{{ נהניתם/ן? אז בואו לעשות לייק לעמוד הפייסבוק לאוצרות מוזיקליים נוספים! }}
שנת 2018 הייתה קצת שנה של שגרה עבורי. למדתי להתרגל לאווירת סוף העולם והסערות ששנת 2017 הביאה עמה. היו אירועים מבאסים והיו אירועים נפלאים (דוגמא אחת). היו גם טיולים מופלאים והיו שינויים. מבחינה מוזיקלית זו הייתה השנה בה צרכתי מוזיקה אך ורק באמצעות ספוטיפיי. זה היה שינוי גדול בתחילה אבל כמו הרבה פעמים בחיי הבוגרים כצרכן מוזיקה, תמיד מתרגלים לטוב ולרע עד שלא זוכרים בכלל איך היה קודם.
ספוטיפיי אף פעם לא הייתה גילוי טכנולוגי משנה חיים עבורי. למרות שהשירות הודיע לי השבוע שהאזנתי למוזיקה יותר מ- 110,000 דקות השנה, שירות הסטרימינג היה בעיקר הספק ולא היה בכלל המכוון. נראה שהאלגוריתם אמור להכיר אותי טוב למדי, ועדיין אני מחמיץ פנים כל פעם שאני מסתכל על הפלייליסטים שהוכנו במיוחד בשבילי. זה השיא של טכנולוגית המלצות המוזיקה שקיים היום? סיריסלי? בחמש דקות בכמה אתרים ספורים אני מצליח לאגור לעצמי מוזיקה יותר מאתגרת ומרתקת מההמלצות הרובוטיות האלה (ואני הכי בעד אנליזת ביג דאטה, אני פשוט מאוכזב מהתוצאה הנוכחית).
אז גם השנה, כמו כל שנה בעצם, רשימת סיכום האלבומים שהכי אהבתי בשנה האחרונה היא מלאכת ליקוט אישית במיוחד. כמה וכמה המלצות אישיות מחברים והרבה מאוד איסוף ממקורות מידע שהוכיחו את עצמם שוב פעם גם השנה. הרבה מאוד מוזיקה שלא קיבלה את הבמה הראויה לדעתי במהלך השנה ובתקווה תגיע בזכות הפוסט הזה לעוד כמה אוזניים ראויות וקרויות.
כמו שנה שעברה, גם הפעם יש פלייליסט ספוטיפיי שמאגד את שירים מכל האלבומים ומומלץ לתת לו להתנגן במהלך הקריאה או בכלל בלי קשר לטקסט (שגם ככה כולנו יודעים שזה רק האקסטרה ולא העיקר). הפלייליסט מוטמע כנגן בתחתית הפוסט או שפשוט אפשר לפתוח בחלונית חדשה מפה.
ולמי שסקרן, זו הרשימה של כל האלבומים ששמעתי השנה.
בהמשך החודש יגיע הפוסט שמאגד סיכומים של אחרים וגם תגיע בקרוב הפתעה גדולה נוספת שאני ממש מתרגש לקראתה ומצפה לשתף אותה עם קוראי וקוראות הבלוג (ההפתעה פורסמה: פירוט בפסקה הבאה) אז שימו עין לגבי עדכונים ותחזרו בקרוב.
פרסמתי גם לראשונה פוסט אורח בבלוג שבמקרה גם הוא פוסט סיכום – אלבומי השנה של יובל חורי. רשימה אקלקטית וברובה שונה מאוד מהרשימה של הפוסט הנוכחי. מאוד מומלץ לבדוק!
אז אני מזכיר כרגיל – הטקסטים הם רק אקסטרה, המיקומים הם שרירותיים למדי והכי חשובה היא המוזיקה וההנאה האישית.
אז שתהיה קריאה והאזנה נעימה ומלאת חידושים וגילויים!
סיכומים משנים קודמות:
2012 (מחוץ לעשירייה / עשרת הגדולים )
2013
2014
2015
2016
2017
תוכן עניינים:
[ החמישים | הארבעים | השלושים | העשרים | העשירייה | החמישייה ]
50.
The Amazing – In Transit
אחרי שלוש שנים להקת The Amazing השוודית חוזרת לסיכום. ב- 2015 ראיתי בהם כגרסה היותר פרוגרסיבית ואקספרימנטלית לפולק-רוק הפסטורלי של Midlake. מאז הם די נטשו את מתחמי הפולק והידקו את אחיזתם בגיטרות החשמליות והסינת׳יסייזרים. המוזיקה ב- In Transit היא מאוד חולמנית, אמביאנטית, פסיכדלית עם כמה וכמה רגעי פריק אאוט מכוסחים. באלבום הקודם שלהם מ- 2016 הרגשתי שהם קצת איבדו את הכיוון שלהם וממחזרים את עצמם, אז אני שמח לשמוע שהם יותר בטוחים בעצמם באלבום הנוכחי גם אם אני לא לגמרי בטוח שהוא ראוי להיות כל כך ארוך.
[ First Touch of Light | Benson se Convirtio Completamente Furiosa ]
49.
[mewithoutYou – [Untitled
להקת הפוסט-הארדקור האינטיליגנטית מפילדלפיה שלוש שנים אחרי אלבומם הקודם – שהיה לכניסה הרשמית שלי לעולמם המוזיקלי – חזרה השנה עם אלבום ואיפי שלשניהם קראה באופן תמוה Untitled. האיפי היה לי מאוד מאכזב, אבל האלבום המלא שהגיע ישר אחריו פיצה על עוגמת הנפש. אמנם חומרים קצת פחות מסעירים מבעבר, אבל האש והעוצמה שכל כך מזוהים עם השירה של ֿאארון וייס עדיין פה ואפשרי שנעשו חסרי רחמים אפילו יותר מבעבר.
[Julia (or, 'Holy to the LORD' on the Bells of Horses) | Winter Solstice ]
48.
Anywhere – Anywhere II
פולק רוק פסיכדלי רותח שמגיע מלוס אנג׳לס. מזכירים לי את Hero Oblivion רק עם פחות רגל על דוושת האסיד ובלי הקול השמיימי של מג ביירד המלאכית. ועדיין, לא מעט גיטרות מבעבעות לצד שירה נשית מקסימה.
[ Astrophysical Graffiti | Flamenco Youth ]
47.
Beautify Junkyards – The Invisible World of Beautify Junkyards
אחד האלבומים המפוספסים ביותר של השנה מבחינתי ולו רק כי בתוך האלבום הזה מסתתר אלבום כל כך הרבה יותר טוב. קודם כל, מדובר באלבום השלישי של להקה פורטוגלית שעושה פסיכדליה שהיא חצי רטרו נושן וחצי סאונד עתידני, אבל יותר כזה שדמיינו אותו בזמן שהצלילים הרטרואים נחשבו עדכניים. פסיכדליה פולקית עצלה לצד בארוק פופ מקסים ומעלה אבק.
סאונד מאוד מיוחד, אווירה מהפנטת ובלתי רגילה שתרמה גם לפסקול של סדרת הטלוויזיה הטרייה Lode 49 שממוקמת בלונג ביץ׳, קליפורניה, עיירת גולשים שמשית שמלאה במשרדים ריקים ודמויות שאיבדו את דרכם באמצע החיים ומעבירים את זמנם בסניף של ארגון מסתורי שאולי יביא להם קצת עניין לחיים. והמוזיקה של Beautify Junkyards מתאימה בול ומאז אני לא יכול לדמיין את המוזיקה הזו אחרת. ועם כמה שאני נהנה להקיף את עצמי בצלילים ובדימויים האלו, האלבום הזה פשוט ארוך ומבולגן מדי. אני ממש משוכנע שעם הקפדה קשוחה יותר וחיתוך של 30% מהחומרים פה היה יוצא אלבום כביר שהייתי חוגג את קיומו הרבה יותר.
[ Aquarius | Sybil´s Dream ]
46.
Suss – Ghost Box
בקלות מהאלבומים הכי מיוחדים שנתקלתי בהם השנה. תמהיל מוזר, מרתק ולא ברור של מוזיקת אמביינט איטית עם סאונד של אמריקנה. מפוחית, פדאל סטיל, סימפולים והרבה אבק ומדבר. כמו פסקול של אניו מוריקונה לסרט של סרג׳יו לאונה, רק אנטי-אפי, יומיומי ומקורקע. חוויה משונה ולא רגילה.
[Canyonlands (Return to Wichita) | Late Night Call ]
45.
Ivar Bjørnson & Einar Selvik – Hugsjá
לפני שנתיים גיליתי את להקת Wardruna הנורווגית שבדיוק סגרו טרילוגיה של אלבומי פולק נורווגי מסורתי. שנה שעברה הייתי בהופעה המהפנטת ומיוחדת שלהם ועכשיו אני תוהה לאן הלהקה ממשיכה מכאן. עושה רושם ש- Einar Selvik – מנהיג הלהקה – תוהה גם הוא דברים דומים ובמקום לחתר אל עבר אלבום חדש הוא שיחרר אלבום שני בשיתוף הפעולה בינו ובין Ivar Bjørnson. זהו אלבום שנושא את החותם הבולט שהיא השירה של סלביק שמלווה הפעם במוזיקה הרבה יותר מודרנית לכיוונים פולק-רוקיים רק עם ניחוחות ברורים של נורווגיה הוויקינגית ושל Wardruna. הרבה יותר נגיש מהמוזיקה של להקת האם אבל גם פחות מוזר (ומפחיד).
