אני וזוגתי עשינו לנו מנהג בשנים האחרונות – כל שנה פסטיבל מוזיקה אחד לפחות בחו"ל. זה התחיל עם פעמיים בפרימוורה סאונד בברצלונה. פסטיבל אידיאלי ומומלץ. זה היה מגיע גם לפעם שלישית ברציפות אבל הוחלט במקום זאת לוותר ולהפנות משאבים וכספים לטיול המתוכנן שלנו. ואם כבר אנחנו מתכוונים לטייל במשך ארבעה חודשים, למה לא להגיע לאיזה פסטיבל על הדרך. את פסטיבל End of the Road (מעכשיו EOTR), שהתקיים בסוף אוגוסט תחילת ספטמבר דרומית ללונדון, גילינו בזכות ההודעה של סיגור רוס כי יהיו שם הדליינרים. החלום לראות את סיגור רוס בהופעה הוא אחד שהולך איתי שנים ארוכות. קיוויתי שאם אני אטייל באיסלנד אז יתמזל מזלי גם לראות אותם בהופעה במדינת הבית שלהם. לא קרה. הם בדיוק היו בטור הופעות בינלאומי שארצם הצפונית לא כלולה בו כלל. הפסטיבל יצא על הימים האחרונים שלנו באיסלנד, כשבוע לפני הטיסה ללונדון בה תכננו לשהות כשבוע. אחרי שישבנו ועשינו חושבים במשך כשלושת רבעי השנייה החלטנו להקדים את הטיסה מאיסלנד לאנגליה וקנינו כרטיסים לפסטיבל.

הליינאפ של הפסטיבל השנה לא היה מרהיב במיוחד. היו כמה וכמה נקודות אור והתגשמותן של פנטזיות מעטות. בהשוואה לליינאפים אליהם אני רגיל מהפרימוורה הפסטיבל הנוכחי אפילו יכל להיחשב כטיפה משעמם. אסייג ואומר כי רשימת האמנים ב- EOTR לפני שנתיים דווקא כן מרשים למדי. אולי זו שנה קצת חלשה שנגרמה מכורח קביעתם של סיגור רוס כהדליינרים. כורח נסיבות שהייתי שלם איתם עוד מבעוד מועד ועכשיו אפילו יותר. להפתעתנו גילינו בפועל שעל ליינאפ פחות ממרשים אתר הפסטיבל והפעילויות שהוא טומן מפצים מאוד ואפילו עם עודף.

כשהגענו לאיזור הפסטיבל באוטובוס מאורגן הישר מלונדון שטח הפסטיבל נגלה אלינו, והתגלה כאיזור פסטורלי נעים, מיוער בחלקו, שטח קמפינג עמוס אך לא צפוף מדי המצוייד בכל השירותים הדרושים. שטח הפסטיבל עצמו כולל ארבע במות גדולות, אחת מהן מקורה, ועוד אוהל גדול שמשמש לבמה קטנה. באמצע יש את כל ביתני מכירת המרצנדייז, הבגדים וכו' הרגילים ולידם איזור אוכל מושקע, מגוון ומעניין ממש. היו הרבה מציאות ותענוגות באגף האוכל. בנוסף יש אולם קולנוע חביב ובמעמקי היער נמצאת במת הסטנדאפ שעבדה משעות הבוקר המאוחרות עד אחר הצהריים. זו הייתה אופציה מצויינת כאשר בשעות האלה מופיעים אמנים קצת פחות מעניינים,  ואת החורים בלו"ז בשעות הרלוונטיות ניצלנו בבמת הסטנדאפ, והיו בין שלל הסטנאדפיסטים האלמוניים (לנו) כמה שהיו ממש טובים וקורעים. זה היה גיוון מרענן ביותר.

בתוך היער ניתן להסתובב במשך זמן רב ורק לגלות מציאות והפתעות שהפקת הפסטיבל החביאה. תוך כדי שוטטות, בין טווס משוטט חופשי אחד למשנהו,  פתאום מגיעים לבמה קטנה שלא היינו מודעים אליה, שם בחור כלשהו עשה חידון טריוויה מוזר מול כמה עשרות אנשים. היו הרבה פינות הפעלה ויצירה לילדים, מעוצבים להפליא ורק הוסיפו עוד לאווירה הקסומה ששוררת גם ככה.

