{{ נהניתם/ן? בואו לעשות לייק לעמוד הפייסבוק לאפילו עוד מוזיקה ויותר פעמים בשנה! }}
איך כותבים על השנה הזו. איך מסכמים אותה. זה אני לא יודע. אבל אני כן יודע שמוזיקלית זה פחות בעיה. למזלי תחושת החרדה, המחנק והשגרה התקועה לא הרחיקו אותי מהמוזיקה ולא שינו את הרגלי ההאזנה שלי, גם אם הרגשתי איזשהו מרחק רגשי ביני להרבה מהמוזיקה ששמעתי שהיה לי קשה לגשר. דבר שכנראה גרם לאלבומים שבדרך כלל הייתי אוהב וחוגג את קיומם להישאר מחוץ לסיכום המוזיקלי בשל חוסר התלהבות מצידי. ולמרות זאת הסיכום השנה גדוש בלמעלה מחמישים אלבומים שונים שלא רק הנעימו את זמני אלא ממש היוו גלגל הצלה בזמנים קשים ומרובים מדי.
כל שנה אני נותן דרבון לתמוך במוזיקאים שאני מציג פה, תמיד מצורפים לינקים לבאנדקמפ האישי של האמנים ופחות לשירותי סטרימינג. והשנה זה מרגיש דחוף יותר מאי פעם. הרוב המוחלט של המוזיקאים, ובטח אלו שבסיכומים של הבלוג – שאפשר לומר נמצאים בצד הפחות מיינסטרימי של התעשייה, חווים זמנים מאוד קשים כרגע. בעמוד הפייסבוק של הבלוג אני מנסה להזכיר ולדחוף לתמוך במוזיקה בבאנדקמפ וספציפית בימי שישי הראשונים של כל חודש – Bandcamp Friday, מה שהפך למסורת הכי מחממת לב השנה כשהחברה המדהימה הזו התחייבה לתת 100% מהרכישה ישירות למוזיקאים. אז שוב, אם מתאפשר, בבקשה תנסו לרכוש את האלבומים שאהבתן.ם בימי שישי אלו. או בכלל מתי שרק נוח, העיקר לתמוך כשאפשר.
מקווה שתהנו מהסיכום והכמויות המטורפות של המוזיקה שרק מחכה שיגלו, ייהנו ויחגגו אותה. אשמח לשיתופים של הפוסט כדי להפיץ הלאה את המוזיקה וכן לתגובות. אשמח לשמוע מה עזר לכם.ן לשרוד את השנה הזו, מה היווה את גלגל ההצלה האישי שלכם.ן.
פלייליסט ספוטיפיי עם נציגים נבחרים מרוב האלבומים (מיעוט שלהם נמצא אך ורק בבאנדקמפ)
סיכומים משנים קודמות
2012 – מחוץ לעשירייה / עשרת הגדולים
2013
2014
2015
2016
2017
2018
2019
תוכן עניינים
[ החמישים | הארבעים | השלושים | העשרים | העשירייה | החמישייה ]
55
Leah Senior – The Passing Scene
אלבומה השלישי הזה של ליאה סניור האוסטרלית הוא הראשון שאני שומע ממנה. למרות שאין בו שום דבר מרעיש במיוחד, הוא לגמרי פולק-פופ מקסים, חולמני ומרגיע שמביא לראש את קולה של ג׳וני מיטשל ושאר התוצרת היותר פולקית של סוף הסיקסטיז שיצאה מלוס אנג׳לס. כל כך פשוט כמו שזה מלא חן ואסקפיזם.
[ Dreary Day ]
54
Bada – Bada
בחיים לא הייתי מדמיין שמבין שתי ההוצאות ש- Anna von Hauswolff הוציאה השנה, דווקא אלבום הבכורה המינורי וחסר היח״צ מצד הלהקה בה היא לוקחת חלק הוא זה שיכנס לסיכום שלי ולא האלבום החדש שלה שהגיע אחרי יצירת המופת המהממת שלה מ- 2018. לצערי זה המצב. בעוד שהאלבום של אנה קרס תחת הציפיות וסיפק מעט מאוד רגעים מעניינים שמשתווים איכשהו ליצירתה הפורצת, דווקא האלבום של Bada מתמודד היטב עם המחסור בציפיות ומצליח לנפק רגעים מלאי התעלות וצמרמורת, גם אם לא לכל אורכו. אלבום פוסט-רוק דרוני אקספרמנטלי, שלא מחדש המון, ורחוק מלהיות משויף, אבל עדיין מהאלבומים יותר הטובים בתת הז׳אנר בשנה דלילת פוסט-רוק שכזו.
[ Avslag ]
53
Bananagun – The True Story of Bananagun
אלבום הבכורה של הלהקה הטרייה והחמודה הזו שמגיעה ממלבורן אוסטרליה. אלבום מלא שמחת חיים ועליזות מדבקת, שילוב מלא חיוניות של אפרוביט טרופיקלה ופופ פסיכדלי ג׳אזי. מוזיקה טובה למלא מצברים חיוניים ולהשתחרר קצת מהכבדות המעיקה.
[ Out of Reach ]
52
Pet Shimmers – Face Down in Meta
אלבום הבכורה והראשון מבין שניים שהוציאה השנה הלהקה הזו שמגיעה מבריסטול, אנגליה. האמת היא שלקח לי כמה וכמה האזנות להתרגל לסאונד ועד שהצליח להתחבב עליי. לא מדובר באלבום פשוט, או בסאונד שהוא מאוד נגיש, למרות שגם לא מדובר באיזו מוזיקה ניסיונית במיוחד. בסך הכל אינדי פופ אבל עם הרבה שכבות, חלק נויזי, חלק אינדיטרוניקה של בליפים ובלופים, הרבה תזזיתיות וקלאוסטרופוביה. כשהמוזיקה באלבום גדלה עליי התחלתי כבר ממש להנות מהשירים עם כמה הייליטים. מוזיקה ממש על הגבול בין עולה על העצבים למרתק ופותח את הראש. עם האלבום השני שלהם ההצלחה הייתה קטנה הרבה יותר. רק שלא יודע אם בגללי או בגללם.
51
Junk Drawer – Ready for the House
אלבום אינדי-רוק-אימו-סלואוקור חופרני שהוא הבכורה של הלהקה שמגיעה מבלפסט, צפון אירלנד (למרות שנשמעת לי דווקא מאוד ניו יורקי ניינטיזי). לו-פיי מינימליסטי למדי, אבל עדיין מאוד יעיל, במיוחד ככל שהאלבום מתקדם.
[ Mumble Days ]
50
Dan Deacon – Mystic Familiar
זה מרגיש כאילו האלבום החדש של דן דיקן יצא לפני עידנים. קצת לא ייאמן שהוא יצא השנה. והוא אכן אחד האלבומים הראשונים מ- 2020 ששמעתי, לא מעט לפני המגפה והסגר, כשהכל היה… רגיל ואופטימי בדיעבד. ככה גם האלבום הזה נשמע, כמו משחק משעשע וחסר דאגות. האלבום הראשון של דיקן שאני ממש הצלחתי להתחבר אליו ועכשיו כבר מסמל בעיניי תקופה נשכחת. אינדיטרוניקה-פופ פסיכדלי כיפית ונעימה. לא הרבה יותר, ובאמת שלא צריך עכשיו יותר מזה.
[ Sat By A Tree | Become a Mountain ]
49
Ramper – Nuestros mejores deseos
אלבום הבכורה של הרביעייה הספרדית שעושה שילוב בין פוסט-רוק לסלואוקור, בשישה שירים איטיים ומזדחלים המנוקדים בהתפרצויות גועשות של גיטרות מנסרות, לעיתים אפילו על סף הפוסט-מטאל. כאמור, מעט מדי אלבומי פוסט-רוק השנה למרות שדווקא היה יכול להתאים לאווירת סוף העולם, אבל לפחות יש את הספרדים הנחמדים פה.
48
Plantman – Days of the Rocks
פלאנטמן הוא פרויקט האינדי פופ טוב הלב והמקסים של הסינגר/סונגרייטר Matt Randall הבריטי. לראשונה נתקלתי בפרויקט כשהגעתי באיחור קל לאלבומם הקודם To the Lighthouse והצליח לשבות את לבי בקלות. האמת שמאז קצת שכחתי ממנו, ועכשיו ממש במקרה שמתי לב שיצא האלבום החדש וישר התרגשתי לשמוע אותו. האמת שהוא קצת עוף מוזר בסיכום הזה. זה אלבום מאוד אינטימי, מאוד שקט ועדין, בלי יותר מדי קישוטים נוצצים, מינימום כלים ובעיקר קולו המתוק של רנדל, והכל כל כך קסום ומקסים, מלא נאיביות אופטימית והכי רגוע ומחבק שיש, ממש כמו שהעטיפה רומזת.
[ John Clare | Room of Flies ]
47
The Left Outsides – Are You Sure I Was There?
צמד הפולק רוק הבריטי חזר עם אלבומם הרביעי, אחרי שלפני שנתיים הם התפרצו לחיי עם אלבומם הנפלא שהיה לאחד המעולים של אותה שנה. כמו אז, גם פה מדובר בפולק רוק שהוא שמיימי מצד אחד ופסיכדלי מן הצד השני. שירים יפהפיים ומעולים כשכל פעם צד אחר של מוביל את השיר. למי שאוהב.ת פולק רוק אין הרבה יותר טוב מהאלבומים של הצמד הזה כיום.
[ Things Can Never Be the Same Again | The Wind No Longer Stirs the Trees ]
46
Laura Veirs – My Echo
סך הכל יש לי היסטוריה מאוד חיובית עם לורה ויירס. בסיכומי השנה של הבלוג היא הופיעה כבר פעמיים, פעם אחת עם אלבום סולו מצויין ופעם אחרת עם כחלק מסופרגרופ מצויין לא פחות. אבל עם אלבומה הקודם The Lookout מלפני שנתיים, לראשונה הרגשתי אכזבה מאלבום כלשהו ממנה. לא התחברתי בכלל לאלבום הזה, וחששתי שאולי נמאס לי מהקול הנפלא שלה שאי אפשר לטעות לגביו ומשירי הפולק שלה. כך שחששתי כשיצא אלבומה הנוכחי שמה המגמה תמשיך ודווקא עם אלבום כל כך אישי.
My Echo הוא אלבום הפרידה של ויירס מבעלה שהוא גם המפיק המוזיקלי הקבוע שלה, גם באלבום הזה, ולמרות זאת לא מדובר באלבום עם איזשהו אווירה מרירה או כועסת, אלא דווקא מאוד שליו, מלא מתיקות עדינה והשלמה. זה יפה וזה עובד ממש טוב. ואני עדיין אוהב את לורה ויירס. לא אומר שהאלבום מגיע לשיאים הכל כך מספקים של כמה וכמה אלבומיה הקודמים, אבל החומרים הנכונים עדיין פה, אינדי-פולק פופי נעים ומרגיע לעיתים עם נגיעות ג׳אזיות ואפילו גם בוסה נובה לרגע. אלבום מקסים וצובט.