44.
Rickard Jäverling – Album 3
לצערי לא מצאתי השנה אלבומי פוסט רוק מוצלחים ששווה להמליץ עליהם. האלבום השלישי של ריקארד יברלינג השוודי הוא לא לגמרי פוסט רוק אבל כן אלבום אינסטרומנטלי שנע בין הרוק, לפולק לאלקטרוני. מאוד מזכיר לי את האלבום משנה שעברה של כן להקת הפוסט רוק Do Make Say Think שגם כיכבה בסיכום. מאוד אווירתי, פסטורלי ומחובר לטבע. נעים ומקסים.
[ April Flood | What Happened In Bowdark ]
43.
The Beths – Future Me Hates Me
להקת The Beths הצעירה מגיעה מניו זילנד עם אלבומם הנוכחי והראשון. שילוב של אינדי רוק צעיר ותמים ו- Pאנק פופי מהיר וכיפי. שירים מלאי דחיפות שכוחם הרב הוא בעיקר בשירה חסרת הרסן של הסולנית אליזבת סטוקס והתיפוף המטריף והמסחרר שמצליח להתבלט ולהאפיל על שאר תפקידי הנגינה. כפי שאפשר להבין כבר משם האלבום, התמות הן מלאות מרמור ותסכול של אנשים צעירים אבל עם הרבה היתוליות בצד.
[ Little Death | Not Running ]
42.
Firestations – The Year Dot
להקת בריטית צעירה שעושה בריט פופ מעופף עם שכבות עמוסות בהרמוניות וסינת׳ ועם הפקה חללית מעולה. שירי פופ יפים וחמימים.
[ Holdouts | Make Your Own Mind Up ]
41.
Toby Driver – They Are the Shield
מסתבר שטובי דרייבר, איש להקות אוונגרד מטאל אימתניות כמו Kayo Dot ו- maudlin of the Well, מוציא בזמנו הפרטי ותחת שמו שלו אלבומי תזמורת קלאסית (אוף, אני צריך למצוא כבר תרגום עברי לז׳אנר Chamber Music, עברית זה קשה. עדכון: קוראת נאמנה כתבה לי שהתרגום זה ״מוזיקה קאמרית״. וואלה) עם נטייה לפוסט רוק ופרוג. ההפך הגמור למוזיקה שהלהקות שלו מוכרות בגינה. המוזיקה באלבום They Are the Shield היא איטית ועדינה, מוקפדת, עמוקה וחיננית שמתפרשת ברוגע עם אמוציות גועשות.
[ Anamnesis Park | 470 Nanometers ]
40.
Litku Klemetti – Taika tapahtuu
אפשר לומר ש-ליטקו קלמטי היא התשובה של פינלנד לאריאל פינק. פופ לו פיי אקסצנטרי אנרגטי ומינימליסטי אך גם דינמי ומורכב שלא מפסיק לדהור קדימה. אבל יש כאן גם קצת יותר מזה. אני מת על ההגייה של ליטקו והדרך בה היא שרה את הטקסטים בשפה הפינית שאין מצב בעולם שאבין אפילו הברה ועדיין נדבקים לי לאוזן למרות זאת (ואולי בגלל). אפשר ממש להרגיש את ההשפעה של מיסטר פינק ואפילו לזהות מספר ציטוטים/מחוות אבל גם אי אפשר לטעות בזווית הייחודית שליטקו נותנת לסאונד הספציפי הזה.
[ Sytkäri | Tunsit minut jo silloinkin ]
39.
Moonface – This One’s for the Dancer & This One’s for the Dancer’s Bouquet
ספנסר קרוג כבר ביקר בסיכום של הבלוג פעמיים בעבר עם שני אלבומיו הקודמים תחת השם Moonface. לקרוג יש קריירה ענפה שמלאה בשינויי כיוון חדים, להקות שונות, שיתופי פעולה מפתיעים והרבה מאוד מה להגיד. אבל אני לא יכול לומר ששמעתי מקרוג משהו כזה בעבר. האלבום הנוכחי, שהוא רשמית הפרק האחרון בספר שהוא Moonface אחריו קרוג נוטש את הפרויקט וממשיך הלאה ממנו, הינו גם ללא ספק הגראנד-אופוס שלו. האלבום הכי שאפתני והכי אקספרימנטלי וקשה לעיכול שהוציא. אלבום של שעה וחצי על פני 16 שירים שאורג יחדיו כשתי וערב שני אלבומים שונים למעשה שהוקלטו בנפרד על פני 7 שנים.
באסופת שירים אחת קרוג לוקח את דמותו של המינוטאור המיתולוגי שנקלע במבוך ומהרהר בנפשות שהביאו אותו לשם ומביע את סליחתו כלפיהן באסופת שירים עם הכותרות שאומרת בדיוק את זה. בין לבין השירים האלו קרוג שילב אסופה נוספת של שירים אופיניים יותר שהוא שר דרך נקודת מבטו שלו. שתי קבוצות השירים מאוד שונים, עם גוון מוזיקלי נבדל לחלוטין, כלים שונים, מוזיקאים שונים. ההזרה שנוצרת מהזגזוג ומהלחנים והתמות עצמן יוצרים חוויה ייחודית ובלתי רגילה. קשה לי מאוד להמליץ על האלבום כמכלול, כי הוא אלבום קשה שגם אחרי האזנות רבות אינו נעשה קליל יותר, אבל עדיין יצירה מרהיבה שכוללת כמה וכמה פסגות מוזיקליות מדהימות.
[ Walk the Circle in the Other Direction ]
38.
Karina – Karina
האלבום שהכי התקשיתי השנה למצוא בספוטיפיי. מילא השם של הלהקה אבל באמת, לפחות ששם האלבום יהיה קצת יותר נגיש. אתם יודעים כמה קארינה יש בספוטיפיי?? יותר מכמה. בכל הרצינות. בכל מקרה, להקת קארינה מגיע מפינלנד ובאלבום הבכורה שלהן הן יוצרות דרים פופ אמביאנטי עם נגיעות פוסט רוק מתוח. ספק מלנכולי ספק חולמני. רגוע ופסטורלי ויפה.
[ Musteni mieli ]
37.
MYTHS – Paradigm
אחד האלבומים היותר כיפיים של השנה. להקה צעירה שמגיעה מאוסטרליה וכמו רבות אחרות בטוח נסחפה גם היא על הגל של להקות הפסיכדליה האוסטרליות שהציף כל חלקה אפשרית בעשור הנוכחי. אבל במקום להרגיש כמו חיקוי זול של טיים אימפלה, פונד ואחרים, לגמרי מרגישים את המגע האישי של MYTHS. פסיכדליה פופית נגישה ומדבקת עם נגיעות צ׳יז סופט רוקי מפתיע, מוזר ומתקתק וכן, ממש כיפי.
[ Nostalgia | Waking Life ]
36.
Cursive – Vitriola
נדמה שטים קאשר נמצא לאחרונה בתקופה לא רעה. לפני שלוש שנים הוציא אלבום מצוין עם להקתו האחרת The Good Life, שנה שעברה הוציא אלבום סולו אדיר על סף המופתי (מקום שני של בסיכום של הבלוג. יה!) והשנה חזר עם Cursive להקתו הגדולה הראשונה באלבום ראשון מזה שש שנים וכנראה האלבום הכי טוב שלהם מזה עשור אם לא מאז The Ugly Organ הכביר. פוסט הארדקור אימו חזק, טעון ותוקפני, סופר אמיוציונלי כראוי לז׳אנר אבל גם חודר לא פעם לעצמות. זה מדהים לראות איך קאשר משנה סגנון ואווירה בכזו טבעיות מפרויקט לפרויקט כשעם כולם הוא מצליח להיות ישיר וכנה בעודו שופך את הקרביים שלו מתוך הרמקולים.
[ It’s Gonna Hurt | Under The Rainbow ]
35.
LUMP – LUMP
לורה מארלינג האהובה לא עוצרת לרגע כבר עשר שנים שהתחילו עם האלבום המבריק Alas, I Cannot Swim שהוציאה בגיל 18. מאז נדמה שהיא לא לקחה מנוחה לרגע. שישה אלבומי סולו אחרי מארלינג חוגגת עשור לקריירה שלה עם שיתוף פעולה מוזיקלי ראשון. תחת השם LUMP (ויצור פרוותי ומקסים כהוגן שמככב על עטיפת האלבום) היא חוברת למייק לינדסי מלהקת Tunng ושניהם משלבים ליצירה אחת קצרה למדי את החוזקות של כל אחת ואחד. מארלינג מביאה את הפולק הזך והיפהפה שלה ולינדסי את הפולקטרוניקה החמימה של להקתו. ביחד הם יוצרים שירים נעימים ויפים שלעיתים נוטים יותר לפולק ופעמים אחרות יותר לאלקטרוני. מרתק לשמוע את מארלינג לא מפסיקה להתנסות ולחקור עוד דרכים לשחק על החוזקות המוכרות שלה.