מבחינת עיצוב שטח הפסטיבל לא נתקלתי קודם בדבר כזה – כמה השקעה ומחשבה הושקעו. אפשר בקלות להעביר יותר מחצי יום רק בחקירת שטח הפסטיבל וההפתעות המקסימות רק יצוצו בהמוניהן. לפחות פעם אחת חשבתי שקצת חבל שיש עוד מעט הופעה כלשהי שרציתי להגיע אליה כי הייתי בשמחה להסתובב (אבל בכל זאת מוזיקה היא מבחינתי מקום ראשון).

מבחינת קהל ציפתה גם הפתעה נעימה. שמעתי קודם מחברים שהיו בפסטיבלים באנגליה כי המקומיים הם קהל איום ונורא בפסטיבלים. משתכרים הרבה יותר מדי, אלימים למדי בזמן ההופעה, בעיקר בהופעות היותר גדולות ובסופו של דבר חסרי רחמים, רגישות ונימוס (שזה מפתיע, כי בכל זאת אנגלים). אך כאשר חקרתי טיפה אודות הפסטיבל לפני קניית הכרטיסים התמונות והסרטונים שראיתי העבירו לי אווירה נינוחה וחביבה יותר, אז בכל זאת שמרתי על אופטימיות רבה. המציאות בהחלט תמכה בתחושה שהייתה לי – הקהל האנגלי/בריטי ב- EOTR היה חביב להפליא, לא נתקלתי בשום דחיפות או התנהגות מגעילה כלשהי. הגיעו הרבה משפחות עם ילדיהם, העבירו זמן בנעימים על הדשא רחוק מהבמה או קרוב יותר בהופעות הפחות עמוסות. וכשיש קהל כזה, גם מגוון בגיל וגם מנומס ומכבד אז האווירה היא בהתאם – עולצת ומרוממת.

ההופעות באופן כללי התחילו כל יום בסביבות 11-12 בצהריים והסתיימו ב- 12-1 בלילה בערך, כשהייתה איזו מסיבה שסחבה עד שתיים-שלוש (והסתבר בדיעבד כי ג'רביס קוקר ביצע תקלוט הפתעה!). לעומת כל (אבל אני מתכוון כל) פסטיבל שהייתי בו עד עכשיו, פסטיבל EOTR הוא היחיד בו הצלחתי לישון כמו שצריך. לא היה צורך לסחוב את הגוף התשוש עד להופעות המאוד שוות שנקבעו משום מה לאמצע הלילה ואז ללכת לישון לפנות בוקר ולהתעורר אחרי שלוש-ארבע שעות כשהאוהל בוער מחום בשל השמש הקופחת שהופכת אותו לחממה. מן הסתם שלהופעות באמצע הלילה-לפנות בוקר יש את הקסם הייחודי שלהן, וזו חוויה יוצאת מן הכלל, אך מהניסיון שלי אני אישית פחות מצליח ליהנות כשאני עייף ותשוש. אבל זה אני ואני אוהב לרוץ מבמה לבמה, לראות כמה שיותר הופעות עם כמה שפחות מנוחה. וב- EOTR, ישנתי טוב והייתי מלא אנרגיות ליום נוסף של הופעות.

ואני מרגיש צורך לציין שוב לטובה את הקהל שגם בלילה היה מנומס ומכבד ולא הרעיש או הפריע בשטח המאהל למי שישן. באיזור שלנו לפחות לא הסתובבו שיכורים שצעקו והתפרעו (סיטואציה שהייתי בטוח שאני אתקל בה בפסטיבל באנגליה).