[ Another Space and Time | Burn Too Bright ]
45
Stick in the Wheel – Hold Fast
אלבומה השלישי של להקת הפולק הבריטית מלונדון, שלפחות לפי אלבומה הקודם עושה פולק אנגלי מסורתי דוגמת Fairport Convention. חומרים די מוכרים ופשוטים אם לומר את האמת. להבדיל, אלבומם החדש כן לוקח את החומר המוכר ונותן לו טוויסט נהדר – בעיקר בחצי השני של האלבום – בדוגמת שילוב של אלקטרוניקה לצד קולה המאוד יפה והמסורתי של הזמרת Nicola Kearey. השילוב של עתיק ומודרני-עתידני נותן נופח רענן ומושך לשירים ומצליח לרגש ואף לצמרר, הרבה יותר משחוויתי עם הלהקה בעבר. יפה ומסתורי.
[ Drive The Cold Winter Away | Possible Reasons for Admission to the Asylum ]
44
Marie-Pierre Arthur – Des feux pour voir
מארי-פייר ארתור היא קנדית-צרפתייה ממונטריאול ששרה בצרפתית ועושה באלבומה הרביעי אינדי פופ נוצץ – לעיתים חולמני ומעופף ולעיתים מרקיד וקופצני. האמת שהייתי משוכנע כל הזמן הזה שהיא מצרפת כי הגישה שלה לפופ עושה לי אווירה מאוד פריזאית של שיק ואלגנטיות, אבל אולי זה כי אני טמבל וזה כל מה שאני יכול לחשוב עליו כשאני שומע נשים ששרות בצרפתית (ע״ע מקום 14). בכל מקרה, זה מקבץ שירים יעיל מאוד בעל גיוון, וגם בשירים היותר פופיים, זה אף פעם לא ישר ולעניין ותמיד לוקח תפניות מפתיעות.
[ Les nuits entières | Tiens-moi mon coeur ]
43
Aoife Nessa Frances – Land of No Junction
אלבום הבכורה של המוזיקאית האירית מדבלין. אלבום אינדי-פולק קוסמי-פסיכדלי שכזה, עם סאונד די עצל שמזכיר לי קצת את המוזיקה של Jane Weaver. לקח לי זמן להתחמם אל האלבום, בהאזנות ראשונות הוא לא עשה לי הרבה, אבל עם הזמן הצליח יותר ויותר לשבות אותי תוך שאני מגלה את רגעי המלודיה הכובשים שבו, ויש כמה וכמה כאלה.
[ Libra | Here In The Dark]
42
This is the Kit – Off Off On
כבר שלושה אלבומים ברציפות קייט סטייבלס, מנהיגת This is the Kit, מצליחה להוציא אותי מופתע בכל פעם לטובה. להקת הפולק הבריטית תמיד עושה את שלה על הצד הקליל יותר של הפולק, עם אווירה מרוממת גם אם היא לא תמיד שמחה. אבל זה בייחוד מבני השירים והנגיעה הייחודית של סטייבלס והקול שלה שהופכים כל אלבום של הלהקה ליצירה מובהקת שהיא תמיד מענגת להאזנה ומוציאה אותי עם מצב רוח טוב.
[ This Is What You Did | Found Out ]
41
Rustin Man – Clockdust
אלבום שני תוך שנתיים לראסטין מאן, הוא פול ווב, שהגיעו אחרי כמעט עשרים שנה של שתיקה. אבל זה לא שווב נכנס לדחף יצירתי פורה ושאפשר לצפות למוזיקה נוספת בעתיד, אלא פשוט האלבום החדש מאגד את השירים הנותרים מסשני ההקלטות שאחראים לאלבום הקודם. ובאופן מסויים אפשר לשמוע את זה. אין ספק שהאלבום הראשון מבין השניים, אלבום שהגיע כמעט לטופ של אלבומי השנה שעברה בסיכום של הבלוג, מאגד את השירים החזקים ביותר, אבל קל לאמוד ולשמוח את התוצרת של ההקלטות כאיכותיים ביותר מאחר שגם האלבום החדש הוא מרתק ומיוחד לא פחות מאשר קודמו. אכן יש פחות שירים שתפסו והסעירו אותי כמו שקרה שנה שעברה, אבל עדיין לא חסרים פנינות מיוחדות גם פה.
[ Love Turns Her On | Man With A Remedy ]
40
Marla Hansen – Dust
אלבום הבכורה של מרלה הנסן האמריקאית שחיה ופועלת בברלין. אלבום פולק-פופ מתוזמר מקסים ויפהפה, מלווה בעיבודי כלי מיתר ופסנתר מרגשים שמוסיפים לשירים ולקולה של הנסן הרבה דרמה ותחושת התעלות. כל האלבום מוצלח ויפה, אבל Expected השיר שסוגר את האלבום הוא יצירה מרגשת ומלאת עוצמה.
39
Eve Owen – Don't Let the Ink Dry
איב אוון היא צעירה בריטית מלונדון, רק בת 20 כשזה אלבומה הראשון והמרשים למדי. אלבום אינדי פופ מקסים עם הפקה שהיא לעיתים מתוזמרת ולעיתים אלקטרונית, אבל כך או כך, תמיד בעדינות וטעם כגיבוי לקולה מלא הביטחון של אוון.
רק בעת כתיבת המילים האלו גיליתי שאיב היא למעשה בתו של השחקן המצוין קלייב אוון (Children of Men, The Knick) שזה ממש מגניב אבל גם בכלל לא העניין פה.
38
Owen Pallett – Island
סוף סוף אלבום חדש לאוון פאלט. מאוד חיכיתי לזה, אחרי שני אלבומים נפלאים ומפוארים שהראו התפתחות מרהיבה של אמן מוכשר ומבטיח ביותר. 6 שנים אחרי אלבומו האחרון והצפיות היו בשמיים. האם האלבום עומד בהן – כנראה שלא. אין ספק שמדובר באלבום הפחות משלהב שהוציא עד כה תחת שמו, אך עם זאת עדיין מדובר ביצירה שהיא ייחודית אך ורק לאוון פאלט והוא תמיד היה מוזיקאי עם ראש מיוחד ורב המצאות שמוציא תחת ידיו עיבודים מורכבים ומאתגרים. גם אם כנראה מדובר באלבום הכי פחות נגיש והיותר מדכדך שהוציא, זו עדיין מוזיקת ארט-פולק-קלאסית עתירת יופי ורגש עם כמה שירים שחודרים עמוק שסודקים את הלב.
[ Polar Vortex | A Bloody Morning ]
37
Other Lives – For Their Love
פעם לפני שנים להקת Other Lives קנתה את עולמה – וגם את עולמי – עם אלבומם המעולה Tamer Animals. אבל התחושה שלי שהם לא הצליחו להמשיך לשבות למשך זמן ארוך מדי אתה הקהל שהתאהב בהם, והעניין בהם קצת הדלדל, במיוחד לנוכח אלבום מאוד פושר שהוציאו לפני חמש שנים ואחריו חזרו שוב על הכפור. עד עכשיו. For Their Love הוא הרבה יותר האלבום שהייתי רוצה לקבל בפעם שעברה, אבל זה מה יש. האלבום החדש לשם שינוי מראה התפתחות וגדילה, גם כמוזיקאים וגם מבחינה יצירתית. בעוד Tamer Animals הראה להקה מאוד הרפתקנית מבחינת סאונד וז׳אנרים (גם אם בעיקר סביב האינדי-רוק-פולק-פופ-אמריקנה) עם אישיות ייחודית, האלבום החדש הוא הרבה יותר מעונב ו״נורמלי״ אבל גם משהו אחר לגמרי. באלבום החדש הלהקה מלווה בתזמורת של ממש וסאונד נקי ומשויף עד כדי סינוור מוציאה שרשרת הדוקה של שירי פופ-פולק קאמרי גרנדיוזי ובומבסטי, אין כאן טיפת צניעות אלא מאה אחוז טוטאליות. לא תמיד זה צולח, אבל בהחלט יש פה יותר מכמה שירים כבירים וסוחפים.
[ All Eyes | Sound of Violence ]
36
The Homesick – The Big Exercise
להקה הולנדית עם אלבומה השני נותנת מוזיקה שהיא משב רוח מרענן של סאונד אוורירי-חלומי שמתחיל כמו שילוב בין ביץ׳ בויז לאנימל קולקטיב באיזון נעים ומלטף וככל שהשירים מתקדמים מתגלים גם צדדים נוספים לסאונד, כאלו יותר רוקיים-Pאנקיים, אבל תמיד באריזה מנחמת. וגם אחת העטיפות שיותר אהבתי השנה.
[ What's In Store | Pawing ]
35
A Outra Banda da Lua – A Outra Banda da Lua
וואלה, פתאום אני שם לב שלא הייתה השנה הרבה מוזיקה ברזילאית חדשה שעפתי עליה והצליחה לכבוש אותי. כנראה פעם ראשונה כזו דלילות פורטוגזית שמשית מאז התאהבתי בז׳אנר ה- MBP לפני מספר שנים. אבל תודות לקורא גל, גיליתי והתאהבתי לפחות באלבום אחד ולהקה אחת שהם הכי פורטוגזית שמשית שיש. להקת הירח האחרת (זה לפחות התרגום שגוגל מציע *משיכת כתפיים*) הצעירה הוציאה השנה את אלבום הבכורה שלהם והוא לגמרי החופשה שכל כך הייתי שמח לקבל השנה ולא יכולתי להגשים במציאות. מוזיקה שמלאה באווירת חופש משוחררת, צבעונית, חמימה, קצבית ומנענעת עכוזים שזופים.
[ Cavalaria | Mês De Cores Na Avenida ]
34
Triángulo de Amor Bizarro – Triángulo de Amor Bizarro
אלבומה החמישי של הלהקה הספרדית, שבקטע ממש לא מבלבל זה האלבום השני שלהם שנושא את שמם. לפעמים אני לא אבין מוזיקאים. אבל מילא. המוזיקה לעומת זאת היא די פיצוץ. רוק פוסט-פאנקי נויזי שכמו עולה בלהבות בלילה אפל. ישנו זגזוג בין שירים מהירים, חורכים ומתפוצצים באנרגיה עצומה ושירים יותר איטיים ופחות כועסים שממלאים את החוסרים של היופי והמסתורין. שילוב עוצמתי ואפקטיבי.