[ Curse of the Contemporary | May I Be the Light ]
34.
Yamantaka // Sonic Titan – Dirt
איך שאני נהנה מהאלבומים המוגזמים והמופרכים האלה שלא לוקחים עצמם בלי טיפה של רצינות ובטוטאליות מרשימה. זה בדיוק מה שאפשר לשמוע באלבום החדש של Yamantaka // Sonic Titan הקנדית. אופרת רוק גרנדיוזית ודרמטית לכאורה עם זמרת שאפשר ממש להרגיש איך היא נהנית מכל רגע ואיך הלהקה שמלווה אותה חוגגת בהתפרעות שלמה באולפן. בליל מטורלל של פרוג, שוגייז, מטאל, פסיכדליה ואפילו שמץ של הייר מטאל אייטיזי צ׳יזי חינני. לקח לי זמן להבין עם האלבום הזה שאולי התגובה הראשונית של עיקום הפרצוף והגיחוך הנבוך מפספסת לגמרי את הכוונה המקורית והמודעת לעצמה שרק מזמינה את האוזניים להתגבר ולצלול ולהצטרף לכיף הרועש והתזזיתי.
[ Out Of Time | Dirt ]
33.
Kikagaku Moyo – Masana Temples
להקת הפסיכדליה היפנית Kikagaku Moyo היא אחת שאני נהנה במיוחד לעקוב אחרי ההתפתחות שלה בבלוג שלי, מוזיקלית ומבחינת ההיכרות שלה עם הקהל. ב- 2016 גיליתי אותם לראשונה ושמחתי לכתוב עליהם בסיכום דאז, אני בטח טועה לגמרי אבל זה הרגיש לי שהם היו אז כמעט סוד כמוס למתי מעט. מאז ראיתי אותם פעמיים בלייב בהפרש של למעלה משנה. בפעם הראשונה במועדון קטן אבל מפוצץ לגמרי ובפעם השנייה ממש לאחרונה באולם גדול פי 3 או 4 שגם הוא היה מפוצץ עד אפס מקום. זה היה ממש מרגש לראות את חמישיית הצעירים ההיפים היפנים עם השיער הארוך והחיוכים המבוישים מקבלים כמויות בלתי מבוטלות של אהבה. מגיע להם.
הם עשו חתיכת שינוי בין האלבום הקודם לבין הנוכחי. בעוד הקודם נע בין פסיכדליה רוקיסטית חורכת לבין פולקית מזדחלת עם הרבה נגיעות של מוזיקה הינדית, האלבום החדש הרבה יותר משוייף, מרוכז, דינמי, מופק וישיר. הרבה פחות פולק והינדי, יותר פסיכדליה צבעונית עצלה עם יציאות פריק אאוט רועשות ומנסרות. אני אוהב שהם משחקים עם הסאונד שלהם, משחקים איתו ולא עומדים במקום. אבל גם גם קשה לי לומר שהם הוציאו פה את יצירת המופת המתפוצצת שאני מחכה לקבל מהם. ולמרות זאת קשה שלא לאהוב את הסחורה החיננית ומלאת העליצות שהם הנפיקו פה.
[ Nana | Gatherings ]
32.
EEEKS – Oracle
שנה שעברה אלבום הבכורה של להקת EEEKS מפרגוואי היה אחד האלבומים שהכי שמחתי והתרגשתי לפרגן להם בסיכום השנה. זה היה אלבום רטרו פופ סיקסטיזי-סבנטיזי קליל ומלא שמחת חיים. שנה לאחר מכן הלהקה המשיכה ישר לאלבום השני שלהם שממלא את אותה משימת הפצת שמחת חיים שהציבה לעצמה הלהקה רק עם עדכון הסאונד במספר שנים קדימה. זאת אומרת הפעם מדובר ברטרו פופ שעל קו התפר בין הסבנטיז לאייטיז. שירים קצת מוזרים יותר מהאסופה הקודמת אבל אחרי כמה האזנות האוזן והלב נשאבים ומוצאים עצמם נהנים בטירוף.
[ Ye Olde | Howlin' Teen Wolfe ]
31.
The Sea and Cake – Any Day
הים והעוגה נמצאים שנים ארוכות ברשימת הווישליסט הבלתי נגמרת שלי, בערך מאז הזמן שהתאהבתי ב- Tortoise והתעניינתי הפרויקטים האחרים של ג׳ון מקנטייר. The Sea and Cake, שונים לחלוטין מהפוסט רוק האקלקטי של טורטז לפחות לפי האלבום החדש שהוא רוק פופי רך, נעים, זורם ומחליק על האוזניים. הקול של הסולן סאם פרקופ הוא גילוי מאין כמוהו.
30.
The Citradels – God Bless
עם כל גל להקות הפסיכדליה האוסטרליות שזורמות בשצף בלתי פוסק מתחילת העשור, הייתה להקה אחת שכולם פספסו, כולל אותי. להקת Citradels הוציאו מאז 2012 מלאי אלבומים שלא הייתה מביישת אפילו את קינג גיזארד. רק שנדמה שרק חברי הלהקה ובני משפחתם שמעו את מרבית האלבומים האלה. אני גיליתי את הלהקה רק השנה עם האלבום החדש והשמיני במספר שלהם. להבדיל מרוב חבריהם ליבשת הנידחת, קשה יותר לקטלג את הפסיכדליה של הסיטרדלים. רגע אחד הם עושים סיקסטיז למהדרין, רגע אחר אקפלת כנסיות זכה ומקסימה, אחר כך עושים MGMT (של Congratulations, שרק מביני עניין יודעים שזה האלבום הכי טוב של הצמד), אחר כך קטע אינסטרומנטלי ברובו של גיטרות רפטטיביות וצפצופים. מה שאני מנסה להגיד, הגיוון פה הוא משגע. לא תמיד קולע, יש רגעים יותר טובים מאחרים, אבל זה תמיד מעניין ובלתי צפוי ולא מעט פעמים גם ממש טוב, כפי שאפשר לשמוע בשיר האדיר Pictures of Uncle Arthur שהוא ה- Siberian Break שלהם.
[ Pictures of Uncle Arthur | God Bless ]
29.
Emma Ruth Rundle – On Dark Horses
שלוש שנים ארוכות אני מחכה לאלבום ההמשך של להקת Marriages מאז הבכורה שלהם Salome, אלבום פוסט-רוק שוגייזי גותי מרעיד עולמות ומצוין שגם היה אלבום השנה דאז של חן מהבלוג השכן והיקר himandshe. הזמן חלף לו לאיטו והאופציה של אלבום נוסף מהחבורה מלוס אנג׳לס נראית רק הולכת ופוחתת אחרי שהתפצלו ולא עובדים ביחד על מוזיקה. מה גם ששנה אחרי הסולנית אמה רות׳ רנדל הוציאה אלבום סולו ששמחתי לקפוץ עליו כדי לספוג עוד מהדבר השחור והאפל הזה אבל אז יצאתי מאוכזב כי רנדל לבדה לא הסעירה נפשי באותה מידה. כך שהגעתי לאלבום הנוכחי והחמישי שלה עם ציפיות נמוכות בהרבה ומה רבה הפתעתי לגלות שזה בדיוק מה שייחלתי לו כל הזמן הזה. אלבום רוק אטמוספרי מעופף וכבד עם עננה אפורה כהה ומאיימת שמרחפת מעל. שירים מכסחים, אמוציונליים וחונקים שגם ברגעים שקטים עדיין הולמים חזק בלב ובבטן. בדיוק איך שאני אוהב את המוזיקה המדכאת שלי.
[ Light Song | Darkhorse ]
28.
MGMT – Little Dark Age
יס. זה קרה. MGMT חזרו לעצמם. הם לא איבדו את זה! האמת שחששתי. האלבום הקודם שלהם הוביל לתגובות מאוד שליליות ורואות שחורות. אבל לא, זו הייתה רק מעידה קלה שאחריה הלהקה חזרה למוטב. רק עוד פרק כושל בחיפוש המתמיד שלהם אחרי צד חדש במחקר הנמשך שלהם אחרי פופ צבעוני מוזר. הפרק החדש הוא זה בו הם צוללים לסינת׳פופ אייטיזי, ניו-וייב ופופ-רוק אריאל פינקי (שאף מתארח בשני שירים). כיום, כשמחוות אייטזיות בוטות קיימות כמעט בכל פינה, האלבום Little Dark Age בולט בכנות הרבה ששופעת מתוכו והתמימות הישירה בה הוא עושה שימוש בנוסטלגיות הספציפיות האלו. ומעבר לזה, מקבץ שירי פופ ממכרים ומשמחים שהכי כיף לטחון ולחזור אליהם כשבראשם עומד לו בראש מורם שיר הנושא הכביר והנפלא, שיר פופ מופתי שנמצא בקלות בטופ של השירים שהכי אהבתי השנה שהוא גם בטח בטופ שלישיית השירים הכי טובה של הלהקה. כיף טהור ומרגש.
