האלבום הראשון עליו אני כותב ב- 2014 מביא אליי מקרה ייחודי למדי – זהו אלבום שאני סולד ממנו בערך באותה מידה שאני אוהב אותו ונמשך אליו.

להקת Temples היא להקה נוספת בגל הארוך והבלתי פוסק של להקות נאו-פסיכדליה ששוצף אותנו מכל עבר. בשנה האחרונה כתבתי על שלוש להקות כאלו, לפחות. למרות שזה ללא ספק תת-הז'אנר המועדף עליי כרגע, אני חייב להודות שאני מתחיל להתעייף. בלי קשר לטמפלס עצמם, אבל הם בהחלט תורמים לעייפות הזו. הבעיה העיקרית כרגע היא שאין שום אמירה ייחודית במיוחד אצל רוב הלהקות האלה, ולא נראה לי שזיהיתי אמירה כזו בערך מאז יצא האלבום השני והמופתי של Tame Impala (אם להוציא את הפליימינג ליפס מהמשוואה, כי המוזיקה שהם עושים שונה למדי מהקונבנציות של הנאו-פסיכדליה העכשווי וגם כי הדבר הזה שהם כן עושים, הם עושים אותו כבר כמעט שלושים שנה).

אז למה אני ממשיך להאזין, חוזר ללהקות האלה, ולבסוף גם מדרג אותן גבוה למדי בסיכום השנה שלי? כי מה שהלהקות עושות עם הדבר העתיק הזה שקרוי פסיכדליה הן פאקינג עושות ממש טוב!

אז אפשר להבין שהגעתי ל- Sun Structures, אלבום הבכורה של טמפלס מאוד סקפטי ועם חשק לסיים עם זה בזריזות ולעבור הלאה לעוד איזה אלבום נשכח מ- 67' שהעולם שמע עליו לראשונה בערך לפני שעה וחצי. אבל שמעו, אין כאן כמובן שום דבר חדש, מקורי או רענן במיוחד, אבל זה יפה, מהוקצע, נעים ומלא ברק וחן.

על הלהקה, נגינתה ולחניה, קשה לי לפרט בשלהוב רב. אין הרבה לחנים מבריקים או קטעי נגינה יוצאי דופן. מה שיש כאן זה סולן מצויין שיודע לעבוד היטב עם הקול שלו, ולשבות אותי באמצעותו בלבד. ללא ספק ההיילייט של מכמה מהשירים הוא הדרך שבה הסולן בוחר לשיר. המוזיקה עצמה בעיקר תומכת בו ונותנת רקע יציב ולא משעמם. ועדיין יש כמה שירים שגם הלהקה יוצאת ממש טוב והלחנים מצליחים להפתיע. The Golden Throne מצליח להתבלט בשל הפן הצרפתי-סבנטיז שלו וכלי המיתר שממש מוסיפים, שיר הנושא הוא שיר סוחף בהחלט, וגם ראוי לציון הוא Mesmerise שמהווה את הסינגל הראשון מהאלבום שמזכיר לי הרבה יותר מדי את Tame Impala, ולמרות שזו נקודה חזקה נגדו הוא עדיין כייפי בצורה קיצונית. אבל מעל כל שירי האלבום האחרים נמצא השיר הפנטסטי Test of Time שכרגע נחשב אצלי לשיר הטוב ביותר של 2014. שיר משכר לגמרי, עם שירה נהדרת של הסולן ולחן פופ פסיכדלי דינמי שהוא יופי צרוף.

כל האזנה שלי לאלבום מכניסה אותי למן לולאה בלתי פוסקת שכזו – רגע אחד אני מוצא את עצמי מהלל בפעם הטריליון עוד להקת פסיכדליה שעושה את הרטרו הזה ששמענו טריליון וחצי פעמים. ואז מרגיש שאני אולי מחמיר מדי  כי זה בעצם רק אלבום בכורה, וככזה ברמת היצירה הוא עשוי לעילה, עם הפקה משובחת, להקה שלא נשמעת גולמית בכלל, ובכל זאת עם כמה כמה הברקות

אז אין לי ברירה אלא להתייחס אל האלבום הזה בצורה נורא פשוטה. הוא ללא ספק מסוג האלבומים האלה שכאשר אני מקשיב להם אני נורא נהנה, אבל ברגע שהם מסתיימים ואני לוקח כמה שניות כדי לחשוב עליהם פתאום ההנאה קצת נמוגה ואני נעשה שכלתן מדי לגביהם. והפתרון לסיטואציה הדי מעצבנת הזו היא מהקלות שקיימות – פשוט לשמוע שוב ושוב ושוב את האלבום, להתמסר לחיוך שמתפשט לי על הפנים ולשקוע בענניי העונג שמציפים את ראשי כתוצאה מהמוזיקה.