[ No eres tú | Acosadores ]
33
Alexandra Savior – The Archer
בלי להיכנס ליותר מדי השוואות, האלבום הנוכחי של אלכסנדרה סאביור הוא די בדיוק מה שייחלתי שהאלבום החדש של U.S. Girls יהיה (בתור הפולואו לאלבום המבריק הקודם של האחרונה מ- 2018) ובסוף אכזב. לעומת זאת החדש של סאביור האמריקאית הוא פופ פסיכדלי מודרני עם הפקה משוייפת, אלבום מלא רגש ויופי.
[ But You | Crying All The Time ]
32
Crippled Black Phoenix – Ellengæst
על פניו, להקת הפוסט-רוק-פרוג Crippled Black Phoenix כאילו נוצרה במיוחד בשבילי. מוזיקלית, לטוב ולרע, זו להקה שהייתה אמורה ללוות אותי לפחות לכל אורך העשור האחרון. במציאות, שמעתי את הלהקה לראשונה רק שנה שעברה אחרי האלבום הקודם שלהם ולקראת ההופעה שלהם שתפסתי בפסטיבל Roadburn, למרות שאת השם אני מכיר כבר כמה וכמה שנים טובות. אבל פשוט אף פעם לא יצא ולא ידעתי אם אני מפספס או לא משהו ממש טוב. האמת שהתחלנו קצת ברגל שמאל. האלבום הקודם שלהם Great Escape הוא כנראה לא מהיותר טובים בקריירה שלהם. הלהקה נשמעה מאוד משויפת ודי על אוטומט. לא היה כל כך ברק. ההופעה לעומת זאת הפיכה המון רעננות בשירים האלה ונתנה לי מוטיבציה מחודשת לבדוק את הלהקה יותר לעומק. אז חזרתי לאחד האלבומים הראשונים שלהם, ואז ההבנה בהחלט נפלה עליי. לפחות בתחילת ימיהם הם היו להקה אדירה ומרגשת, פומפוזית אבל כל כך אפקטיבית ומרעידה.
באלבום החדש שלהם, אמנם הם עדיין אותה להקה שעברה הרבה, ממש לא בוסרית או צעירה, ועדיין יש משהו באלבום הנוכחי שהוא הרב היותר נלהב ומרגש לעומת קודמו. זה אלבום הרבה יותר רועש וקודר, מלא חימה ותסכול אפילו. בראש השירים עומד לו ההמנון הפרוגי האפי Lost שמדבר, לא פחות, על אובדן האנושות והאנושיות, מלא פאתוס ודרמה, אין ספק, אבל עם כל האזנה אני מצטמרר וכל כך זורם ומתרגש עם השיר עוד ועוד ככל שהוא מתקרב לשיא שלו. יופי של אלבום למי שבסדר עם קצת שמאלץ רוקי מלא רגש אבל גם הרבה כנות וכבדות.
[ Lost | Everything I Say ]
31
Deradoorian – Find the Sun
עוד אלבום שחיכיתי לו ממש ומאוד סיפק אותי כשהגיע. חמש שנים אחרי אלבום הבכורה שלה כאמנית סולו שגם כיכב די גבוה בסיכום לאותה שנה, Deradoorian, היא אנג׳ל דרדוריאן מניו יורק, לשעבר חברה מן המניין ב- Dirty Projectors ו- Avey Tare's Slasher Flicks, חוזרת עם אלבום שונה לגמרי שכמעט אין בינו ובין קודמו שום דבר. חוץ מדבר אחד בעצם, חקירה בלתי פוסקת של סאונד מאתגר, מוזר ומרתק. בעוד האלבום הקודם הביא את החקירה הזו יותר לצד הפופי של הסקאלה, הפעם דרדוריאן צוללת למעמקי הרוק, וספציפית הרוק הפסיכדלי האפלולי והקראוט-רוק. אלבום היפנוטי, רפטטיבי, מלא במסתורין וצלילים שנמתחים עד הנצח. לא אלבום קל לעיכול במיוחד, דורש סבלנות אבל בהחלט מתגמל ככל שמעמיקים בו ומוצאים את הפנינים הרבות החבויות בו.
[ Corsican Shores | It Was Me ]
30
Red Vox – Realign
קשה לי להחליט אם עטיפת האלבום הזה היא יפהפייה ומרהיבה או דווקא צ׳יזית למדי. באופן לגמרי מתקבל על הדעת זו בערך אותה דעה שיש לי גם על המוזיקה שמאחורי העטיפה הזו. אלבומה הרביעי של Red Vox הניו יורקית שזו הפעם הראשונה שאני בכלל נתקל בשם או במוזיקה שלהם. מדובר בפופ-רוק אלטרנטיבי פסיכדלי עם הפקה משוייפת ושירים סופר נגישים ומדבקים. סאונד שנע תכופות על הסקאלה שבין Tame Impala המוקדמים – Doves (שממש עוד רגע נגיע אליהם) – Interpol. בהחלט לא משהו מקורי במיוחד, והאובר-נגישות לפעמים בעוכריהם, אבל מצד שני, כשאני מאזין לאלבום ההנאה תמיד בשמיים. גם אם לא נשאר אחרי זה יותר מדי לנפנף בו במילים גדולות, חווית האזנה לגמרי שווה את זה.
[ Realign | Be Someone Forever ]
29
Big Blood – Do You Wanna Have a Skeleton Dream?
אני עוקב אחרי הצמד הנשוי שהוא ביג בלאד כבר שנים ארוכות, ולמרות ששמעתי כבר כעשרה אלבומים שלהם (שהם בקושי רק קצת יותר משליש דיסקוגרפיה), האלבום החדש שלהם הוא בוודאות אחת היציאות היותר מיוחדות/מעניינות שלהם. קודם כל, עצם העובדה שבאלבום הזה הלהקה היא לא צמד אלא שלישייה – עם צירופה של קיניסה, בתם בת ה- 13 של הזוג כחברה מן המניין שאפילו מובילה שני שירים – היא כבר מיוחדת ואפקטיבית במיוחד למי שעקב אחרי הלהקה כבר שנים ומכיר את את קולה של קיניסה מדגימות שהושתלו באלבומים ישנים של הלהקה. שנית, יש הרחבה רצינית על הסאונד המוכר של ביג בלאד. על הפולק הפסיכדלי השרוט והמוכר מתווסף סאונד של מוזיקת פיפטיז, רית׳ם אנד בלוז-י שנותן תחושת זמן מעוותת עם השילוב של הפולק המודרני יותר לצד מילים שמרפררות לדברים מאוד יומיומיים במציאות העכשווית והסאונד העתיק יותר. תחושת אי-וודאות פנטסטית שורה על השירים וזה מעלה בכמה דרגות עניין את האלבום הנוכחי בהשוואה לאלבומים אחרים שלהם, במיוחד בשנים האחרונות כשהפכו לחסרי ייחוד ודי משעממים. הלהקה בהחלט הייתה צריכה ניעור רציני, אבל מי שיער שדווקא בתם היא שתעשה את זה.
[ Providence | Insecure Kids ]
28
Doves – The Universal Want
אלבום ראשון מזה עשור פלוס לאגדת הבריט-רוק הזו, אלבום שהגיע אחרי איחוד מרגש ובלתי צפוי, לאחר שכבר איבדנו תקווה שנשמע מהם שוב. ולמרות שקשה להשוות את האלבום החדש לאלבומיהם הקודמים שהיו די חד משמעית אדירים אחד-אחד, האלבום החדש אמנם אינו באותה רמה-שלא-תיאמן-בכלל, אבל גם אין לו בכלל במה להתבייש. יש גם כמה שירים חזקים ביותר שיכולים להתנגן בראש מורם, כמה מרקידים ואנרגטיים באופן מפתיע וסך הכל האזנה מספקת ביותר שמאששת שלדאבס תמיד היה, וכנראה יהיה את זה. העיקר שלא יעזבו אותנו שוב לזמן כה ארוך.
[ For Tomorrow | Mother Silverlake ]
27
Surface to Air Missive – Shelly's Gone
להקה חמודה ביותר מפלורידה, ארה״ב, עם אלבומם החמישי מאז הוקמה הלהקה ב- 2013. האלבומים שלהם יחסית די מוגוונים כשהם משוטטים על הטווח שבין נאו-פסיכדליה, פופ פרוגרסיבי, אינדי-פולק, אינדי-רוק ואפילו מת׳-רוק. אבל באלבומם החדש הם בעיקר התרכזו בצלילי אינדי-פופ-רוק עם נגיעות פסיכדליה ופרוג, אבל זה בעיקר מאוד מתקתק, נעים ופשוט כיפי.
[ Memo | Victoria Station ]
26
Kate NV – Room for the Moon
אתחיל בוידוי, אף פעם לא התחברתי למוזיקה רוסית. אולי סלידה היא מילה יותר נכונה גם אם קיצונית יותר משהייתי רוצה לחשוב על עצמי. לא הצלחתי להתחבר לניגון של השפה. אבל אחרי האלבום החמוד מאוד של להקת Tik Tu משנה שעברה (האוקראינית חשוב לציין, אבל הניגון של השפה הוא די קרוב) התחלתי להבין שכנראה פספסתי הרבה מוזיקה טובה בגלל סיבות גרועות למדי. אז התיאבון נפתח, ובדיוק בזמן הנכון הגיע אליי אלבומה השלישי של יקתרינה שילונוסובה או Kate NV. מוזיקת פופ אקספרימנטלי יצירתי, כיפי ומשוגע למדי. על פי רוב שירים קצביים ותזזיתיים מצופים באינסוף צלילים קצוצים וקופצניים. זה מרגיש מאוד מקורי וייחודי ולא מפסיק לרתק אבל גם נעים ומלא חן לכל אורך הדרך.
25
The Goalie's Anxiety at the Penalty Kick – Ways of Hearing
ופרס השם הכי מופרך ללהקה חדשה בשנת 2020 הולך ל- The Goalie's Anxiety at the Penalty Kick. אין לי שמץ של מושג מה עומד מאחורי השם הפסיכי הזה ואיך הוא מתקשר למוזיקה שלהם, אבל לטובתו אומר שבהחלט משך את תשומת ליבי (והחתול בעטיפת האלבום עזר גם הוא).
אלבום הבכורה של הלהקה האמריקאית (למרות שבראש שלי היא לגמרי בריטית משום מה, אולי בגלל הרפרנס לכדורגל בשם שלהם) מפילדלפיה, הוא אלבום Slowcore מצוין עם הרבה דכדוך מבולבל, כיאה לז׳אנר, אבל גם מתובל עם פוסט-רוק מתפרץ ו- Emo אינדי-רוקי מלנכולי. הלהקה מרגישה לי מאוד גם דור ההמשך של להקת סלואוקור אחרת – Carissa's Weird שהפסיקה לפעול לפני שנים ארוכות, אבל לגמרי אפשר לשמוע את הקישורים האסוציאטיביים בין הלהקות בדמות הכינור השורט והשילוב הצובט של הקול הנשי והקול הגברי שבשירים. גם בשנה כל כך מעיקה, טוב שיש אלבומים מלנכוליים טובים להתנחם בהם, ולא הייתי יכול לבקש יותר מזה מלהקה עם שם כה דבילי.