[ Little Dark Age | When You Die ]
27.
Soft Candy – The Lüvrs & the H8ers
אלבום בכורה מתוק ומקסים של Soft Candy משיקגו. מוזיקת פופ פסיכדלי מהוקצעת, שמשלבת גם בארוק וסאנשיין פופ. חבילה מאוד רטרואית אך שאינה גולשת כלל לאנכרוניזם. מחוות עזות לסיקסטיז בלי לוותר לרגע על אפקטיביות מוזיקלית מנצחת. שפע רב של תמימות, פרחונית, צבעונית ועולצת.
[ Be Mine Or Else | Another Day ]
26.
Hop Along – Bark Your Head Off, Dog
אי אז בשנת 2015 להקת Hop Along הייתה אחת הגילויים הכי היסטריים ומלאי גאווה שהיו לי באותה שנה ובאותו סיכום. להקת אינדי רוק מלנכולית עם סולנית-מנהיגה בעלת קול מחוספס באופן בלתי רגיל ושובה לב. האלבום החדש שלהם לא מגיע לגבהים האמוציונליים של האלבום הקודם שפרץ להם את הדרך. החדש משמעותית יותר משוייף ופונה לקהל רחב יותר. עם זאת Hop Along עם יותר קהל וערכי הפקה גבוהים יותר היא עדיין Hop Along, כך שגם פה יש את הלחנים הזוויתיים המזגזגים ואת הקול המשגע, החד פעמי של פרנסס קווינלן הסולנית עם השירה שהיא כמו החלילן מהמלין – תוביל אותי בעיניים עצומות לאן שהיא רק תלך.
[ Not Abel | How Simple ]
25.
Alfa 9 – My Sweet Movida
אלבום מקסים של אמריקנה פסיכדלית קלילה ושמשית של להקה שמגיעה דווקא מאנגליה הסגרירית, ממש לא הנוף שנשקף דרך תמונת העטיפה של האלבום. אבל זה ממש לא חסר תקדים, כי יותר מכל האלבום הזה מזכיר לי את העבודה היותר פולק-אמריקנה מדברית של להקה בריטית אחרת – The Coral. כך שגם המוזיקה של Alfa 9 מחזירה אותי לימים הטובים בהם ממש התלהבתי לגלות את האלבומים והניסויים המוזיקליים המזגזגים של הקורל.
[ Darkest Sea | Movida ]
24.
U.S. Girls – In a Poem Unlimited
מצד אחד, שירי פופ, סינת׳, היפ הופ ודיסקו מלודיים, קליטים ונאמנים לחוקי הז׳אנר, מצד שני גיטרות חורקות, פסיכדליה דחוסה, וסאונד אקספרמנטלי לפרצוף. האלבום הזה הוא שק מלא הפתעות צבעוניות, מתוקות, אולי מעט סכרניות מדי אבל גם כל כך מענגות. מייגן רמי האמריקאית אחרי חמישה אלבומים תחת השם U.S. Girls הוציאה פה אלבום פריצה מוצדק ביותר שהוא גם אחד המגוונים והיותר קשים להגדרה ששמעתי השנה. למרות שהתכנים אמורים להיות מאוד טעונים פוליטית הם ארוזים במוזיקה שהיא המקבילה המוזיקלית לכיף טהור.
[Rage Of Plastics | Velvet 4 Sale ]
23.
HHY & The Macumbas – Beheaded Totem
חיכיתי כל השנה ליפול על אלבום כזה, אבל מהבחינה הזו רוב השנה עברה די בשקט. שום דבר מחורפן מדי. אף לא טריפ אסיד מוזיקלי רצחני אחד לרפואה. אבל בדיוק זמן קל לפני סגירת הרשימה, בעודי כבר עומל על הכתיבה, התגלתה לה פיסת המוזיקה השרוטה הזו ולקחה אותי איתה למטה. רוב הזמן כשמדברים על פסיכדליה (ואני אשם בזה כנראה יותר מכולם) שוכחים שבכלל מדובר בחוויה עצמה שהמוזיקה מביאה ופחות בביטוי המוזיקלי שלה. כך שמוזיקה פסיכדלית יכולה להיות הרבה דברים שעשויים להיות שונים אחד מהשני בצורה דרסטית. בין אם אלו גיטרות דחוסות ושמשוכות בסאונד כמו מכחול צבעוני, סינת׳ים שמציפים את החלל או תיפוף רפטטיבי ונוקשה שנמשך עד אין קץ.
חבורת HHY & The Macumbas מגיעה מפורטוגל ובאלבומם השני בעל השם מבשר הרעות והדימוי המוזיקלי המושלם לאלבום הנוכחי מייצרים פסיכדליה אטמוספרית שרחוקה שנות אור מכל פופ ורוק פסיכדלי אחר שהזכרתי בסיכום עד כה. אין שום דבר משותף ביניהם אלא הטריפ הממסטל שהם כופים, בין אם ברוגע נימוח או באינטנסיביות חריפה ומשתקת. תיפוף שבטי, לופים אלקטרוניים, חצוצרות אלימות (שמזכירות את נעימת הנושא של Oz – סדרת הכלא המבעיתה) ואווירה שהיא משהו בין טקס של עובדי אלילים שמנסים לזמן איזה שד שטני דבר שאין ספק יסתיים על הצד הגרוע והמדמם ביותר האפשרי, לבין שוטטות פרנואידית באמצע הלילה בעיר תחתית כלשהי שמקיאה לרחוב את כל המעונים והמסכנים שהסתתרו בחדרים חשוכים ומסריחים עד שהשמש ירדה וירח שנהב דק עלה והוסתר מיד מאחורי עננים שחורים.
[ Wilderness of Glass | Danbala Propaganda ]
22.
Mitski – Be the Cowboy
הייתי מאוד סקרן לגבי האלבום החדש של מיצקי. רציתי לדעת איך היא תתמודד עם ההצלחה הגדולה של אלבומה הקודם Puberty 2 ששווה את לבה של סצינת האינדי העולמית כולל של בעל הבלוג. זה היה אלבום פופ רוק מלנכולי מצוין. האלבום החדש שמגיע שנתיים אחרי הוא כרגיל קצת יותר מופק, קצת יותר משוייף. לפחות האדג׳ המוכר עדיין שם וכך גם הכנות העמוקה והפוגעת של מיצקי שהתפוצצה לכל עבר באלבום ההוא קיימת פה כמעט באותה מידה. מצאתי הפעם פחות שירים להתאהב בהם אבל לא יכולתי להישאר אדיש בשום אופן לפעולת ההתערטלות הנפשית שמיצקי פורשת בכל רגע באלבום. זה מרשים, יפה ונוגע.
21.
Iceage – Beyondless
אחד האלבומים הכי מצופים של השנה מבחינתי. אל אלבומם הקודם השלישי מ- 2015 הגעתי מאוד סקפטי בשל אי התלהבותי מאלבומיהם הקודמים, אבל ההייפ לא נתן לי לדלג על האלבום הזה וגיליתי אלבום פוסט-פאנק מפוצץ בפסנתרים חסרי רחמים, שירה מטונפת, אווירה דחוסה ומיוזעת ומוזיקה פשוט אדירה. אחרי זה היה גם את האלבום השני של Marching Church, פרויקט הצד של אליאס דנבר רוננפלט הסולן שהיה גם מצוין מאין כמותו. לא הייתי אומר שהאלבום החדש של אייסאייג׳ הדנים עומד בסטנדרט הגבוה בטירוף שהציב האלבום ההוא, אבל גם בלי זה מדובר במוזיקה גועשת שמתפוצצת לכל עבר, שכל שורה שיוצאת מפיו של אליאס חובטת ומצליפה ומשאירה סימנים אדומים אחריה. הלהקה שמגבה אותו פנטסטית ופוגעת לא פחות. גיטרות, באס, תופים מדוייקים ואורגניים, ולעיתים אף מצטרפים כלי נשיפה שהם מקסימום האפקטיביות ומינימום ראוותנות. כן יש באלבום שניים שלושה שירים מפוספסים, אבל בגדול מדובר ביצירה עוצמתית ובועטת כפי שמעטות מאוד היו השנה.
בזמננו כשלהקות פאנק צצות מכל עבר ורובן המכריע נשמעות לי נטו כמו חיקויים אנכרוניסטיים לאגדות הפאנק המקוריות (וגם הפחות מלהיבות מוזיקלית שביניהן), אייסאייג׳ לא מפסיקה לשלהב אותי עם הפאנק הייחודי שלה. הם עושים פעם אחר פעם רק את הדבר הזה שהוא כל כך הם מה שמציב אותם שוב שנות אור מלהקות מודרניות אחרות בז׳אנר.