ההופעות

ומה עם ההופעות עצמן? אז להלן ההופעות שהכי אהבתי ועוד כמה שיש לי מספר מילים עליהן:

– Sigur Ros – המופע המרכזי, מבחינתי וכנראה גם מבחינת הפסטיבל והקהל. חלמתי על הרגע הזה במשך שנים ולקראת, בזמן ואחרי לא האמנתי שזה קורה. אבל זה קרה וההופעה הזו בקלות נכנסתי לטופ 3 ההופעות הטובות בחיי. ההפקה של המופע הייתה מרשימה ומושקעת ביותר. הלהקה עשתה עבודה מדהימה, העיצוב על הבמה היה מדהים עם עשרות נורות שהועמדו על עמודים בכל רחבי הבמה, סידור כלי הנגינה והמוזיקאים המלווים היה פשוט טוב, והוידאו ארט המלווה אמנם היה קיטשי לעיתים אבל הוסיף הרבה לאווירה ולשירים, והסטליסט היה חלומי לחלוטין. התגשמות הפנטזיות שלי. אמנם היו איזה שיר שניים שחסרו לי, אבל ידעתי שאלו שירים שהם לא מבצעים בלייב כך שלא היו לי אפילו תקוות שינוגנו. אם לסכם, הציפיות הרבות שהעמסתי על המופע/חוויה הזו לגמרי השתוו להופעה וייתכן אפילו התגמדו לנוכח מופע הראווה הזה. לראות את יונסי זועק את נשמתו בעודו מנגן עם קשת על הגיטרה… הרגעים האלו עתקו את נישמתי לחלוטין.

– Public Service Broadcasting – ללא ספק הפתעת הפסטיבל. לולא סיגור רוס, שהיה ברור מדי כי יהיו ההופעה של הפסטיבל ושל השנה/שנים האחרונות בכלל, ההרכב הנ"ל היה הדבר הטוב ביותר שקרה ב- EOTR 2013. קצת על המוזיקה של הלהקה (אפרט עליהם ועל אלבומם הבכורה שהוציאו השנה בסיכום אלבומי 2013 שיתפרסם בהמשך החודש): הם פועלים על שטיק – סימפול תשדירי מידע חינוכיים ישנים אל תוך המוזיקה האינסטרומנטלית שהם יוצרים. לדעתי התוצאה מתעלה על השטיק והיא מוצלחת מאוד. בהופעה, להפתעתי הרבה, המוזיקה משתדרגת פלאים והמוח שלי פשוט הועף לו מהגולגולת, ולא הייתי היחיד. בקדמת הבמה הוצבו כמה מקלטי טלוויזיה ישנים בנוסף למסך גדול באחורי הבמה ועל המסכים שודרו קטעי הוידאו המקוריים של הסימפולים בסנכרון עם הקטעים המוזיקליים. חלק גדול מהזמן הצגים עצמם לא מסונכרנים אחד עם השני ומשתנים תדיר לפי תפעולו של ה- VJ האדיר של ההרכב. התאורה הייתה אפקטיבית מאוד ובסופו של דבר המוזיקה פשוט עבדה על הקהל במופתיות. היה מקפיץ ומרקיד והכיף היה גדול.

– Dawes – עוד הפתעה גדולה עבורי. אני אוהב את הלהקה ושני אלבומיה האחרונים אבל לא היו לי ציפיות גדולות מההופעה עצמה. בפועל ארבעת חברי הלהקה הם חיות במה. במיוחד הסולן-גיטריסט טיילור גולדסמית' ששר בעוצמה חודרת את השירים שבקלות משתדרגים בלייב, ואחיו גריפין גולדסמית' הצעיר מאוד למראה שמשתולל על התופים כאילו אחוז בדיבוק בעודו עושה פרצופים מלבבים. אפילו אם מתעלמים לרגע מהמוזיקה, רק לצפות בשני האחים מופיעים היה תענוג – הם שקועים כל כך במוזיקה ועושים אותה בכזו אהבה שזה מדבק. והמוזיקה באמת טובה ועובדת מצויין על הבמה.

