקווה ממש שתמצא כמה וכמה אלבומים לטעמך, מה שמתאים לך. העיקר שאתה יודע מה אתה אוהב. טוב שיש מספיק מוזיקה לכולם וטעמם.
בוודאי שאמצא, כבר שמתי עין על כמה, לפי התיאורים שלך. תודה
קראתי בשקיקה ושמרתי לי רשימה רצינית לשמיעה, תודה רבה על החשיפה לשפע חדש!
תודה על התגובה, אירית!
שמח שאת נהנית ומקווה שתמצאי מוזיקה שתהיי מעולה בשבילך :)
תודה, כמו תמיד תענוג… כמו תמיד יהיה מה לקחת בילקוט לשנה הבאה….
תודה, דני!
כיף כמובן גם לראות את הסיכום שלך ממשיך להתפרסם ועם בחירות די שונות לחלוטין. זה משמח אותי :)
סקירה מהממת. תודה!
תודה על התגובה ❤️
איזה גדול אתה.. אלף תודות לך אודות השקעה ושיתוף.. שנה טובה ורגועה..
איזה כיף לשמוע! תודה על התגובה ושנה מעולה גם לך :)
תודה רבה על ההשקעה, סיכום מצויין עם הרבה דברים מעניינים ומשובחים, רובם לא הכרתי קודם.
לאות תודה, קבל המלצה משלי:
https://akchamel.bandcamp.com/album/the-totemist
מעולה לשמוע שמצאת אלבומים שמתאימים לאוזנייך. זה כל מה שרציתי :)
תודה שהגבת ותודה על ההמלצה. לא הכרתי וזה נראה סופר מעניין וממש בשבילי. יאי!
מאוד נהניתי מהסיכום, כמו שאני נהנית כבר שנים.
רציתי להגיד ששמחתי שהרשימה יותר קצרה מהפעמים הקודמות, ועד כמה שזה מאפשר לי לנבור יותר לעומק בכל אלבום, אבל בעצם היא לא הרבה יותר קצרה מהקודמות. אולי כל מה שהיה צריך זאת סוגסטיה קטנה במבוא לרשימה :)