רק אחרי שהתחלתי את הבלוג שמתי לב שאני חוזר על עצמי במידה מסויימת. אולי יותר נכון לומר שהטעם שלי הוא שחוזר על עצמו. לפני כן לא ממש שמתי לב שככל שזה נוגע למוזיקה חדשה אני נמשך יותר למוזיקה שמתאפיינת ברטרו, ובעיקר כשמדובר בפסיכדליה, שגלי הנאו-פסיכדליה שוטפים ומציפים את חופי המוזיקה האלטרנטיבית בשנים האחרונות. אני אין לי היכולת להישאר אדיש לנוכח הצפה זו ונשבה בקלות בקסמיה ההזויים והאופפים של התוצרת החדשה של סוגה מוזיקלית זו. בתיאוריה הייתי רוצה לכתוב יותר על מוזיקה אחרת, כזו שיותר מגלמת בתוכה את התקופה הנוכחית שהיא 2013, מוזיקה חדשנית יותר שפחות נוגעת בנימים בגופי שנוחים להתרשם בקלות רבה יותר. אבל המוזיקה הזו לא מגיעה אליי. ואולי בעצם מוזיקה בת זמננו לא יכולה להיות חדשנית יותר או שהיא רק בתקופה קשה. ואולי הגיע זמן בהיסטוריה שהעניין הוא לא ליצור את הדבר הבא, את הצליל העתידני ופורץ הדרך, אלא לעשות שימוש ללא בושה בכל החומרים שנוצרו בהיסטוריה לא קצרה בכלל של מוזיקה מוקלטת. להחיות, להרכיב, למקסס, לשלב ולהציג יצירות חדשות מחומרי גלם ישנים ועדיין להיות אפקטיביים גם אם זו לא נבואת הדור הבא של המוזיקה.

וממחשבות תהומיות ומפוזרות אלה אני אעבור למושא הפוסט שמגלם בדיוק את המסקנה הנ"ל.

לפני שנתיים בדיוק הייתי לראשונה בפסטיבל פרימוורה סאונד שבברצלונה – בשעה מסויימת הייתה ההתנגשות הבאה: בבמה הגדולה הופעה של M. Ward, בבמת פיצ'פורק הייתה הופעה של James Blake שהוציא את אלבום הבכורה הסוחף שלו באותה שנה והייתה גם הופעה של הלהקה Wolf People בבמת ה- ATP המשובחת. היה יכול להיות נחמד מאוד לראות את ההופעה של M. Ward אבל חוץ מאלבום אחד לא ממש הצלחתי להתחבר למוזיקה שלו, את ג'יימס בלייק הייתי רואה בשמחה רבה וזוגתי אכן נטתה להופעה הזו, אך במצב הקיים הופעה של Wolf People זה הדבר שנראה לי הכי נכון לתפוס. כך שהתפצלתי מזוגתי שהלכה לג'יימס בלייק הצעיר ונהנתה כהוגן, אני תפסתי מרחוק שלושה שירים של M. Ward שהתחיל מוקדם (השלישי שביניהם היה השיר המועדף עליי שלו [זה] כך שעזבתי מרוצה) והגעתי לפני הזמן לבמת ה- ATP ותמסתי מקום ליד הגדר, שורה ראשונה. דבר שהיה קצת מופרז כי ההופעה הייתה דלילה מאוד בקהל.

הבחירה הזו התגלתה כאחת מהמוצדקות ביותר שלקחתי בפסטיבל הזה. הופעה כה טובה שהכילה כמה הפתעות. הראשונה בהן היא כאשר חברי הלהקה עלו לבמה וגילו עצמם כחבורת חננות. חולצות פסים, שיער פרוע הדורש תספורת ראויה, זקן מדובלל וסקס אפיל שמזמן צנח מתחת לגובה פני הים. כשארבעת חברי הלהקה התחילו לנגן, התגלתה ההפתעה השניה – מסתבר שהם נחנחים אך ורק למראית עין, בפועל הם חיות על הבמה. מהר מאוד נפלה עליי ההבנה כי עד כמה שאהבתי את האלבום שלהם Steeple שיצא שנה קודם, הם אפילו יותר כובשים וסוחפים בהופעה חיה. והייתה הבלחה נוספת של הבנה – לחברים האלה יש חוש מלודי מופלא שלא נופל מזה של האמנים האגדיים שהלהקה מושפעת מהם.