(עריכה: אז הסתבר לי [ותודה לקורא רון על ההבהרה] שהשם של הלהקה הוא רפרנס לספר מאת פיטר הנדקה ולסרט מוקדם של וים ונדרס שנעשה על פיו).
[ We Love You So Much | The Cat Stands on My Arm ]
24
Helena Deland – Someone New
אלבום הבכורה של המוזיקאית הקנדית. אינדי פופ חמצמץ ומלנכולי, בשל ומלא ביטחון מוזיקלי ועניין רב. דלאנד עושה שימוש רב בחלל ושקט בשירים שהם ברובם מאוד low key ועדיין מצליחים לפגוע ולטלטל, אפילו כשהם מאוד רכים. אלבום מלא יופי של שירים עדינים, וכנים, מלאי רגש וורידים חשופים.
[ Comfort, Edge | Someone New ]
23
Natalia Lafourcade – Un canto por México Vol. 1
האלבום החדש של נטליה לאפורקדה המקסיקנית הוא מסוג האלבומים שאני לא נוטה למצוא בהם עניין ולא טורח לתת האזנה. אחרי שהוציאה בשנים האחרונותאת Musas פרויקט בן שני אלבומים שחוקרים את השורשים התרבותיים שלה ומהווה הומאז׳ למוזיקת הפולק של אמריקה הלטינית – פרויקט שזכה להצלחה רבה והפיח רוח רעננה בקריירה שלה, ממשיכה נטליה עם אותו דחף יצירתי כשהפעם היא חוזרת באלבום החדש שלה אל שירים קודמים שלה ומקליטה אותם מחדש עם הפקה ועיבודים חדשים שיותר נאמנים לתרבות הלטינית (או במקרה של כמה שירים מ- Musas, טוויסט חדש על אותו סאונד). את רוב השירים באלבום לא הכרתי קודם, ולמרות שאני לרוב לא קהל היעד של אלבומים של הקלטות מחודשות שלרוב נתפסים אצלי כטריק שיווקי, הפעם זה מרגיש אחרת. גם בגלל המקום ממנו זה מגיע – מקום כנה ומלא תשוקה לחשיפת הקהל לסוגים שונים של מוזיקת פולק שורשית ממדינות לטיניות שונות – וגם כי אני חיבבתי מאוד את מה שעשתה ב- Musas והייתי סקרן לגבי האלבום החדש. וזה בהחלט השתלם. האלבום מלא בעיבודים עשירים מלאי חיות ומוזיקליות מסעירה של צלילים לטיניים שורשיים וכמה וכמה שירים ממש טובים ומרגשים.
[ Un Derecho de Nacimiento | Hasta la Raíz ]
22
Cindy Lee – What's Tonight to Eternity
אחד האלבומים היותר מיוחדים שגיליתי ושמעתי השנה. והעבודה שרק השנה גיליתי על ההרכב/פרויקט הזה בכלל הפתיעה אותי, וזה מאחר שעל הפרויקט אחראי Patrick Flegel, הסולן של להקת Women הקנדית האהובה עליי כל כך. Cindy Lee הוא פרויקט שונה לגמרי בו פלגל עוטים פרסונת דראג קווין שחוקר/ת את גבולות הזהות המגדרית של/ה. התוצאה היא מן פופ חייזרי אל זמני נויזי וחלומי שגם מרפרר לא מעט למוזיקת פיפטיז והכל באווירה שלא מהעולם הזה. השירים הנגישים אך גם מוזרים משלבים בין לבין גם קטע נויז טהור וסמפלים של מונולוג כלשהו. לא מוזיקה קלה לעיכול, אבל מדובר בחוויה מטורפת ואדירה שלא יוצאת לי מהראש.
[ I Want You To Suffer | Lucifer Stand ]
21
Kjellvandertonbruket – Doom Country
ההרכב בעל השם הקשה להגיה (האמת שגם לקריאה) הוא שת״פ ראשון של הסינגר-סונגרייטר Christian Kjellvander ולהקת הפוסט-רוק Tonbruket (זתומרת, שם ההרכב הוא בסך הכל הלחמה של שמות משתפי הפעולה). כולם מגיעים משוודיה ומה שהם עושים זה אחד מאלבומים הגות׳יק קאנטרי (ובכלל אמריקנה) הכי טובים ששמעתי השנה. שירים ארוכים ארוכים ואיטיים איטיים עם אווירה מאוד אפלולית ומלנכולית, דיכאון רצח האמת, הזמר – כריסטיאן קיילוואנדר – נשמע לעיתים כמו ניק קייב עם אינטונציה מלטפת ומצמררת כאחד. האלבום נסגר בקטע בן כ- 20 דקות בשם Normal Behaviour in a Cutting Garden המחולק לשלושה חלקים שמגולל סיפור בוקובסקאי שלם בקולו העמוק והעצל שאותי אישית ממש מצליח להפנט ולרתק לכל 20 הדקות שלו למרות שמדובר ביצירה די מונוטונית ורפטטיבית. לא יודע אם זה יעבוד לכל אחד, בשבילי זה מדכדך בצורה היפה ביותר.
[ Yacht in the Fog ]
20
Pottery – Welcome to Bobby's Motel
בלי לצפות להרבה, בוודאות מהאלבומים הכי כיפים, עליזים ומדבקים שידעה השנה האפלה הזו. משום מקום ובלי הרבה ציפיות, שזה אלבום שהביא לי הרבה עליצות לאוזניים באמצעים פשוטים למדי. הלהקה הקנדית ממונטריאול היא מן שכפול מודרני של Talking Heads, שעושה דאנס-Pאנק מלא כיף ואנרגיה אטומית, עם לא מעט נשמה וגרוב וקצב לא נורמלי שמצליח לרומם את רוחי שוב ושוב בצורה הכי מוצדקת גם אם לא הכי ייחודית שיש. העיקר שכיף.
[ Texas Drums Pt I & II | Reflection ]
19
Motorpsycho – The All Is One
שוב פעם Motorpsycho. כל שנה Motorpsycho. אבל באמת, זה לא אני, זה הם. אבל אולי בעצם גם אני. להקת הפרוג-פסיכדליה-סטונר הנורווגית הוותיקה הזו, עם ההספק המוזיקלי הבלתי ניתן לתפישה שלהם פשוט לא מצליחים להוציא אלבום לא טוב, ואני, למרות שכל פעם נראה לי שדי, נראה לי שנגמר לי מהם, מאזין ושוב פעם מתאהב. כל שנה מחדש.
האלבום הנוכחי, ששוב פעם הוא אלבום כפול שזה הדבר הכי נורמלי ושגרתי בדיסקוגרפיה של הלהקה, החליט קצת להתחכם. עם כמעט כל אלבום של הלהקה, ישנה היצירה המרכזית והארוכה. לרוב זה השיר הסגור אבל לידיעתי היצירה אף פעם לא מוקמה בדיוק באמצע האלבום וגם פוצלה ל- 4 חלקים. מה שיוצא זו חווית האזנה קצת שונה מבדרך כלל. יש ליצירה רבדים רבים, לעיתים מהפנטת ולעיתים נמתחת. אני מוצא אותה חזקה ויפה למדי למרות שהיא יכולה גם לשעמם. אבל סביב יצירת הפרוג-פוסט-רוק הזו ישנם כמה וכמה שירים מצויינים שלא מחדשים יותר מדי בכל הנוגע לסאונד המוכר של Motorpsycho ולמרות זאת הם אפקטיביים ומוצלחים ביותר.
[ The Magpie | The Same Old Rock (One Must Imagine Sisyphus Happy) ]
18
Johanna Warren – Chaotic Good
האלבום החמישי של אינדי-רוקרית האמריקאית מפורטלנד, אורגון. פעם ראשונה שאני נתקל בשם ובמוזיקה, ומצאתי אותה כאחת הקולות המעולים והכובשים ששמעתי לאחרונה. בכמה מהשירים פה ג׳ואנה ממש שופכת את כל הביפנוכו שלה, כל הדם והיזע והדמעות שאצורים בתוכה, הכל יוצא החוצה ברעמות, חריקות וצווחות וזה מדבק ומרתק ומצויין כל כך.
[ Faking Amnesia | Twisted ]
17
SAULT – Untitled (Rise)
מהפעמים היחידות השנה שסיכום השנה שלי מתיישר עם ההייפ של המגזינים המוזיקליים הגדולים. האמת, זה ההייפ הכי מוצדק לטעמי מזה הרבה זמן. למי שלא מכירה, SAULT זה קולקטיב מוזיקלי בריטי שתהחיל את פעילותו שנה שעברה ומאז הוציא 4 אלבומים, כשהנוכחי הוא האחרון מביניהם. ההרכב דובק באנונימיות ולא ידוע מי המוזיקאים ומה הסיפור שלהם, אווירת מסתורין שבטח מאוד תורמת להייפ הנ״ל.בינתיים שמעתי רק את האלבום הנוכחי, כך שאני לא יודע להשוות לשלושת הקודמים, אבל האלבום החדש הוא סוג של יצירת מחאה שמהדהדת את מחאת Black Lives Matter שתפסה תאוצה כלל עולמית בקיץ האחרון. את שירי המחאה/פוליטיים/אקטואליים עוטפת מוזיקת נאו-סול-אפרוביט עשירה וקיצבית. שילוב משובח של שירי סול כובשים ומגוונים עם כמה קטעי ספוקן וורד מוצלחים בפני עצמם. אלבום מרתק שהוא גם חשוב בגלל תוכנו וגם חווית האזנה מצויינת של הרבה מוזיקה טובה ומדבקת עם תחושת שליחות, ההפך הגמור מהמוזיקה הכבדה והמדכאת שהיה אפשר לצפות מנושאים כל כך קשים ומרתיחים. במקום זה מוזיקה שאפשר – ואף כדאי – לחגוג.
