הגראפיטי ורוד: מי אתה אריאל פינק? (+ מיקסטייפ)

לכבוד הגעתו המבורכת של אריאל פינק להופעה בישראל ביוני (אירוע / כרטיסים), התבקשתי לתת יד בהפצת הבשורה הורודה. מאחר ולשם שינוי יש לי היכרות מעמיקה למדי עם הפינק, שמחתי לשתף פעולה ולכתוב פוסט בנושא.  ערכתי גם מיקסטייפ שנמצא בתחתית הפוסט הזה.

קודם כל, אתם מוזמנים לגשת ולהציץ בפוסט בבלוג המאזין. פוסט מוצלח מאוד שנותן הצעות כיצד להתחיל את ההאזנה לאריאל פינק ואיך להמשיך. הפוסט גם מהווה מפת דרכים מוצלחת לדיסקוגרפיה העשירה והמוזרה שלו.

——————————

אריאל פינק הוא חידה. זה לא שהיא לא ניתנת לפיתרון, אלא כזו שעדיף לא לעשות לה עוול זה. כי בנוסף אריאל פינק הוא גם בלון נפוח, וזה כל הקסם שלו. ברגע שנוציא את האוויר לא נישאר עם הרבה ביד. לכן אני מעדיף להתרכז במוזיקה עצמה ופחות בפרסונה הייחודית, כי לטעמי זו הראשונה מעניינת יותר מכל שטיק או פרובוקציה. ויש טונות מאלו. וזה בסדר. האישיות של פינק היא חלק מהעניין וזו תוספת ראויה למוזיקה האסצנטרית, אבל בהחלט לא החלק המרכזי במשוואה הזו.

פוסט של שונות: על פרויקט המימון של נועה בביוף // לקראת ההופעה של Psychic TV // שני בלוגים טריים

יש לי כמה דברים שונים שאני רוצה להעביר ושראויים לבמה רצינית יותר מעמוד הפייסבוק של הבלוג (הנודניק שבי מוסר: תעשו לייק!) אז קיבצתי אותם פה, אבל תדעו שכל אחד מהסעיפים שווה התעכבות.

נועה בביוף

הדבר הכי דחוף מבחינתי בפוסט הזה הוא פרויקט ההדסטארט של נועה בביוף למימון אלבומה השני Blue Bound. זה מה שכבר כתבתי עליו בפייסבוק:

לצערי לא יוצא לי יותר מדי לתמוך בפרויקטים מוזיקליים בהדסטארט. הסיבה היחידה לכך היא שפשוט אני לא נתקל בהרבה פרוייקטי מימון המונים מוזיקליים שמצליחים לסקרן אותי (וזו הנקודה העיקרית ודבר שחשוב שישתנה). אבל לפני שבועיים, כשנועה בביוף פרסמה את ההדסטארט שלה למימון אלבומה השני, הראש שלי היה בעננים וכ.א. נשלף מעצמו, בלי שבכלל שמתי לב לכך.
זה אלבום שאני מחכה לו כבר כמה שנים טובות ורוצה מאוד שהוא יצא משלב ההפקה ויעבור כבר לשלב ההאזנה והכתרת הכתרים. וכמו כל פרויקט מימון המונים, נועה צריכה עזרה כדי להביא את היצירה החדשה שלה לשלב הזה.

מה שמעתי?! – מהדורת פברואר 2015

שמעתי הרבה מאוד אלבומים בינואר, ולא מעט מהם אפילו שווים כתיבה, אבל עם קצב פרסום הפוסטים פה (תקופה קצת מעיקה וכו') אני לא רואה איך אצליח לממש את הצורך שלי להקדיש פוסט לכל אלבום כזה. אז במקום זאת, למה שלא אייסד פינה בה אני סתם מסכם באופן חודשי או אפילו דו-חודשי כמה מהדברים המעניינים ששמעתי? כפי שכתבתי פה בעבר, אני מנסה לעשות מעבר ולכתוב ביותר קלות ראש ולהשקיע יותר בכמות ופחות בטקסטים. אלבומים מהשנה הנוכחית לא יהיו פה, אלו ימתינו לפוסט משלהם. כן יהיו – 2014 ואחורה, אפילו עד שחר ההיסטוריה אם צריך.

(אגב, לייק לעמוד הפייסבוק כבר עשיתם? אז כדאי, כי גם שם הולכים דברים – בעיקר חדשות על אלבומים עתידיים שכדאי להתרגש עבורם, ולא מזמן גם ערכתי שבוע Panda Bear לכבוד אלבומו החדש. כך שיש גם שם תוכן מעניין).

אז ינואר בואכה פברואר, מה שמעתי?

cover

הופעות ברלינאיות: Califone במועדון ה- Berghain

Califne Live

Califone @ Berghain
(הופעה מנובמבר 2014).