[ Pain Killer | Catch It ]
20.
Gruff Rhys – Babelsberg
ה- Super Furry Animals לא הוציאו אלבום חדש כבר כמעט עשר שנים, אז איזה מזל זה שאפשר וכדאי לעקוב אחרי הקריירה של הסולן שלה באותה נחישות לה זכתה הלהקה. האלבום החדש של גריף ריס מגיע ארבע שנים אחרי קודמו שהיה גם הוא אלבום קונספט רק שאפתני הרבה יותר שהגיע בליווי סרט ואף אפליקציית מובייל. האלבום החדש הרבה יותר צנוע ממנו, אבל רק ביומרה ובהיקף. מבחינה מוזיקלית הכל עדיין שם – התזמור והעיבודים המושקעים, הקלילות והכיף, השירים המדבקים והברק הרב. וכל זה בשפע.
[ Architecture of Amnesia | Limited Edition Heart ]
19.
Daniel Blumberg – Minus
דניאל בלומברג מוכר בעיקר בתור הסולן של Yuck להקת האינדי-רוק הבריטית, והוא גם היה מעורב בכמה וכמה פרויקטים שונים אחרים, אבל אלבום הסולו הראשון הנוכחי שלו הוא הפעם הראשונה שאני טורח לתת אוזן ולבדוק מה הוא בעצם עושה. כנראה האלבום Minus הוא לא דוגמה מייצגת לדברים אחרים שעשה בעבר, אבל האלבום הזה פשוט כבש אותי. האלבום הקומפקטי הזה כולל רק שבעה שירים, אבל נשמעים שהם דוחסים שנים ארוכות של שברון לב ובלבול. מוזיקה מאוד מלנכולית ופצועה שמעבירה את התחושת באמצעות הגיטרה החורקת עד אינסוף של בלומברג וקולו הרך והפגיע. סלואוקור רוקי ואקספרמנטלי במיוחד, לעיתים ממש בוחן את סבלנותן של האוזניים אבל מי שיתחבר – ליבו ייצא כולו אל עבר המוזיקה ואל בלומברג עצמו.
18.
Cambriana – Manaus Vidaloka
קמבריאנה היא להקה בת שישה חבר׳ה ברזילאיים ששרה באנגלית וזה להם האלבום השני. אם לשפוט על פי אלבום זה בלבד, מדובר בחבורה מוכשרת בטירוף שמייצרת שירים גרנדיוזיים, עשירים מאוד מוזיקלית עם מספר גדול של השפעות עד שקשה למנות את כולן. אפרו ביט, את׳יו-ג׳אז, סתם-ג׳אז, מוזיקה קריבית, אפריקאית, פסיכדליה, סמבה, פופ-רוק, בריט-פופ ויש עוד בטח ששכחתי או לא הצלחתי לשים עליהם עדיין את האצבע. ומילא מגוון ההשפעות והעושר, היופי פה זה שכל השפע הזה מתרכז יפה ל- 11 שירים מוצלחים ובעלי מבנה דרמטי אפקטיבי עם קרשנדואים מסחררים. השירה של הסולן לפעמים מרגישה כמו החוליה החלשה בשירי האלבום כשהוא הופך פופי או רגשני מדי, אבל מצד שני הוא לגמרי הלב של האלבום ובלעדיו זה לא היה אותו הדבר. וסך הכל, מדובר באחד האלבומים הכי מגוונים ומרגשים ושפשוט לא נמאסים ששמעתי השנה.
[ Manaus | Half Moon Over Guadalupe ]
17.
Yves Tumor – Safe in the Hands of Love
אחד האלבומים שהכי באו לי בהפוכה בשנה הנוכחית. שילוב לא רגיל בין פופ נגיש ואינדסטריאל אלקטרוני ניסיוני. כשהגעתי לאלבום היה סביבו כבר באזז מסויים, אבל העטיפה די דחתה אותי. איכשהו בהאזנות הראשונות דווקא הצד היותר פופי של האלבום התבלט יותר וסיימתי את ההאזנות כשאני מעקם את הפרצוף ולא מבין מה הקטע. אבל ככל שדבקתי באלבום כך הרבדים המעניינים שלו קפצו לי לאוזן יותר ויותר עד שהתאזנו בצורה מדויקת עם החלקים הפופיים שלמדתי לקבל. כך יצא שהתגלה לי אלבום מיוחד מאת מוזיקאי/מפיק רב זהויות ממיאמי שנע על קשת רחבה של סגנונות ויוצר באלבום הזה מוזיקה יפה וקשוחה, נגישה ואקספירמנטלית וממש תענוג.
[ Licking An Orchid | Noid ]
16.
Modern Studies – Welcome Strangers
Welcome Strangers הוא אלבומה השני של הלהקה הבריטית שהתמקצעה לגמרי בעיצובם ובניתם של שירי פופ-פולק מתוזמרים לעילא, מוצפים ביופי והדר ומחממים לב ואוזניים. עיבודי תזמורת עשירים ומופתלים שלא לוקחים מהעוצמה הגדולה של הלחנים הלופטים. עליית מדרגה רצינית ביותר לעומת אלבום הבכורה היפה אך הבוסרי למדי.
[ Disco | Horns and Trumpets ]
15.
Hampshire & Foat – The Honeybear
וורן המפשייר וגרג פואט הם מהצמדים האינסטרומנטליים הכי מעניינים שצצו בזמן האחרון. שנה שעברה הוציאו את אלבום הבכורה של הפרויקט המשותף שלוקח הרבה מעולם הג׳אז והמוזיקה הקלאסית לכדי יצירת היתוך שלוקח פניות חדות ומענגות. האלבום הפתיע לטובה עם כמה קטעים מפעימים, אבל בסופו של דבר הרגיש מעט מפוזר מדי. השנה הוציא הצמד שני אלבומים. הראשון והמועדף עליי מבין השניים – דב הדבש – הוא בוודאות היצירה הכי שלמה וחזקה שהוציאו עד כה. יצירה אינסטרומנטלית שמנגנת סיפור ילדים פיקטיבי בשם The Honeybear דרך קטעי תזמור, פולקיים, אמביאנטיים, חמימים ונגישים שנוח ונעים להתרפק עליהם.
[ Winter Bound | Call Of The Forest ]
14.
The Last of the Easy Riders – Unto the Earth
אלבומה הראשון של הלהקה מקולורדו, ארה״ב וכפי שאפשר להבין מתמונת העטיפה, מדובר במוזיקת קאנטרי רוק לפרצוף, שירי פולק אמריקנה חשמליים ישירים ואנרגטיים שמתובלים היטב ברוק פסיכדלי רזה ואוורירי. אוסף של שירים מצויינים ויעילים עם מינימום פילרים והסחות דעת שטוב ונעים להתרפק עליהם ולזרום איתם.
[ Unto the Earth | Woodland Echoes ]
13.
Sarah Blasko – Depth of Field
שרה בלסקו האוסטרלית מביאה פה באלבומה השישי שורה מנצחת של שירי פופ מתוזמרים, מושקעים ואמוציונליים. הרבה דרמה אבל בצורה האפקטיבית ביותר. ההפקה באלבום הזה מותירה אותי משתאה בכל האזנה וכל רגע באלבום מרגיש מדויק כל כך ולרוב גם קולע. סיום האלבום על שניים-שלושה השירים שסוגרים אותו הם איפה שעיקר הכובד והעוצמה המוזיקלית והרגשית נמצאים. אלבום שהגיע מוקדם מאוד בשנה, גיליתי לחלוטין במקרה ונשאר אצלי בלב לכל אורך השנה בלי לאבד טיפה מכוחו.
[ Read My Mind | A Shot ]
12.
The Left Outsides – All That Remains
אלבום פולק רוק פסיכדלי עם טעם נושן ואנרגיות חדשות ורעננות שמגיעות מצמד לונדוני מוכשר. תשעה שירים יש באלבום, שירים שברובם יחסית קצרים ולמרות זאת מרגישים שלמים ומפותחים במידה רבה יותר משאפשר לשער. הרבה רבדים וכלי נגינה שונים שיוצרים שירי פולק זכים ורוקיסטיים כאחד. אלבום שנבנה בעוצמה ויופי אל עבר השיא הגדול שהוא שיר הנושא המופתי והאפי. מתחרה כבד על תואר שיר השנה של הבלוג.
[ All That Remains | The Yellow Wallpaper ]
11.