[ Fearless | I Just Want to Dance ]
16
Les Hay Babies – Boîte aux lettres
האלבום השלישי של השלישייה הקנדית הנפלאה הזו ששרות בצרפתית. שילוב מרענן ואוורירי של פופ צרפתי שיקי (פה ושם עם השפעות עזות של סרג׳ גינזבורג ונספחיו) עם פסיכדליה קלילה ופולק קנדי-צרפתי. האלבום הוא למעשה אלבום קונספט שמגולל את סיפורה הלא-נוצץ של צעירה שעוברת מהכפר הקנדי לעיר הגדולה מונטריאול בשנת 1965, וכותבת מכתבים הביתה לאמה בהם היא מספרת לה על היומיום שלה. המוזיקה הרטרואית באלבום נאמנת לתקופה של הסיפור ונותנת את האווירה המתאימה (כמו העיצוב שבעטיפה). כל זה כמובן עבר לי מעל הראש בעת ההאזנה לאלבום (גם כי אין לי מושג בצרפתית וגם כי אני בכלל לא טוב בהאזנה למילות השירים), כך שזה נחמד לדעת שיש סיפור מסגרת וכי גוון הרטרו משרת מטרה ספציפית, אך עבורי הקסם עובר גם בלי להבין דבר והוא שגרם לי להתאהב ולחרוש את האלבום הזה שהוא הכי קול שיש.
[ Same Old, Same Old | Boîte aux lettres ]
15
Melenas – Días raros
יש ז׳אנרים ששהסאונד המזוהה איתם מצליח להעביר ממש טוב את תחושת יום הקיץ המושלם. אווירת החופש, עם השמש החזקה אבל הלא חמה מדי והבריזה הנעימה. למשל Chillwave ממש התבסס על זה בשילוב עם תחושת נוסטלגיית נעורים קיטשית, ז׳אנר שלי אישית יש סלידה מאוד חזקה ממנו. בכלל, כמעט כל הלהקות שיש להן Beach בשם, מרגישות צורך לתעל את השם שלהן עד המקסימום. גם ללהקות האלו כמעט אף פעם לא הצלחתי להתחבר. משהו שם תמיד מעושה מדי עבורי. אבל השנה גיליתי את להקת Melenas הספרדית, שהאינדי-רוק הגראז׳י והקצת surf-י שלהן נותן לי בדיוק את תחושת החופש הקיצית שאני לא ממש הצלחתי למצוא במקומות אחרים, כזה בלי הקיטש והסליז והפלסטיות. רק שירי גיטרות, במקצב מהיר, שירה מתקתקה והרמוניות נשיות חלקות ונעימות. הן אפילו מזכירות לי לא מעט גרסה לא-אקספרימנטלית ש של להקת Electrelane הבריטית שהפסיקה לפעול אבל עדיין עודנה אחת הלהקות האהובות עליי ביותר. כך שזה אומר הרבה מאוד לטובתה של הלהקה הספרדית המקסימה הזו.
[ No puedo pensar | Primer tiempo ]
14
Loma – Don't Shy Away
אז עושה רושם שאמילי קרוס היא כבר בת בית בבלוג הזה. נכנסת בלי לדפוק בדלת, לוקחת לעצמה אוכל מהמקרר ושמה רגליים עם הנעליים על הספה. כבר אלבום רביעי שהיא מעורבת בו ונכנס לסיכום בחמש השנים האחרונות. אבל אני לא מתלונן כי המוזיקה לגמרי שווה את זה. שנתיים אחרי אלבום הבכורה, אמילי (שגם פועלת תחת השם Cross Record) יחד עם בעלה לשעבר דן דוסזינסקי וג׳ונתן מייבורג (סולן Shearwater) חזרו עם אלבומם השני, שמראה התפתחות מרשימה. בעוד האלבום הראשון היה אינדי-פולק אמביאנטי ואינטימי למדי, באלבום הנוכחי הנטייה היא הרבה יותר לעבר הפופ המתוחכם, אבל עדיין מאוד ניסיוני ואמביאנטי, והרבה יופי קסום ועופף. אני אפילו שומע פה לפרקים השפעות קייט בוש, עם פופ מוזר ומפורק שהולך לכל הכיוונים ועדיין מלא בטונות רבות של חן.
[ Half Silences | Elliptical Days ]
13
Black Bones – Ghosts & Voices
אלבום הבכורה של הלהקה הצרפתית ששרה באנגלית ועושה אינדי-גלאם-פופ-רוק מתוזמר ועשיר עם פן מיסטי בקטע הכי חמוד ותמים שיש, אלבום שנשמע קצת ארקייד פייר-י לעיתים אבל בעיקר מזכיר לי מאוד את Bodies of Water אהוביי וזה בערך מהדברים שהייתי יותר צריך השנה והכי הצליחו לרומם את רוחי בתקופה הזו.
12
Karina – 2
אלבומה השני של הלהקה הפינית, אחרי שאלבום הבכורה שלהן כיכב גם הוא בסיכום השנה כשיצא. אין ספק שבאלבום החדש הקארינות ממשיכות באותו קו מוזיקלי של דרים פופ אמביאנטי אטמוספרי עם נגיעות רועשות של פוסט-רוק, אך עם האלבום החדש הן בהחלט מראות התקדמות והתמקצעות מבחינת גיבוש הסאונד שהפך להרבה יותר אפקטיבי ובאמת פורט ביותר עוצמה על נימי הרגש. בכל מקרה, להקה נפלאה ואלבום יפהפה ונוגע.
11
Floodlights – From a View
נראה שזו כבר מסורת שהאלבום האינדי-רוק שאני הכי אוהב (או לפחות אחד מהטופ) בשנים האחרונות הוא אלבום בכורה של להקה אוסטרלית. לפני שנתיים זה היה האלבום הראשון של Tropical Fuck Storm (לא בדיוק אינדי-רוק, אבל שיהיה), שנה שעברה זה האלבום המצוין של Possible Humans והשנה כנראה שזה תורם של Floodlights שמגיעים ממלבורן. כאמור, אלבום אינדי רוק, ישיר וחסר גינונים מלבד אולי שימוש מעולה במפוחית ברוס ספרינגסטין-ית, זמרת ליווי מצוינת שנותן איזון מספק ביותר לסולן המצוין אף הוא, שלעיתים נותן לשירים נופח מעט בלוזי. חווית האזנה חסרת רעש וצלצולים, מלבד רוק טוב ישר ולעניין.
[ Thanks for Understanding | Don't Pick That Scratch ]
10
The Innocence Mission – See You Tomorrow
אחד הגילויים הכי מחממי ומשובבי לב השנה הייתה הלהקה בת הכמעט 40 שנה. אלבומה החדש של הלהקה, ה- 12 במספר שלהם לאורך חמישה עשורים, זה המוזיקה הכי מלנכולית, חמוצה-מתוקה ואנגלית גשומה ששמעתי מלהקה שמגיעה בכלל מפנסילבניה, ארה״ב. פולק-פופ איטי ועצל עם זמרת עם קול גבוה תינוקי שכזה אבל הו כה צובט בלב, מלטף על הגב ועוטף אותי בשמיכת צמר מחממת.
[ On Your Side | Stars That Fall Away from Us ]
9
Daniel Romano
How Ill Thy World Is Ordered // "Visions of the Higher Dream"
Dandelion // White Flag // "Okay Wow"
דניאל רומנו הוא הגיבור המוזיקלי שלי ל- 2020.
המוזיקאי הקנדי בכלל היה אמור לבלות את מרץ בטור קדחתני ברחבי ארה״ב, אבל כמו לכולנו התוכניות שלו התבטלו בשל פרוץ המגפה ורומנו מצא עצמו תקוע בבית. רומנו שתמיד צריך משהו לעבוד עליו, השתקע באולפן הביתי שלו ונכנס לפעילות אינטנסיבית על מוזיקה שהקליט לפני שהיה אמור לצאת לטור. במקום להופיע מול אנשים בחברת אנשים, הוא נשאר לבדו והוציאו שרשרת ארוכה של אלבומים לבאנדקמפ. מה זה שרשרת אלבומים? 10. אני אחזור על זה. דניאל רומנו השתעמם בסגר אז הוא הקליט והוציא עשרה אלבומים מלאים. רק עם קצת יותר יח״צ הוא היה יכול להרגיז לא פחות, ובוודאי יותר, אנשים מאשר קינג גיזארד עיצבנו כשהעיזו להוציא רק חמישה אלבומים ב- 2017. איזה פספוס.
רומנו שבימים כהרגלם (ז״א לפני 2020) מוכר קצת יותר כמוזיקאי קאנטרי וקצת פולק, הרחיב כהוגן את היריעה הז׳אנרית שברזומה שלו עם הבציר לשנת 2020. החל מקאנטרי ואלט-קאנטרי דרך פופ פסיכדלי ופאואר פופ, ועד פרוגרסיב רוק ואלבום Pאנק שהוא גם אסופת קאברים לבוב דילן. ולא, לא כל האלבומים טובים או צברו את אותה כמות תשבוחות (מצומצמות, בכל זאת, זה לא שאתן ידעתן מי זה דניאל רומנו לפני הרגע), אבל האקלקטיות, הטון האופטימי ועצם הפרודקטיביות בחודשים כל כך קשים, מוזרים ומדכאים היא לא פחות ממעוררת השראה.
לא שמעתי את כל עשרת האלבומים שהוציא, שמעתי רק 5, אלו שיותר מתאימים לטעם שלי, ולפחות באלבומים האלה אני שמח לדווח שאין נפילות, למעשה ההפך הגמור. מדובר באלבומים מלאי קלילות ואנרגיה, חשמל ויופי. מעל כולם עומד How Ill Thy World Is Ordered אותו הקליט רומנו עם להקת הגיבוי שלו The Outfit. זה אלבום פאואר-פופ רוק-נ׳-רולי בועט, שלא נח לרגע. מקבץ צפוף של הימנונים ממכרים שנוגעים בעילאי, אין רגע שקט ורק מתקתקות קצבית מפנקת ומחשמלת.
האלבום "Visions of the Higher Dream" גם הוא מאוד מוצלח, פחות הימנוני ומפגיז לעומת הקודם, למרות שעדיין כולל מספר שירים שמחלחלים לאוזן ולא יוצאים ובעודם בפנים על הדרך גם נותנים קווץ׳ ללב. אלבום יותר נוגע, מלנכולי ורגוע ועם יותר דגש על (אלט-)קאנטרי. יצא גם אלבום ההופעה "Okay Wow", שמתעד הופעה שרומנו וה- Outfit ניגנו שנה שעברה. השירים שבוצעו בהופעה לקוחים מכל קריירת הסולו שלו, אבל נשמעים אחרת לגמרי. בעוד השירים ברובם היו מפאזת הקאנטרי המסורתית, הביצועים הנוכחיים מלאים בהרבה יותר אנרגיה וחשמל והופכים שירים שהיו במקור מאוד איטיים ו- laid back, לבאנגרים רציניים, משגעים וכיפיים. מאלבומי ההופעה היותר טובים ששמעתי בשנים האחרונות (אבל למען הכנות, אני לא שומע הרבה אלבומי הופעה).