– Dinosaur Jr – הופעה שמאוד ציפיתי לה אך חששתי מאוד לקראתה בשל תלונות על הסאונד שלהם ששמעתי מאנשים שהיו בשתי ההופעות שלהם בארץ. רק מתוך דאגה להופעה הזו קניתי מבעוד מועד אטמים ספציפיים המיועדים להופעות. קניה ממש מוצלחת. בזמן אמת החשש שלי היה מוצדק בהחלט. בתחילת ההופעה עשיתי טעות והתמקמתי בקידמת הקהל, אך מצד שמאל של הבמה מול הסולן-גיטריסט J Mascis. הבעיה הייתה שמאחורי מאסקיס ניצב קיר שלם של מגברים שבזמן שניגן העיפו את שערו הלבן והארוך באוויר. את עוצמת המגברים לא רק רואים אלא גם שומעים, ונגינתו של מאסקיס הייתה כה עוצמתית עד שבצד שלו בקהל בקושי שמעו את התופים והבאס. זה קצת הרס לי את תחילת ההופעה עד שנטשתי את מקומי ונדדתי אחורה קצת בכל פעם עד ששמעתי כמו שצריך את שאר הלהקה. ברגע שמצאתי מקום מספק, וזה לקח כמה שירים, נהניתי מאוד משאר ההופעה. הסטליסט היה יכול להיות מוצלח יותר לטעמי אם היו מתרכזים קצת יותר דווקא באלבומיהם האחרונים, ופחות באלבומיהם הראשונים. בכל מקרה, זה יופי לראות אותם מופיעים כשגם אחרי שלושים שנה של פעילות הם עדיין מלאים אנרגיה על הבמה. במיוחד לו בארלו הבסיסט שלא יכול לנגן בלי להתפרע. מעולה.

– The Leisure Society – היו מתוקים ומענגים בדיוק כמו המוזיקה המוקלטת שלהם. להקה גדולה עם שלל תפקידים ונגנים שעושה אינדי פופ-פולק מקסים ומשמח. לא קיבלתי יותר מדי ערך מוסף מהביצועים שלהם אבל נהניתי מההופעה ונראה שכך גם הלהקה הלבבית הזו.

– Matthew E. White – לא היו לי ציפיות רבות מההופעה והגעתי רק כי לא היה משהו טוב יותר בלו"ז וחיבבתי את אלבום הבכורה שלו משנה שעברה. ברגע שהגעתי לבמה באיחור קל כבר אורו עיניי. מת'יו היה מגובה בלהקה גדולה ומרשימה ואת השירים החביבים מהאלבומים הם הפכו לג'אמים ארוכים מרהיבים, מגוונים וממש לא טרחניים. הופעה שהוציאה אותי עם חשק שמת'יו יוציא כבר אלבום חדש, זה רק סימן טוב.

– Evening Hymns – עוד הפתעה של הפסטיבל שהתגלתה ככזו בשל ציפיות מאוד נמוכות. מדובר בבחור קנדי בשם ג'ונאס בונטה שהגיע לבדו ללא ליווי של להקה. שמעתי רק את האלבום האחרון שלו שהיה חביב למדי אך לא השתקע לי בראש. ההופעה שלו פתחה את היום השני כשכולם יושבים חצי שכובים על הדשא, ספק מנמנמים ומאזינים למוזיקה בחצי קשב. כשעלה לבמה לבדו עם גיטרה חשמלית כבר התכוננתי להופעה סתמית בה אוזניי ישתעממו להן כפי שהן רגילות ממופעי יחיד + גיטרה. אך ג'ונאס ממש הפתיע אותי. קודם כל, הוא ניגן ושר נהדר ואחז בי לאורך כל השירים שלו. בנוסף הוא התגלה כבחור מצחיק ואמביציוזי שסיפר סיפורים מרתקים על עצמו, החיים בקנדה, אנקדוטות מחוויותיו בפסטיבל עד כה ובעיקר סיפר על אביו שנפטר מסרטן, לו הוא הקדיש את אלבומו האחרון. למרות הנושא האחרון המדכא, ג'ונאס סיפר סיפורים מצחיקים, משמחים ומרגישים אודות אביו, תוכן ששינה מאוד את הגישה שלי למוזיקה שלו והוסיף הרבה נופך לשירים שביצע. לראשונה בחיי שהייתי בהופעה בה הדיבור בין השירים היה לא פחות טוב מהשירים עצמם.