The Fernweh – The Fernweh
האלבום הטרי ביותר ברשימה שיצא רק שבוע וקצת לפני פרסום הפוסט. לא הרבה זמן לשמוע ולעכל, אבל מספיק להתאהבות ראשונית כבר מהשם הזר, העטיפה תופסת העין והאזנה ראשונה. אלבום בכורה של הלהקה מליברפול שעושה פולק-רוק פופ פסיכדלי עם ניחוחות חזקים של אנגליה בסוף הסיקסטיז וקולות שירה שמזכירים לי דווקא את להקת Mojave 3 של ניל האלסטד ורייצ׳ל גוסוול. מוזיקה מאוד שלווה, מטיילת וחוקרת בדיוק כפי שמרמז שמם המקסים שמתרגם מגרמנית ל״תאוות נדודים״. קפיצה רצינית תוך שבוע של האזנה כמעט ישירות לעשירייה הגדולה ולו רק בשל התחושה הרעננה שהמוזיקה משרה של רוח סתווית בשיער לצד קרקוע מוזיקלי היסטורי והרבה תמימות ענוגה.
[ Is This Man Bothering You? | Brightening In The West ]
10.
Low – Double Negative
כמו כל אלבום של Low כך גם האלבום החדש שלהם היה אחד המצופים של השנה. לאחת הלהקות הכי גדולות של 25 השנים האחרונות לא חסרים רגעים חלשים כאלו ואחרים אבל זה רק באופן יחסי ליצירות המופת פורצות הדרך שלהם וגם כשיש הם תמיד חוזרים למעלה וממציאים עצמם מחדש. שני האלבומים הקודמים היו טובים ואפילו כיכבו שניהם בסיכומי הבלוג לאותם שנים, אבל אין ספק שלא היו מהחומרים המבריקים או החדשניים של הלהקה והנה הם חזרו עכשיו באלבום שלא שמענו כמותו מהם קודם. אלבום מאוד אלקטרוני אקספרימנטלי שמתבסס בכבדות על דרון ואמביאנט, הררים של צלילים ארוכים שרק הולכים ונמשכים ומשחקים עם הסבלנות שלנו. השילוב של הניסויים המוזיקליים האלו עם הסאונד ה- Slowcore המזוהה כל כך עם הזוג המורמוני ממניסוטה מוליד כאן יצירה מדהימה עם כובד רגשי שהיה יכול להיחשב חסר תקדים לולא דיברנו פה על Low. אלבום כבד ומכביד, מרסק לבבות ומאתגר אוזניים. החלקים הגדולים ביותר נמצאים בתחילתו וסופו של האלבום והבטן שלו לצערי קצת רכה ופחות לופתת ועדיין מדובר פה ביצירה ענקית.
[ Rome (Always in the Dark) | Poor Sucker ]
9.
Niños del Cerro – Lance
אם ממש הייתי רוצה להשטיח את המוזיקה של Niños del Cerro, או ילדי ההר בעברית, הייתי קורא לאלבום הזה ״התשובה הדרום אמריקאית ל- Animal Collective״. אבל אנחנו לא משטיחים מוזיקה פה. אנחנו חופרים עליה בלי הכר עד כדי חוסר הכרה. אבל כן אומר שהאלבום השני והנפלא והרענן והמשגע של הלהקה מצ׳ילה בהחלט מעלה לי אסוציאציות של אנימל קולקטיב פה ושם, אילו החברים החיתיים מבולטימור היו הרבה יותר בקטע של נויז-פופ גיטרות מנסרות וחורקות. השירים באלבום הם חגיגה של קקפוניה ורעש אבל בקטע הכי שמח שיש עם שירה ספרדית הורסת ומדבקת. מהגילויים המרעישים והיותר יוצאי הדופן שהיו לי השנה ושאני הכי נלהב לחלוק עם העולם.
[ Sufre | Flores, Labios, Dedos ]
8.
The Moondoggies – A Love Sleeps Deep
כמו כנראה כל קורא עברית אחר שמכיר את הלהקה הזו, אל ה- Moondoggies הגעתי בעקבות התשבוחות והמקום היוקרתי שהאלבום של הלהקה מ- 2013 זכה לה מתומר מהבלוג השכן הרמוניה דרומית בסיכום שלו לאותה שנה. רק בעקבות האזכור אצל תומר זכיתי להכיר בדיעבד את אחד האלבומים שהכי אהבתי לאותה שנה. אלבום פולק רוק אמריקנה אנרגטי עם אינספור הרמוניות חמות ומושלמות. 5 שנים והרבה מאוד ציפייה אחרי סוף סוף הגיע אלבום ההמשך, שאותו שמחתי לשמוע בזמן אמת עם הזדמנות משלי לפרגן ללהקה. ואיזה מזל שגם הפעם כל כך מגיע להם, כי האלבום החדש אדיר כמעט באותה מידה. הלחנים מדבקים, ההרמוניות מופלאות ומרגשות, הדיסטרושן ניל יאנגי, הבנייה של השירים עוצמתית ומגבירת דפיקות לב ומרובת קרשנדואים שמוציאים ממני השתנקויות מלאות יראה. פעם אחר פעם. אלבום שהוא כירבול מפנק ומנחם. בקלות אחת הלהקות היותר משמעותיות עבורי בעשור הנוכחי.
[ Underground (A Love Sleeps Deep) | Soviet Barn Fire ]
7.
Daughters – You Won't Get What You Want
המפלצת המטרידה של השנה. האלבום הכי מטיל אימה ומלחיץ שאני זוכר מאז האלבום היחיד של Giles Corey מ- 2011 (אלבום השנה של הבלוג דאז). אלבום ראשון מזה שמונה שנים לרביעייה מרוד איילנד, ארה״ב. אלבום אינדסטריאל נויז רוק מאיים ורואה שחורות. אלבום של חרדות והתפרקות נפשית טוטאלית. קריסה מגובה ישר אל תוך פי לוע אפל שבולע ולא מותיר שאריות. אין טיפת אור באלבום המחריד הזה, וזה כנראה הדבר הכי יפה ובוהק בו. אני אוהב את המוזיקה האפלה והמוחצת הזו ששורפת ומטהרת ומוציאה אותי מהצד השני שלה מזוכך וחזק שבעתיים. לא מצאתי אלבום שלם שהעביר אותי חוויה כזו שלמה כבר הרבה מאוד זמן. טירוף.
[ Less Sex | Ocean Song ]
6.
The Seven Heads of Gog Magog – The Seven Oracles of Gog Magog
מהאלבומים המבריקים של השנה וללא ספק הכי טוטאלי מביניהם. וגם המסתורי. אלבום קונספט משוגע ששוחרר במקור בהוצאה עצמית ופורסם לראשונה על ידי Emma Florence Bausor כסדרת פוסטים בבלוג על שם הפרויקט המוזיקלי. בבלוג נכתב כי הקטעים המוזיקליים הועברו אל אמה באופן אנונימי והיא רק מפרסמת אותם שם. אין שום מידע על המוזיקאים. אין אפילו מידע על אמה פלורנס באוזר הכותבת. כל עיסוק במציאת מידע על האלבום הזה הוא כמו להיכנס לחדר חשוך לגמרי ולנסות לקרוא מסרים מן הצד השני. אני לא יודע מי אחראית על המוזיקה, מי זו ששרה, מאיפה זה הגיע ולאן זה הולך. אבל אני יודע שהמוזיקה עצמה היא מהמרתקת, המוזרה והנפלאה יותר שנתקלתי בה השנה.
האלבום עצמו הוא רק שבעה שירים, שהם שבעת האורקלים משם האלבום, או הראשים משם הפרויקט. שבעה ניסויים מוזיקליים שמתגלגלים ומתפרשים על פני 25 דקות בסך הכל. אלבום מאוד קצר אבל שמתפקע מיצירתיות מכל חרך וסדק שבו. מוזיקה שנעה בין פולק שבור ואפל של מאגיה שחורה, צווחות יוקו אונו-איות, קראוט רוק מתפתל ששולח שורשים לכל עבר, פופ אקספרימנטלי עם סינת׳ים סטריאולאב-ים, ניסויי סאונד וערוצים מפורקים ומודבקים. האלבום הקצר חסר הרקע הוא אחת היצירות הכי פורצות גבולות ומרגשות ששמעתי השנה. אלבום שהביא לי כל כך הרבה אושר השנה אבל גם כמות כמעט דומה של בלבול וסקרנות בעודי תוהה מאיפה זה הגיע לאוזניים שלי, מה הסיפור האמיתי שסובב אותו והאם יש איזשהו סיכוי לשמוע עוד משהו דומה ממי שזו לא תהיה.
5.
Clau Aniz – Filha de mil mulheres
אני מודה, יש לי משהו עם מוזיקה ברזילאית לאחרונה. איכשהו ברגע שנתתי לחומות להיפתח אל עבר המדינה העצומה – שאפילו כשטיילתי לידה לא נמשכתי לבקר בה – היא לא מפסיקה לרגש אותי מוזיקלית בשנה שנתיים האחרונות. זה התחיל עם אלבומים יותר קלאסיים והמהפכניים מהסיקסטיז והסבנטיז והמשיך עם מוזיקה ממש מעכשיו. והמגוון הוא מהמם. זה רחוק מלהיות רק טרופיקלה ובוסה נובה וזה בכלל לא עניין של סצנה או סגנון ספציפי.
