את הפוסט הרציני הראשון פה בבלוג החדש עם ריח הניילונים שלי אני אקדיש ללהקה חדשה והרעננה שהכי מרוממת את רוחי בזמן האחרון ומהזמן האחרון.

החבר'ה האלה Foxygen שמם. צמד צעירים מקליפורניה שנדמה שכתבו על כל קירות ביתם את הכיתוב "רטרו בפול גז" והם באמת מאמינים והולכים עם המנטרה הזו עד הסוף. המוזיקה של Foxygen שקועה עד מעל הסנטר בשנים המוזיקלית הפורות והמהפכניות שבין 1968-1977.

לקראת סוף 2012 יצא בלייבל Jagjaguwar בריאישיו ולראשונה בהפצה רחבה אלבומם הראשון של הצמד Take the Kids Off Broadway. אלבום בלתי מגובש בעליל, בליל מופרך של שבעה שירים מלאי אדרנלין, יצירתיות וחיות שככל שאני מקשיב להם עוד ועוד כבר קשה לקבוע מה יש בשירים האלה יותר – השפעות על גבי השפעות או יצירה מקורית ונועזת. אני עדיין לא יודע, אבל קשה לי לתאר במילים את מידת ההנאה והאנרגיה שאני שואב מהאלבום הזה.

קצב התחלופה של מקורות ההשפעה ב- 36 הדקות הזריזות אך המלאות של האלבום הזה הוא לא ייאמן. רגע אחד דיוויד בואי, רגע שני הקינקס ואז טי רקס, רולינג סטונז ואז… "רגע, מה זה, וואו, זה נשמע לי כל כך מוכר…". וטונות על גבי טונות של גלאם רוק ופסיכדליה.

ואז ממש לא מזמן הספיק כבר לצאת אלבומם השני בעל השם המפוצץ בטרחנותו (האירונית?) We Are the 21st Century Ambassadors of Peace & Magic. אפשר לומר שזה אלבום "בוגר יותר" אבל זה לא יהיה נכון, זה רק מגובש יותר, מפוקח יותר (לא, לא טעיתי – מפוקח – על ידי המפיק שלהם ריצ'ארד סוויפט) ופזיז פחות. שינוי לטוב או לרע – קשה לי לקבוע. אך השירים בהחלט מרגישים שונה לעומת אלבומם הקודם.

באלבום הזה סך ההשפעות דולל על מנת להפיק אלבום קוהרנטי יותר, שלם יותר ומבלבל פחות שכישרון היצירה של הצמד הוא בקידמה ולאו דווקא כישרון ההאזנה והחיקוי. אני שומע באלבום הזה הרבה יותר את המהות שמתהווה מ- Foxygen ויכול לראות קצת ברור יותר את הדרך שהלהקה עולה עליה. אבל האמת, האלבום החדש עבורי קצת פחות כיפי ולופת ועדיין אחד הדברים היותר טובים עם החותמת "2013" עליהם עד כה ופתיחה מעולה לשנה עם הרבה ציפיות מוזיקליות. אני רק מקווה שיותר מהאנרגיות של האלבום הראשון יחזרו לאלבום השלישי, לכשיצא.

דבר אחד שאין ספק כי הלהקה דובקת בו זה מסגרת הזמן – שוב אלבום קצר של 36 דקות. אך לא תתפסו אותי מתלונן, קודם כל כי רוב גדול של האלבומים האהובים עליי הם בעלי מסגרת זמן דומה, ודבר שני הוא שעם הפוריות של הצמד, אין מה להתלונן על אלבום קצר. הריי בטח לא רחוק היום שאלבומם השלישי של נערי הפרחים הקופצניים האלו יגיע וישמח את ליבי ואוזניי.

תשמעו את San Francisco עם השורשים השוודיים שלו, את On Blue Mountain שהוא פסיכדליה למהדרין בעל המבנה האפקטיבי כל כך, את Oh Yeah הכיפי והתזזיתי ובאמת, תשמעו את כל האלבום הזה, או יותר טוב את שני האלבומים ואני מקווה שתשבו בקסמיהם של הצעירים הפוחזים והמבטיחים האלו. אני יודע שיהיו לא מעט שמבחינתם המוזיקה הפוקסיג'נית היא למעשה חיקוי במלוא מובן המילה. אני בטוח לא חלק מאותם אנשים, עבורי זו חגיגה רטרואית המתובלת בהרבה רעננות, הברקות ואנרגיה אינסופית ואני מקווה שגם אתם תצדדו בי.