כמו כן, ישנו גם האלבום Dandelion, כנראה האינטימי ביותר מבין כל האלבומים שהוציא השנה (ששמעתי), אלבום פופ פסיכדלי סיקסטיזי חמוץ-מתוק, רגוע וזורם. אפשר לשמוע שמדובר באסופת השירים היותר אישית מבין כל האלבומים הנ״ל, גם מבחינת הביצוע שהוא אך ורק דניאל רומנו לבדו מנגן על כל הכלים באולפן הביתי שלו, והן מבחינת האווירה השקטה והנוגעת. ולבסוף, רק לפני מספר שבועות יצא האלבום White Flag שהיווה את האלבום העשירי שרומנו הוציא השנה. וכן, לא להאמין אבל גם הוא מצוין ביותר. אלבום זה גם הוא במחוזות הפופ הפסיכדלי, וכולל את אחד מהשירים היפים של השנה I'm Only Love, שיר עתיר יופי, מתיקות ורגש פוצע.
דניאל רומנו לא רק סיפק לי המון מוזיקה נפלאה ומחממת לב השנה, הוא גם הראה לי (ובטח גם לאחרים) שגם בזמנים קשים ובודדים אפשר לעשות דברים טובים שמשמחים אותך ואת הא.נשים סביבך.
(מבין האלבומים האלה, רק How Ill Thy World Is Ordered ו- Okay Wow נמצאים בספוטיפיי, כל האלבומים נמצאים בבאנדקמפ).
[ First Yoke | How Ill Thy World Is Ordered | Lilac About Thy Crown | At Times The Fools Sing Freely | She's In A Folded Wing (But Flying) | Plum Forever | Time Forgot (To Change My Heart) | Hard On You | I'm Only Love | White Flag ]
8
Green Seagull – Cloud Cover
אני מודה, ממש לא הייתי מוכן ליפול מהאלבום הזה כמו שנפלתי בפועל. הגרין סיגל היא להקת פופ פסיכדלי בריטית מלונדון, שזהו לה האלבום השני. אלבום הבכורה שלהם מלפני שנתיים, היה חביב בהחלט אבל לא השאיר עליי רושם גדול. אלבום שלא נשאר איתי בכלל. האלבום החדש הגיע, ואמרתי שאשמע, בהחלט, למה לא, אני תמיד בעסק של עוד מוזיקת פופ פסיכדלית, רע מדי זה בטח לא יכול להיות. ואחרי מספר האזנות כבר הגיע אליי ההבנה המרעישה שייתכן שמדובר באלבום הרטרו-סייק-פופ הטוב ביותר ששמעתי מזה שנים. שנים! יש כאן כמה וכמה שירים לופטים וממכרים שרק דורשים להתנגן עוד ועוד. והם מרגשים כל פעם מחדש ולא יוצאים, לא מהאוזניים ולא מהלב. אלבום, מוזיקה, שירים וצלילים שהם אחד החיבוקים הכי חמימים ואופטימיים, שמשיים וחופשיים שקיבלתי באחת התקופות הכי קודרות, כמו משקה האנרגיה הכי יפה ומרגש.
[ Live In Lover | Simeon Brown ]
7
Cinder Well – No Summer
כמו שנה שעברה, גם 2020 עושה רושם להיות שנה יחסית חלשה בתחום הפולק. בהחלט לא היו השנה מספיק אלבומי פולק מקוריים, למרות שאני תמיד במצוד אחרי מציאות כאלו, אבל לפחות השנה הייתה לנו את Cinder Well. אמיליה בייקר היא אמריקאית שחיה ויוצרת באירלנד וזה אלבומה השלישי. זוהי מוזיקת פולק כאמור, אבל על הצד האפל והגותי יותר עם הפקה מינימלית ויפה של כלי מיתר קרירים. בייקר עושה עבודה מעוררת השתאות וצמרמורת ביצירת אווירה מקפיאת דם ומרגשת כאחד בעוד היא מושכת לכיוון היותר מינורי והרגוע.
[ Fallen | From Behind the Curtain ]
6
下山 (Gezan) – 狂 (Klue)
בוודאות אחד האלבומים – אם לא האחד שיותר מכל – שהכי פתחו לי את הראש השנה. טירוף יפני אם אי פעם היה אחד כזה. מוזר בקטע הכי טוב ומרתק שיש. KLUE הוא האלבום החמישי של להקת הרוק היפנית Gezan ולתאר את מה שהם עושים באלבום הזה תהיה אחת המשימות היותר קשות כחלק מכתיבת הסיכום הזה. זה מין רוק אקספרמנטלי עם הרבה השפעות דאב ומטאל המשובץ בקופי פייסט של קטעי שירה זעירים שמושמעים בלופ אינסופי ונותנים הרגשה של גן חיות תחת אנרכיה מוחלטת. צריך לשמוע כדי להבין. ישנם גם תופים שבטיים שמובילים את השירים בדהירה אינטנסיבית בעוד הסולן פשוט מתחרפן על כל הראש לאורך השירים כשהוא צורח את עצמו לדעת. אין לי מושג אם התיאור הגיוני או נותן איזושהי תמונה מתקבלת על הדעת אבל אין ספק שזו מוזיקה שצריך לחוות כדי להבין אם אוהבים או לא.
אלבום שיהיה קשה לעיכול עבור רבים, אבל אני מאמין שעם צ׳אנס וסבלנות תתגלה חווית האזנה יחידה במינה, וכן, גם מהנה בטירוף.
[ 東京 [TOKYO] | 赤曜日 [Sekiyoubi] ]
5
Klô Pelgag – Notre-Dame-des-Sept-Douleurs
בקלות רבה התגלית המוזיקלית הכי גדולה לשנת 2020. להבדיל מדניאל רומנו, שהוא מוזיקאי השנה שלי (שגיליתי רק השנה) בגלל כמות המוזיקה הבלתי נתפסת שהוציא אבל גם בשל ההשראה והנחמה שהתלוו לפעילות שלו, Klô Pelgag – היא קלואי פלטיר-גאגנון, מולטי-אינסטרומנטליסטית קנדית-צרפתית מבריקה ממונטריאול – הוציאה רק אלבום יחיד בשנה הזו. עם זאת חווית ההאזנה לכל הדיסקוגרפיה שלה שמסתכמת בשלושה אלבומים אחידים באיכותם הגבוהה, מלאי יופי ורגש שיצאו בטווח של שבע השנים האחרונות מילאה אותי בהרבה רוגע ואורך נשימה ועזרה לי עם הרבה נחמה ותקווה.
המוזיקה של קלו פלגאג מתרכזת היטב בשילוב של ארט-פופ-קאמרי-פרוגי עם עיבודי כלי מיתר ונשיפה מורכבים ומושקעים. מוזיקליות גרנדיוזית ומפותלת, צבעוניות מסנוורת אך גם חמימה ועוטפת. ועל כל המוזיקה המהממת מנצח קולה של קלואי בשפה הצרפתית, עם ניגון היתולי אך בוטח ששועט תמיד קדימה. הקסם במוזיקה הזו, באלבום הנוכחי, באמנית, בשלל שיריה ואלבומיה, הוא לאו דווקא במוזיקליות המתוחכמת אלא בתחושת החיות מלאת הרגש שנותנת את האשליה המשחררת של בריחה אל אירוע גדול ומפואר תוך כדי האינטימיות של מוזיקה שבוקעת מהאוזניות האישיות או הרמקולים הביתיים בזמן שגרה כפויה ודוחקת. ולא רק המוזיקה כל כך יפה, אפילו כל אחת מעטיפות האלבומים מבריק ויפהפה בפני עצמו. חתיכת עילוי זאתי.
[ Rémora | Où vas-tu quand tu dors? ]
4
Porridge Radio – Every Bad
היו השנה הרבה גילויים מוזיקליים משובחים ומפתיעים, כך שלהגדיר עוד להקה/מוזיקאית ששבתה את ליבי כ״גילוי השנה״ מתחיל להרגיש קצת חלול, ובכל זאת אי שם באיזור תחילת השנה כשעוד היו הרבה פחות גילויים, האלבום החדש של Porridge Radio הבריטית מברייטון – בהובלתה של הסולנית העוצמתית והפנטסטית Dana Margolin – הרגיש באמת כמו גילוי מסעיר ומטלטל. מוזיקת אינדי רוק מלנכולית שהיא כולה נימים וורידים חשופים, שירים מפרקים שיוצאים מגרונה הניחר והדואב של מרגולין עם עוצמת רגשות מצמררת בדחיפות בלתי ניתנת להתעלמות. אפשר להרגיש כל פיסת כאב ותסכול, זעם והשלמה וזה כל כך טוב להרגיש משהו.
[ Sweet | Born Confused ]
3
Fleet Foxes – Shore
בשנה כל כך קשה, ארוכה ומסריחה, הדבר האחרון שציפיתי לו זה אלבום חדש של פליט פוקסז. על אף שבהחלט היינו מאוד צריכים את זה, היה מוזר שסיוע אמיתי שכזה יגיע דווקא השנה. ממש כמו שקשה להאמין שהסתלקותו (בתקווה מחיינו לתמיד) של יצור כתום ודוחה תתרחש ב- 2020. אבל לרובין פקנולד היקר היו תוכניות אחרות. למעשה, האלבום כמעט ולא יצא השנה למרות שהיה בתהליכי עבודה כבר כמה שנים, ישר אחרי שיצא האלבום הקודם Crack-Up. כמו שקורה, שירים נכתבים ומוזיקה מולחנת, אבל הדברים פשוט לא מתחברים או מבשילים ליצירה אחידה, הן ברמת השיר והן האלבום. אז פקנולד גנז את השירים שכתב. התמקם בניו יורק תחת מגיפה וסגר, יצא לנסיעות מבודדות בצפון המדינה בתקווה לקבל איזו השראה. והשראה הוא קיבל. המראות המוריקים של אביב 2020, הוציא ממנו רעיונות ותחושות שבאופן הכי פחות סביר תורגמו למוזיקה הכי מעוררת תקווה של שנת הדיכאון הגדול.
למרות שמאז ומתמיד פליט פוקסז הייתה קודם כל הפרויקט של פקנולד ורק אחר כך להקה עם מוזיקאים נוספים, האלבום החדש הוא בו-בעת יצירה מאוד אישית שבאה מיצירה מבודדת למדי, אבל גם שיתוף פעולה עם כמה מוזיקאיות ומוזיקאים שתמכו מרחוק. העדות הכי ברורה לשוני ביצירה הזו לעומת תפוקת העבר של השועלים נמצאת כבר בשיר הפותח, שיר קצר שקולו המוכר של פקנולד בכלל לא נמצא בו אלא של מוזיקאית אורחת (לראשונה בתולדות הלהקה), שלא רק פותחת את האלבום כולו אלא גם את הלב העצור שלנו, בשיר פולק קטן וחולמני שמתפוצץ מאופטימיות. משם האלבום יוצא לדהירה עצלה תחת שמש נעימה ומחממת, תחושת נאיביות חסר דאגות. שרשרת ארוכה של שירים מלאי נחמה עדינה ואהבה גדולה, מקצבי up-tempo מלאי רכות, והרמוניות מלאכיות עם מלודיות כובשות. מסע מוזיקלי דרך מלא אושר, חיוניות, דאגה, נחמה, כנות וטוב לב.