במקרה הנוכחי מדובר באלבום Slowcore המיוחד ביותר כנראה ששמעתי בחיי. קלאו אניז היא צעירה ברזילאית שמגיעה מהעיר פורטלזה ועושה מוזיקה איטית וזוחלת שמלאה בגוונים מוזיקליים שונים ויפהפיים. היא נעה בטבעיות ובמהירות של בין ג׳אז אפלולי מנימליסטי, לדרים פופ מעופף ואוורירי, מוזיקה ברזילאית מינורית ומחבקת ואפילו קצת פוסט-רוק מתנפץ. האלבום הזה מתפקע בצלילים ייחודיים ומחממים שעוטפים ולא נותנים מנוח, אבל אני בספק אם זה היה מספיק או מספק לולא הקול המקסים והנוגע של אניז עצמה. שם האלבום מתרגם ל-״בת של אלף נשים״ ונשמע שזה ביטוי מושלם לקול הרך שממלא כל חלל אליו הוא מגיע ונדמה שעוצב למופת בידי הקולות הנשיים המופלאים ביותר בהיסטוריה של המוזיקה.
[ Romana | Mamulengo Forasteiro ]
4.
Loma – Loma
לפני שנתיים רחוק במעמקי הסיכום של הבלוג לאותה שנה הכנסתי את האלבום Wabi Sabi של הצמד משיקגו Cross Records שהם אמילי קרוס ודן דוסז׳ינסקי. זה היה אלבום מאוד מקורי, עם הרבה משחקי רעש-שקט וגיטרות שקורעת את הדממה וישר נעלמות כלעומת שהבליחו. זה היה אלבום מאוד מעניין אבל גם ממש בוסרי. באותה שנה שמתי לי התראה לבדוק שוב מה קורה עם הלהקה כמה שנים אחרי לראות לאן הם התפתחו משם. בלי שום התראה, הגיע אליי השנה אלבום הבכורה של להקת Loma. נפלתי שדוד עם אוזניים מפרפרות. זה אלבום כל כך מיוחד, מאוד רגוע, מוזיקה מלטפת ואיטית שעושה שימוש מהמם במרחבים של שקט. אז בדקתי מי עומדים מאחורי האלבום הזה ומצאתי שוב את אמילי ודן, ואליהם הצטרף ג׳ונתן מייבורג שאולי מוכר בתור המנהיג של להקת Shearwater וגם ניגן ב- Okkervil River בתקופה הכי טובה שלהם.
למרות שמדובר בליינאפ מבריק ללהקה אחת, אי אפשר למצוא בין השירים תפקידי וירטואוזיים. כל האלבום הזה הוא עבודת בנייה קפדנית בכפפות משי ופריטות מיתר עדינות של אטמוספרה בלתי רגילה של שעות דמדומים בחדר סגור ומאובק עם תריסים חצי פתוחים דרכם זולגים קרניים כתומות כהות של שמש נעלמת. השלישייה המוכשרת מעצבת סאונד בידיים מיומנות כאילו היה עשן מרחף שרוצה להתפוגג אך כמה תנועות עדינות מצליחות להשאירו בלימבו, מעופף במקומו, וכך גם הגיטרה החרישית של מייבורג, התופים העדינים של דוסז׳ינסקי וקולה המפעים של קרוס שמנצח על כל היצירה המקסימה והמפעימה הזו בבגרות חכמה וילדותיות מתוקה. כמה דמעות וכמה יופי.
[ Black Willow | Dark Oscillations ]
3.
Anna von Hausswolff – Dead Magic
האלבום האחד הזה השנה שהגיע משום מקום והשתלט, הרעיד והחריב הכל, ואז הקים ובנה את ההריסות מחדש בתור טירה ויקטוריאנית גבוהה, חשוכה ומאיימת במרכזה עוגב כנסיות אדיר מימדים עם צינורות נחושת ארוכים שמכוסים קורי עכביש עבים ולבנים שעולים עד התקרה. אנה וון האוסוולף השוודית הוציאה השנה אלבום מאתגר, קשה, מפחיד, עם עטיפה שטנית שלקוחה מהסיוטים הנוראיים ביותר שאני יכול להעלות בדעתי ובדרך לא ברורה מהווה גם את אלבום הפריצה שלה שקיבל חיבוק עצום מהקהל. לא יודע איך להסביר את זה מלבד להכיר בעובדה שמדובר ביצירת מופת מודרנית של ממש.
האלבום הכביר הזה מכיל בסך הכל חמישה שירים, כשההיקף ואורך הנשימה משחקים חלק גדול בכל אחד מהם. שירים איטיים מאוד עם שירתה היפה ורדופת הרוחות של וון האוסוולף שמושכת ומושכת כל הברה בטקסטים האפלים שמשתחררים מפיה כמו צרור ארוך של נשמות אבודות שהיו כלואות עמוק בפנים במשך עשרות בשנים. שירים שנמשכים על פני דקות ארוכות ומהווים כל אחד עולם גותי שלם בו אין מושג של זמן כשעוגב יכול לנגן לבדו במשך דקות ארוכות ולהיות אחת היצירות המהממות יותר שיצאו לאור איכשהו דווקא השנה. כששיר מכשף בן 16 דקות הוא למעשה יצירת הפוסט רוק הגדולה, המצמררת והמרתקת ביותר ששמעתי מזה שנים. לאלבום הזה יש עומק שכמעט בלתי אפשרי להגיע לקרקעיתו המסתורית.
[ The Marble Eye | Ugly And Vengeful ]
2.
Tropical Fuck Storm – A Laughing Death in Meatspace
להקת השנה שלי. אני אוהב בעוצמה כל דבר ודבר באלבום משוחרר הרסן, המשוגע והמטונף הזה. כבר כמה שנים שאני מכיר מרחוק בפועלו החשוב של ג׳ארד לידיארד האוסטרלי, מנהיג וסולן להקת The Drones. בכל ההוצאות האחרונות של הלהקה ממש הערכתי את מה שהוא והלהקה שלו עושים, אהבתי שיר פה ושיר שם ולמרות ההמתנה הנרגשת אף פעם לא הצלחתי להתאהב ולהתחבר במאת האחוזים. השנה דיליארד השיק פרויקט חדש. יחד עם פיונה קיטשין, הבסיסטית ושותפתו ארוכת השנים לדרונז הם חברו לאריקה דאן על גיטרה וקלידים ולורן האמל על התופים והולידו את מפלצת הביצות מרובת הראשים והקולות הזו.
הקול המחוספס והחד פעמי של דיליארד, שמשתלב באופן טבעי לצד קולות גבריים אגדיים כמו ניק קייב וטום ווייטס, מזניק שורה של שירים עוצמתיים שרגע אחרי שהתחילו ישר מתחילים להתהפך ולהסתבך. כל שיר הוא פקעת עמוסה ומבולגנת של נויז, בלוז, Pאנק, פסיכדליה, לכלוך, זיעה ורוק שפורצים וניגרים בעוצמה הולכת וגוברת. הדבר האחד שבאמת הופך את היצירה הזו למיוחדת ובולטת זה שילוב הקולות הסוחף בין דיליארד והנשים שאיתו, שילוב שמביא לכל שיר את מרכז הכובד שלו והרגעים בהם הלב והבטן שלי מתהפכים יותר מכל, אווירה הרמונית של כוח נשי וגברי מאוזן שלוכד את המהות המפרקת והמופלאה של הסערה הטרופית הזו. פאק.
[ You Let My Tyres Down | Rubber Bullies | A Laughing Death in Meatspace ]
1.
Melody's Echo Chamber – Bon Voyage
זה קורה לי ממש מעט, באופן מפתיע. כמות בלתי צפויה של פעמים למקום הראשון שלי מגיעים אלבומים שהתפרצו משום מקום וחטפו אותי איתם, לרוב אפילו בלי ששמעתי עליהם לפני כן. שאר הפעמים זה הסיפור הרגיל של להקה אהובה שמחכים לאלבומה החדש שבתורו עומד בציפיות ותופס את המקום של אלבום השנה. הפעם היה משהו שונה למדי. אלבום השנה שלי הוא באמת האלבום שהכי חיכיתי לו השנה, אבל הוא גם אלבום שהגיע ממוזיקאית שבכלל לא אהבתי את האלבום הקודם שלה. סיפור מוזר שמפה רק הולך ומסתבך כי אלבום השנה הנוכחי שלי היה בכלל אמור להיות אלבום השנה שלי לשנה שעברה.
מלודי פרושה שעומדת מאחורי הפרויקט ״תיבת התהודה של מלודי״, היא צרפתיה צעירה שהוציאה בשנת 2012 את אלבום הבכורה שלה שתאם את רוח התקופה והיה לאלבום פסיכדליה עמוס סינת׳, מלווה בשירתה הענוגה של פרושה והופק על ידי קווין פארקר מטיים אימפלה שאחראי במו ידיו המבורכות לעלייה של גל הפסיכדליה המדובר. האלבום הזה היה אמור להיות כל מה שרציתי מאלבום והגיע עטוף בעטיפה כתומה חמה. אבל אני מפונק שכמותי רק עיקמתי את הפרצוף וזרקתי הצידה. זה לא שלא ניסיתי. רציתי לאהוב את האלבום הזה, אבל זה פשוט לא עבד.