האלבום החדש של Wolf People מבצע פנייה, גם אם לא חדה במיוחד, מן המוסכמות שהלהקה הציגה באלבום הקודם. Steeple מ- 2010 הציג אוסף של שירים קליטים מאוד, קומפקטיים ברובם עם לחנים ממוקדים,  ולהיט אחד גדול (?) שכולל מנגינת חליל ממכרת לחלוטין. Fain החדש בערך יוצא מאותו מקום בו הקודם מסתיים ומראה שינוי מסויים מבחינת כתיבת השירים ובא לידי ביטוי בשירים הרבה פחות קצרים. באלבום הקודם רוב השירים הסתיימו גג בגבול ה- 5 דקות ובאלבום הנוכחי רק שיר אחד יורד מהגבול הזה. אז כן, השירים ארוכים יותר, ולמרות שזה יכול להתפרש כמשהו בעייתי או הידרדרות, אין זה המצב. השירים הפעם מציגים מבנים מורכבים יותר. בעבר הלהקה הציגה בעיקר שירי פולק-רוק אנגלי עם נגיעות בלוזיות ופסיכדליות, הרבה השפעה של להקות אנגליות מסוף הסיקסטיז תחילת הסבנטיז כמו טראפיק, Fairport Convention של התקופה הרוקית יותר וג'טרו טאל בתקופתם המוקדמת והפולקית. באלבום השלישי הנוכחי סגנונית הלהקה נשארה בערך באותו מקום כאשר ירדו הנגיעות הבלוזיות ונוסף למשוואה ,או בעצם די השתלט, הפרוגרסיב פולק (זה מוזר מדי לכתוב "פולק מתקדם") שמאופיין אצל הלהקה בלחנים הסבוכים.

למרות שירים ארוכים, פחות פופיים ועם מבנים מורכבים  החוש המלודי של הלהקה מתגלה הפעם בשיאו. ההתקדמות המרשימה שהלהקה עשתה עם Fain היא שבעוד שבעבר הם כתבו שירים קצרים (יותר) וקליטים, זו נראית לי כמו עבודה קשה יותר לכתוב שירים ארוכים ומורכבים ועדיין להכיל מרכיבים מלודיים כובשים. עצם זה שהשירים פחות פשוטים (והאמת, זה לא שהם היו ממש פשוטים בעבר) ונשארו מלודיים להפליא ולא מנוכרים זו הפתעה מענגת, כמו המוזיקה עצמה.

אם תשאלו אותי, לא פחות מביצועי הנגנים והלחנים המצויינים, הסולן, על הקול וההגשה, הוא אחד המרכיבים החזקים במשוואה שהיא המוזיקה של Wolf Peole. אני מכור לקול שלו ולדרך בה הוא שר – גבוה, דרך האף עם הרבה השפעה מזמרי הפולק רוק האנגלים, גם אם הוא לא גדול באסתטיקה ובפרמטרים שטחיים של יופי. זה לא קול מרשים שיכול לעמוד בפני עצמו או להיחשב לאחד הגדולים שבזמרים של הדור הנוכחי, אלא רק מרכיב נוסף, נוכח ויציב שעושה את המוזיקה בכללותה למה שהיא. השילוב עם המוזיקה שלצידו הופך את החוויה לזורמת להפליא, מהנה ובכל זאת מקורית במידת מה.

אומר את האמת, Fain לא תפס אותי מהאזנה ראשונה, לא כמו ש- Steeple עשה ולפת בחוזקה ולא שחרר לרגע. אבל החדש הצליח לגדול עליי ככל שהתמדתי בהאזנות, ולקחו לו כמה עד שהוא התחיל בזה. אבל עכשיו אני לא חושב שהוא ממש נופל מ- Steeple אלא די עומד לצידו, גם אם טיפה בצל.

Wolf People – 02 – All Returns

Wolf People – All Returns

Wolf People – 03 – When The Fire Is Dead In The Grate

Wolf People – When The Fire Is Dead In The Grate

Wolf People – 07  – Thief

Wolf People – Thief