פליט פוקסז כבר הגיעו לפיסגת המוזיקליות והמורכבות עם לחנים ועיבודים גדושים ומרתקים באלבומם הקודם, ולמרות שהאלבום הנוכחי לא נותן פייט רציני בגזרה הזו, אין פה גם ירידה ברמה. גם עם כל גישת הנחמדות המתפרצת של האלבום, המוזיקה לא פחות מרתקת בפני עצמה. כלים אינספור בכל שיר ושיר, זמרי וזמרות ליווי, המצאות קטנות ומשגעות, והרבה פיתולים קטנים שמונעים מהשירים לשעמם אפילו בהאזנה העשרים. אני כל כך אוהב את האלבום הזה ומוצא בו מלאי בלתי נדלה של נחמה, עד שאני צריך לעצור בעד עצמי מלקשור לו את כל הכתרים בעולם. אז אודה בזאת שלמרות שהוא אלבום הפליט פוקסז שהכי אהבתי מזה שנים רבות, הוא עדיין לא ברמה של אלבום הבכורה המופתי של הלהקה. אבל באמת גם לא הרבה מאחורה. יצירה יפהפייה ופנטסטית, שכמו שהבכורה שלהם עזרה לי המון בשנה הראשונה של האוניברסיטה, כך החדש עזר לי בשנה המוזרה והמדכאת מכולן.
[ A Long Way Past the Past | Maestranza | Quiet Air / Gioia ]
2
Hen Ogledd – Free Humans
למרות ש- Richard Dawson כיכב בסיכומי השנה של הבלוג כבר פעמיים עם שני אלבומיו הקודמים, עד השנה לא היה לי מושג שיש לו גם להקה פעילה שהוציאה כבר מספר אלבומים לאורך השנים. ולמרות שהלהקה הזו Hen Ogledd, רביעייה בריטית למרות השם הוולשי, מוכרת הרבה פחות יחסית לקריירת הסולו של דוסון – שבעצמה תפסה תאוצה רק בשלוש השנים האחרונות – לפחות לפי האלבום הנוכחי שלהם אפשר לומר שהיכשרון של דוסון יחד עם חברותיו ללהקה רק מתעצם בפורמט זה. בעוד שאלבומיו של דוסון נוטים יותר לכיוון הפולקי, האלבום הזה שונה לגמרי והוא בכלל משוטט באיזורי הארט-סינת׳-פרוגרסיב-פופ. מקבץ גדוש של שירים ארוכים יחסית אך מדבקים, ממכרים ומרתקים באותו זמן ולעיתים אפילו מוזרים ומאתגרים. מלא רעיונות מתפוצצים בזיקוקין די-נור צבעוניים בכל אחד מהשירים בתצוגת ראווה מהנה ומרקידה. דווקא השירים הכי גדולים באלבום הם אלו שדוסון נמצא ברקע ואת קידמת הבמה תופסות שתי חברות הלהקה Dawn Bothwell ו- Sally Pilkington שאני לא יודע עליהן כלום אבל בהחלט מלא התרשמות מהדרך בה הן מזרימות אנרגיה מטריפה בכל אחד מהשירים הרבים שהן מובילות, ביחד או לחוד. אלבום שאני לא מפסיק לחזור אליו או רוצה לחוות אותו עוד פעם כי הוא כל כך מוזר ונגיש ומשמח, עם רבדים רבים של עניין שמבקשים האזנה חוזרת, שוב ושוב בעוד הם מספקים הנאה מטורפת בחזרה.
[ Trouble | Space Golf ]
1
The Microphones – Microphones in 2020
מה פתאום שהאלבום החדש של The Microphones יהיה אלבום השנה שלי. כשאני חושב על זה, האלבום הזה הוא באותו זמן גם הבחירה היחידה ההגיונית עבורי וגם הכי פחות מתקבלת על הדעת. מה לי ולמיקרופונז ו- Phil Elverum, האיש שעומד מאחורי השם. אז בסדר, שמעתי בזמנו את האלבום The Glow Pt. 2 של המיקרופונים והוא באמת היה מצוין. אבל מאז לא שמעתי דבר אחר של אלברום שאהבתי, עוד פחות מה ששמעתי מ- Mount Eerie הפרויקט המרכזי שלו בעשרים השנה האחרונות. לעיתים נדירות גיליתי חיבור ליצירה שלו.
אבל האמת כשאלברום הודיע על האלבום הנוכחי כשהוא חוזר לשם The Microphones לראשונה מזה 17 שנה, אלבום של קטע אחד בלבד בן 44:44 דקות, ועוד מחליט לקרוא לאלבום בשם Microphones in 2020 כבר היה מעבר למוזר אבל גם מסקרן. כשהגיעו הרשמים הראשוניים החיוביים הבנתי שאין ברירה ועליי לתת עוד צ׳אנס נוסף. הראש שלי הלך קאבום. לדבר כזה לא ציפיתי.
לפחות אחרי ההאזנה הראשונה הבחירה בשם של המיקרופונז לאלבום (במקום Mount Eerie) הייתה ברורה הרבה יותר. מההיכרות השטחית יחסית שלי עם המוזיקה של אלברום, סגנונית המוזיקה באלבום הזה באמת הרבה יותר תואמת את הרפתקאות הסאונד והפידבק והלו-פיי של אלברום של שנות התשעים-תחילת האלפיים מאשר סגנון היצירה של השנים שמאז. אלבום שמתחיל עם קטע נגינת גיטרה פשוט שחוזר על עצמו בלופ לאורך 8 הדקות הראשונות ללא כל עדות לקולו של אלברום. קטע שבודק את גבול הסבלנות של המאזינות.ים, ורומז שגם אחר כך דברים לא יהיו פשוטים יותר. ברגע שקולו של אלברום מצטרף, הוא נכנס למונולוג כמעט בלתי פוסק, מפל אדיר של מילים ששוטף ושוצף את האוזניים בזרם כמו אינסופי.
כבר שם התגלה עוד רמז לכך שאני בכלל לא קהל היעד של האלבום הזה. המונולוג הבלתי פוסק של אלברום הוא בעצם רצף של זכרונות מימיו הראשונים כמוזיקאי צעיר שעובד על מוזיקה אותה הוא מקליט על טייפ בשנות התשעים. תיבת המייל שהוא פתח בהוטמייל עם שם הבמה החדש שלו, ההקלטות הראשונות מלאות הפידבק, ההשראות המוזיקליות, הופעה מלאת פידבק של להקת Stereolab, הנסיעות במכונית של ההורים, זכרונות ילדות, צפייה בסרט Crouching Tiger, Hidden Dragon בקולנוע בפירוט קצר רב מדי, טור עם Bonnie "Prince" Billy, הקלטות של אלבום ושירים שעכשיו כבר מוכרים למאזינים. על פניו נראה כי האלבום הזה הוא למעשה פרויקט נוסטלגיה למעריצים הקשים של אלברום, שהלכו איתו לאורך שנים ארוכות, שהרפרנסים הרבים ליצירה שלו יעלו איזה חיוך על הפנים. וזה, זה לא אני. הרפרנסים האלה הם לא הרבה בשבילי.
אז מאחר שמשהו בי כן זז מהמוזיקה שבאלבום/קטע הזה, שהמבנה שלו הוא באמת זר ומוזר ובלתי סביר, שובר את המוח מרוב שהוא לא אמור לעבוד כשהוא בעצם מאוד כן עובד. אז רציתי להבין למה. למה זה מזיז לי משהו ולמה בעצם אלברום הוציא את האלבום הזה. פרויקט נוסטלגי זה באמת לא. אין לו את הטון הנכון, אין פה התרפקות על זכרונות רחוקים. יש פה בריחה ונסיון התמודדות. אז למה להוציא את האלבום הזה דווקא עכשיו. התשובה שלי, וזו שגרמה לי להתחבר לאלבום הזה יותר מכל, נמצאת בעצם התאלמנותו של פיל אלברום מאישתו האמנית Geneviève Castrée לפני שנים אחדות. השורה שבתחילת השיר "…I probably won't find shelter In the arms of any other person" מרמזת שאפשרי שכל ההצפה הזו של זכרונות רחוקים היא למעשה הימנעות מתמשכת מהמציאות העכשווית, והאזכורים של מאגרי מים בצורות שונות לכל אורך השיר הם המציאות, המצב הנוכחי שנמצא בכל מקום ולא מותיר אוויר לנשימה, גם לא בזכרונות ולא בנוסטלגיה לא מאיימת.
אינטרפטציה זו – שאין לי שום רצון לבדוק אם היא נכונה – היא הסיבה שאני כולי מתמלא צמרמורת בכל האזנה לאלבום. זה כל כך נוגע, ויפה ומעורר הזדהות ורצון לתת ולקבל חיבוק וקרבה אנושית.
למרות שהמלל הבלתי פוסק – העלאת הזכרונות וההתמודדות עם ריקנותם – הוא בהחלט המרכז של האלבום, להבעה של המילים האלו והמוזיקה שמלווה אותם יש חלק גדול בהיותו של האלבום לחזק ותופס כל כך. עבורי אישית, אחד הכלים המוזיקלים האהובים ביותר הינו קטע מוזיקלי קטן ויעיל שנכנס ללופ רפטטיבי שלרגעים מחרפן את האוזן ובאחרים מספק מדיטציה מרגיעה. הכלי הזה מצליח לתפוס את תשומת הלב שלי ולהפנט אותי שוב ושוב. באלבום הזה הפשטות של קטע נגינת הגיטרה שלא פוסק, מוסיף רובד מרתק נוסף. אבל אם זה היה רק הקטע הרפטטיבי הזה אני לא חושב שהמוזיקה הייתה כל כך אפקטיבית. הכניסה של התופים והגיטרה החשמלית לשיר (וכן היציאה שלהם) עושה לא פחות את החוויה למה שהיא. כי יש תמיד משמעות ברורה לכל אלמנט מוזיקלי, קטן ככל שיהיה. הכל כדי להעצים את התחושות והזכרונות, לתת להם חיות ודגש. וישנו גם הקול של אלברום, שלמרות שהוא כמעט מעביר הרצאה ארוכה, ההבעה של המילים אף פעם לא משעממת והוא מצליח להוציא מלודיה ורגש מתפרץ מהרגעים הכי קטנים, בין אם זה תיאור של גלי הים, עבודה באולפן, הקפה של הבוקר אחרי לילה של הקלטות, או כל דבר בעצם. הכל חי ופועם מבעד לקולו של אלברום.