נגיד היה לי מכשיר שיכול למדוד את מידת ההתרגשות שאדם מרגיש, אם הייתי נמדד באמצעותו לפני ההופעה של Califone, סביר בהחלט שהחוגה (נגיד שהייתה למכשיר חוגה, אוקיי?) הייתה נשברת בעוצמה.
Califone הם בקלות ובלי לחשוב פעמיים אחת הלהקות האהובות עליי ביותר, ואני מדבר על משהו כמו מקום מובטח בטופ 5 או אף יותר מצומצם מזה. העניין הוא שמעבר להתרגשות עצמה לקראת ההופעה, לא ידעתי למה לצפות. בחיים לא שמעתי משהו לגבי ההופעות של הלהקה, אני גם לא מכיר אף אחד שראה אותם בלייב. אבל לא היה פה באמת מקום ללבטים. אלה פאקינג Califone!!

באופן מפתיע מכמה שזה לא היה מפתיע, היינו בקהל לא יותר מ- 50 אנשים. ועד כמה שזה קצת מצער שזה כל הקהל שהלהקה הנפלאה הזו זכתה לו, באותו זמן זכיתי אני בהופעה מאוד אינטימית עם הלהקה אהובה.

סיכום אלבומי השנה 2014

לא רק שכבר הגיע לו חודש דצמבר (ואיך הוא באמת הגיע שוב כל כך מהר, 11 חודשים לא אמורים לעבור יותר לאט?!) וגם הוא כבר לקראת סיום. וכך הצטברה לה שנה שלמה של מוזיקה שצריך וראוי לסכם.

הרבה עבר לי באוזניים השנה ששייך ל- 2014. אפשר אפילו לומר שקצת הגזמתי ורדפתי אחר הכמות של האלבומים החדשים שאני יכול למצוא ולהביע עליהם דעה אישית (זה היה שכיח יותר ככל שדצמבר התקרב) בעיקר כדי שאוכל להנפיק סיכום שנה מגוון, מעניין ושיהיה בעל הטעם הייחודי של הבלוג. אבל זה בהחלט סיכום שאני שלם אתו ושמביא לי הרבה סיפוק. כך שהאמצעים היו בהחלט כשרים גם אם לא יחזרו על עצמם שנה הבאה.

הופעות ברלינאיות: Neutral Milk Hotel ב- Postbahnhof

Neutral Milk Hotel @Postbahnhof am Ostbahnhof
הופעה מה- 5 בספטמבר

באופן כללי ובלי רקע, אני בטוח שאנשים יכולים להבין כמה ציפיתי להופעה הזו. העניין הוא שכבר שמעתי את רוב הסטליסט בלייב כשהייתי בהופעת סולו של ג'ף מנגום לפני שנתיים. למעשה, מאז נבנה אצלי הצורך להיות נוכח בהופעה של הלהקה כולה ולשמוע ולראות את הביצועים של השירים כפי שהם אמורים להיות ברובם. כי כזה אני, תמיד אעדיף ביצוע של להקה על פני ביצוע סולו.
בסיכומה של ההופעה, זו הייתה החלטה נכונה עבורי וידעתי שאני מכיר את עצמי.

יצאתי עם שלושה רגעים גדולים שנחקקו לי בראש ובלב והתבלטו מעל כל ההופעה. שלושה רגעים שהם שלושת השירים האהובים עליי ביותר של הלהקה, שלושה. ביצועים מושלמים.

הופעות ברלינאיות: The War on Drugs במועדון ה- Bi Nuu

The War on Drugs

The War on Drugs

The War On Drugs @ Bi Nuu
(with openning by Quilt)
הופעה מה- 23 במאי.

כשאדם גרנדוסיאל עלה לבמה לבוש ג'אקט ג'ינס ישן וקצר ממידותיו ועוד שלל בלויים שבנוסף לשיערו המדובלל יצרו מראה מרושל מאוד שיכל בקלות להטעות אנשים לחשוב שמדובר בספק Hobo ברלינאי שהצליח למצוא דרכו בטעות לבמה ספק פועל במה זול ביותר. למעשה זהו דווקא מנהיג להקת The War on Drugs ואחד היוצרים המוזיקליים המעניינים בעלי החותם הייחודי יותר של השנה האחרונה.

האמת היא שאני לא עף על Lost in the Dream, האלבום החדש של הלהקה, כפי שעושים רוב האנשים שאני מחשיב את דעתם וסובבים אותי, ולמרות זאת לא היה לי ספק שזו תהיה הופעה מעניינת ולכל הפחות מספקת.
בגדול, האלבום מאוד מוצלח, בעיקר בנוף המוזיקלי הנוכחי, ויחסית לאלבומם הקודם שלא אהבתי. האלבום מצליח להביא סאונד מאוד ייחודי, מצבור מרשים של שירים טובים שברובם מקבלים פיתוח איטי ויפה. האישו שלי עם האלבום זה בהפקה שלו שמכניסה אווירה מאוד אייטיזית, עם ריוורבים נדושים מהזן שלא מדבר אליי. מה שכן, הלהקה עושה שימוש מעניין באמצעים בינוניים (לאוזניי), באופן שמצליח לייחד אותם דווקא מכל הנוסטלגיה האייטיזית ששוררת בשנים האחרונות.