אני לא יכול להגיד אם מלודי נעלבה או משהו, אבל לאחר מכן היא נעלמה לגמרי מעל פני הארץ. אני תהיתי מפעם לפעם מה איתה ומה שלומה, אבל היא כלום, מלבד פעם אחת שהוציאה איפי של שאריות לא אפויות שהיו אמורות להיות חלק מאלבום שנגנז. שנים לאחר מכן ב- 2017 היא הפציעה עם סינגל בשם Cross My Heart לקראת אלבום חדש שהיה אמור להשתחרר באותה שנה. אם הייתה מצלמה מכוונת אליי ברגע ששמעתי על החדשות היה אפשר לראות איך הראש שלי מתפוצץ שוב ושוב ושוב לאורך השיר הזה. נותרתי עם לשון בחוץ ותאווה עצומה לקראת האלבום החדש שעמד להשתחרר ממש מעבר לפינה. אבל זמן קל אחרי כן הכל השתנה.
מלודי פרושה הייתה מעורבת בתאונה מסכנת חיים, ואושפזה במצב קשה למשך חודשים. יציאת האלבום בוטלה ולא היה ברור אם תצא מזה עם בריאותה שלמה. זה היה מפחיד ומעורר דאגה. חודשים עברו ונקפו והחדשות לגבי מצבה סרבו להגיע. נדמה לי שאחרי כחצי שנה פתאום צץ לו בפיד שלי תמונה של אישה עם כובע, מחייכת, קורצת ועושה וי עם האצבעות. זו מלודי. היא בסדר. הכל בסדר. היא יצאה מזה וממשיכה בתוכניות שהיו לה עוד קודם רק בשנה איחור. זו הייתה הקלה מדהימה שגם הפתיעה אותי באנוכיות שבה. שמחתי מאוד בבריאותה התקינה של פרושה, אבל גם רציתי כל כך את האלבום החדש.
זה בעצם מערך הציפיות וההיסטוריה האישית איתה הגעתי לשמוע את האלבום הנוכחי של Melody's Echo Chamber שיצא בקיץ 2018. היו כבר סיפורים טראגיים ומרגשים מאלו, אבל למרות זאת הלב שלי קפץ ממקומו עוד לפני שהתחלתי לשמוע את המוזיקה עצמה. ואחרי ששמעתי ועיכלתי ושמעתי וחזרתי ושמעתי ושמעתי לא היה כבר לב. רק שלולית מימית אדמדמה. האלבום הזה הוא כל מה שחלמתי עליו, רק שהפעם ההבטחה על הנייר והביצוע מתקיימים בהרמוניה מושלמת.
האלבום על צליליו הוא מסע פנטסטי, מפותל ומלא יצורים משונים והפתעות מרובות. באלבום יש רק 7 שירים ו- 33 דקות, אבל כל שיר קטן כגדול הוא דרך פרחונית בטבע שלא ברור לאן היא מובילה ותמיד מסתיימת בתוואי שונה לחלוטין מזה בו התחילה. שפע מדהים של צלילים ורעיונות שרקומים יחדיו ביד קפדנית שמשתעשעת לעיתים תכופות מדי בתפירה גסה של חלקי סאונד שלא יכולים להיות יותר שונים אחד מהשני. בהתחלה זה מוזר. זה לא מתאים. אבל אחרי שמתרגלים מתחילים להבין כמה השילוב הלא טבעי על פניו הוא הברקה של ממש. זה אלבום של פסיכדליה מגוונת, אוורירית וקלילה, מלאה בחלילים, השפעות יפניות וערביות קלות, שדונים שוודים, ביט היפ הופ וסקרצ׳ינג, אפילו אוטו-טיון שאני לרוב מתעב אבל פה נעשה בו אפקט מינימלי ויצירתי בקטע פריק אאוט פסיכי והזוי לגמרי.
אגב, השדונים השוודים? אז לשם העבודה על האלבום פרושה עברה להתגורר לתקופה בשוודיה כדי לכתוב ולהקליט עם פרדריק סוואן, גוסטאב אסטס וריינה פיסק. הראשון הוא סולן ומנהיג להקת The Amazing שנמצאת גם היא בסיכום הנוכחי בצד השני של הרשימה. השני הוא הסולן המנהיג של להקת Dungen (א.ק.א הלהקה האהובה עליי ביותר כיום) והשלישי הוא הגיטריסט המרכזי של שתי הלהקות האלו (ועוד פחות או יותר חמש מאות אחרות). אין ספק שלשלושה היה חלק רב בעיצוב הסאונד הפסיכדלי הדינמי המשכר שמהווה עבורי התמכרות מתוקה ביותר. אין ספק שלשלושה מגיעה ההכרה הנרגשת בתרומתם החשובה לאלבום, אבל אני לא רוצה גם להסית מהעיקר, כי בסופו של דבר מלודי פרושה היא המוח שהוליד את היצירה הצבעונית, העשירה ומרתקת הדמיון הזו שעשתה לי את השנה האחרונה לכל כך בלתי נשכחת. חצי אחד בציפייה מאושרת אחרי שהאבן נגולה מהלב ובחצי השני בהאזנה אובססיבית עם חיוך עצום ומלא סיפוק.
כל האלבומים בחמישייה שמובילה את הסיכום הזה נחשבו אצלי לאלבום האהוב ביותר (או לכל הפחות פלירטטו עם הרעיון) באיזשהו שלב של השנה. אבל בסופו של דבר היה רק אלבום אחד שהתמיד בכוחו ונחרצותו ולא השאיר ברירה אחרת. לדרך הפתלתלה והארוכה שהובילה את האלבום למערכה היה משקל, אבל ההכרעה הושגה רק באמצעות המוזיקה. והמוזיקה היא פנטסטית.
[ Quand Les Larmes D'un Ange Font Danser La Neige | Cross My Heart | Visions of Someone Special, On a Wall of Reflections ]
**************************
זהו.
מקווה שהייתה קריאה נעימה ושנה נעימה הרבה יותר
ושמצאתן מוזיקה נפלאה שתמלא את זמנכן בנעימים.
ואל תשכחו לשתף את הפוסט עם אחרים.
סיכום מושקע מאוד, מסקרן, מקורי ויפה. מודה שאינני מכיר חלק די גדול מהשמות. אוהב מאוד את המפשייר אנד פואוט למשל. לומה זה טוב, אחר. מתפלא שהיכרת רק עכשיו את דה סי אנד קייק אבל טוב מאוחר מלעולם לא. אחלה הרכב. לקחתי מכאן בשבילי כמה דברים שכנראה יתאימו לי- היותר אמביאנטיים, רגועים, מהורהרים ומלנכוליים. וגם את המונדוגיס. תודה
הרבה מהאלבומים האלו לא מוכרים לי, אשמח לדעת מה המקורות שלך לגילוי מוזיקה חדשה
תודה על התגובה, נעם.
ברשותך אעשה קופי פייסט עם עריכה קלה לתשובה שלי על שאלה דומה שקיבלתי בפוסט הסיכום של לפני שנתיים:
״בשביל מוזיקה חדשה (ובכלל) אני פונה המון ל- rateyourmusic.com, שבדיוק כפי שהשם מרמז, נותן למשתמשים לדרג אלבומים כך שזה מאגר מידע עצום למוזיקה עם ציונים משוקללים. זה גם אחד האתרים בהם אני מבלה הכי הרבה. יש להם את ה- charts שזה רשימות הדירוגים המשוקללת של אלבומים לפי שנים/ז'אנרים ועוד. אני גם עוקב שם אחרי משתמשים עם טעם דומה לשלי ומתעדכן לגבי הדירוגים שלהם.
אני מנוי לכל מיני ניוזלטרים מוזיקליים כמו אלו של לייבלים שאני אוהב וזו דרך לעקוב אחרי הוצאות חדשות וגם של חנויות מוזיקה (כמו זה של Norman Records המעולים). יש כמובן עמודי פייסבוק (הרבה המלצות מעולות אני מקבל מהעמוד המצוין של "קמע – קבוצת מוזיקה עצמאית"). אפשר להגיע לעמודים שאני אוהב דרך עמוד הפייסבוק של אנטנות השמיימה, שם יש את העמודים שעשיתי להם לייק.
…
ולבסוף, פשוט חברים שאני סומך על הטעם המוזיקלי שלהם ומשתפים איתי באופן אישי או בפיד של הפייסבוק. אלו שיש להם עמוד last.fm פעיל, אני גם מנסה להתעדכן שם לגבי המוזיקה שהם שומעים.
בטח יש עוד כמה אמצעים ששכחתי מהם כרגע. הכל כבר מוטמע בדרך החיים שלי כך שאני נתקל במוזיקה חדשה כל הזמן בלי להיות יותר מדי אקטיבי לגבי זה.״
מקווה שזה עוזר!