למרות שאין באלבום הזה הרבה נחמה, או אסקפיזם, דבר שהייתי צריך השנה יותר מבדרך כלל, החיבור האנושי שגיליתי להתמודדות שמתחת לפני השטח באלבום הזה ריגש ומשך אותי בלי סוף מאז שיצא. התחושות והנבירה המתמשכת ב- 44 הדקות ו-44 השניות האלה הביאו לי חלק גדול מהנחמה והבריחה שהייתי צריך ב- 2020.
[ Microphones in 2020 ]
[ האלבום המלא ביוטיוב מלווה בסרטון מפעים ומרגש בפני עצמו ]
תודה על העושר הזה… הרבה זמן אפרכסת להמון דברים שלא הכרתי וכנראה שאתוודע. שוב תודה על ההשקעה
תודה על התגובה, דני!
מקווה שתמצא דברים טובים לטעמך.
עכשיו סוף סוף יש לי זמן לנבור בסיכומים של אחרים, וכמובן גם בסיכום שלך!
איזה תענוג של סיכום גם ברמה המוזיקלית וגם המילולית. המון המון תודה!
תודה על תגובה מחממת הלב, זיו :)
תהנה!
כל הכבוד על ההשקעה. באמת פוסט כה מושקע, יפה לעין, נעים לגלילה ומעניין. תודה.
יש לנו כמה חפיפות, יש הרבה שאינני מכיר ולפי התיאורים לא בא לי להכיר (מה שמתפרץ וחופר…), ויש כאלה שכן בא לי להכיר. לקחתי חמישה לטיפול, שלושה מהם אינני מכיר ונראה לי שיש מצב שאוהב, ועוד שניים שאני צריך לתת להם עוד הקשבה. חייב לציין גם שיש כאן הרבה עטיפות מרתקות וממש יפות. תודה וחג שמח
תודות על התגובה והמילים הטובות, שרון!
אני מן הסתם בגדול אוהב מתפרץ וחופר, אבל כמובן לא תמיד זה לטעמי. פחות בקטע של ג׳אז חופר, למשל.
שמח שבכל זאת מצאת דברים טובים להעמיק בהם. מקווה שתאהב.
חג שמח גם לך!
תודה
מדהים…מגוון…מעניין.. ובעיקר מענג….תודה לך
תודה על התגובה, משה :)
שמח שאתה נהנה!
סיכום שנה מענג לקריאה והאזנה כמו בכל שנה. לא משנה כמה אני מחפש במהלך כל השנה אלבומים מעניינים, פה אני תמיד מופתע מהעושר הקיים שלא נתקלתי בו. אוהב את הטעם שלך.
Porridge Radio לא הכרתי ומש הלהיבו אותי (השירה שלה מהפנטת).
Hen Ogledd חודשיים לא יורדים לי מהסטריאו.
Black Bones כבר חודשים גורמים לי להיות שמח (New Angel הוא אחד מהמנוני האושר שלי השנה)
אלבום השנה שלך הוא יציאה מפתיעה, בדיוק עכשיו מתוודע אליו.
תענוג ותודה
כרגיל, תודה רבה על התגובה הנהדרת, אסף!!
כל כך מחמם לב לדעת שאתה נהנה מהסיכום(ים) ומוצא שזה מחדש לך. זה נותן לי המון מוטיבציה.
שמח מאוד שאהבת את פורידג׳ רדיו. מגילויי השנה האולטימטיביים שלי. נשארו אצלי בלב מאז כמעט-תחילת השנה ולא הרפו.
אני בשוק שהכרת לפני הסיכום הזה את Black Bones. בקלות מהגילויים היותר איזוטריים שלי השנה, ולגמרי מגיע להם אהבה והכרה רבה.
תמשיך להנות ולמצוא מוזיקה מצוינת לאוזניים שלך.
כמה יופי ונחמה. לא חושבת שהגבתי אי פעם, אבל כבר כמה שנים הסיכום שלך קופץ במייל ותמיד אני מוצאת פנינים שפיפסתי. תענוג לשמוע, לקרוא ולהתרחב.
שמח מאוד שבחרת להגיב ולשתף איתי את הנאתך מסיכומי השנה של הבלוג! זה ממש עושה נעים והופך את העניין לשווה את זה.
תמשיכי להנות מהמוזיקה!
ארז יקר,
כותבת עם תודה ענקית בלב על הסיכום המופלא. התענגתי על כל רגע וגיליתי המון אוצרות שבין חלקם נאלצתי לברור כדי לא לכרוע תחת העומס החיובי :)
Dias Raros by Melenas – איזה חברה מקסימים, מקסימים.
For Their Love by Other Lives – אלבום מעולה, קניתי :)
Don't Let The Ink Dry by Eve Owen – נהדרת, למזלי כבר גיליתי אותה קודם ורכשתי כמובן בזכות המלצה שלך.
Days of the Rocks by Plantman – מתוק מאוד מאוד.
From a View by Floodlights – אלבום מקסים.
The Archer by Alexandra Savior- התאהבתי וקניתי.
Triángulo de Amor Bizarro – Triángulo de Amor Bizarro – ממש חמודים, מזל שאין בבנדקמפ.
A Outra Banda da Lua – A Outra Banda da Lua- עושה טוב על הלב. גם כאן מזל שאין בבנדקמפ.
The Goalie's Anxiety at the Penalty Kick – Ways of Hearing – אלבום מרגש שכבר רכשתי בזכותך.
Doom Country by Kjellvandertonbruket – מיוחד כל כך ומאוד ריגש אותי.
Motorpsycho – The All Is One – אם היה בבנדקמפ, הייתי קונה בלי לחשוב בכלל. פגז.
Un canto por México vol. 1 – Natalia Lafourcade- שלח אותי למקום מופלא, מזל שגם אותו אין בבנדקמפ ;)
What's Tonight To Eternity by Cindy Lee – נרכש. לא יכולתי. עשוי עם כל כך הרבה רגישות ונשמה.
Cloud Cover by Green Seagull – אהבת אמת, נרכש בלי היסוס.
How Ill Thy World Is Ordered from How Ill Thy World Is Ordered by Daniel Romano – למזלי כבר נרכש בזכותך :)
SAULT – Untitled (Rise – סוף סוף חפיפה שלנו בלי תיאום!!! קניתי ביוזמתי המלאה עוד לפני :)))
Doves – The Universal Want – עוד הסכמה מלאה שלנו :)
Les Hay Babies – Boîte aux lettres- מקסימות, הקשבתי לו עוד בעבר כשמלצת ונהניתי לחזור שוב.
Ghosts & Voices by Black Bones- יופי של אלבום מלכותי.
Karina (37) – 2 – וואי וואי וואי, איזה גילוי בזכותך. יש לכתוב לה שתעלה את האלבום לבנדקמפ. אני רוצה לבזבז כסף על זה.
Free Humans by Hen Ogledd – מאוד נהניתי.
Shore by Fleet Foxes – אלבום יפיפה!!!
狂（KLUE） by GEZAN – פגז!!!! אני לא מבינה איך דבר כזה נעלם מעיני עד עכשיו ואיזה נהדר שכן הגיע בסוף ועוד ככה.
The Microphones – Microphones in 2020- אלבום מדהים. אני מתרגשת ממנו יותר מידי ולכן מקשיבה לו פחות, אבל אין ספק שראוי לתואר!!!!
אני חושבת על כמה העשייה הזו תורמת לאנשים שעוקבים אחרי הבלוג לאומנים ולא נותר מה לעשות מלבד לחייך חיוך גדול גדול!!!
תודה!!!!!!
שמע ארז,תמו מילותיי..איזה עונג!איזה ע/אושר.
כל שנה אתה עושה זאת מחדש.כישרון עצום יש בך חבר, אשרייך.
כל שנה אנחנו נפגשים פה עם אותו הלך רוח מתפעל פחות או יותר. אבל וואלה אתה רק משתבח עם הזמן, והטעם אוי הטעם המוזיקלי הזה-הכי קרוב ל״שלמות״ אם יש דבר כזה.
תודה רבה, הכרת לי פה לפחות 15-20 יציאות שלא הכרתי כלל ועוד 5-6 שצלצלו מוכר אך לא מספיק.black bones-זו חתיכת מאסטרפיס שיהפוך בעייני לקלאסיקה עם בוא הזמן, וכן green seagull-אלבום ממכר.
porridge radio אלבום מטריףףף
Floodlights המשגע!!
איזה פאקינג תענוג..
אם אפשר להמליץ-הייתי מכניס לרשימה הפסיכית והיפייפיה הזו את Muzz(אין מצב שפול בנקס שותף למשהו והעולם שותק..)
Kharuangbin-שאני ממש מופתע שלא נכנסו פה תחת כנפך-אלבום פשוט אדיר
Tobin sprout-אלבום פולק במיטבו
Pole-באלבום אלקטרוני בואך אמביינט,מדהים מדהים
Holy hive-אתה פשוט חייב לשמוע את זה(מניח שאתה מכיר בעצם..)
Baxter Dury-לטעמי(ואני שונא להכתיר ולהשתמש ב״הכי״,הרי it’s all about timeing)
אלבום השנה! ללא ספק הטוב ביותר שלו בעייני,מופק לעילא ולעילא בעל ארומה צינית ותפאורה מושלמת.
נשתמע..
וואו, שי. המון תודה על התגובה הנהדרת. כל כך משמח לשמוע כמה שאתה נהנה מהסיכום הזה. זה באמת הכי מחמם לב שיכול להיות. אז תודה שהגבת!
תודה רבה על ההמלצות.
Muzz אני כנראה צריך לבדוק. לא שמעתי כי עברו שנים רבות מאז אהבתי משהו של פול בנקס, אבל אולי הפעם יהיה שונה?
Kharuangbin – שמעתי את האלבום השני שלהם, והאמת לא התחברתי. הטוויסט הפ׳אנקי שלהם על פסיכדליה צבעונית לא עשתה לי את זה. אני פחות בנאדם של גרוב.
Tobin sprout – לא שמעתי. אבדוק!
Pole, Holy hive – אין לי שמץ של מושג מה אלו. הדלקת אותי ובודאות אבדוק!
Baxter Dury – מאוד אהבתי את בקסטר בעבר. שלושת האלבומים הראשונים שלו פנטסטיים לגמרי. החל מהאלבום הרביעי הוא איבד אותי. את האחרון בכלל לא שמעתי, אבל אתה לא הראשון שמדווח שמדובר באלבום מעולה. גם אצל הבלוג השכן himandshe האלבום הגיע מאוד גבוה. אז כנראה יש שם באמת משהו שווה. אבדוק כמובן.
שוב, תודה על התגובה המתוקה. תבוא שוב!