זה מעצבן כשהחיים מפריעים לך לשמוע מוזיקה.

בשמונה חודשים האחרונים עבדתי בעבודה שכילתה 11 שעות מהיום שלי, חמש פעמים בשבוע. התגובה הנפשית המיידית שלי למעבר החד מהאזנה למוזיקה במשך כשליש יום לכשעתיים שלוש הייתה תחושת ריקנות וחוסר אונים (אבל אני לא מבטיח שרק השינוי הזה היה הגורם). בתור מאזין אובססיבי למוזיקה, שינוי כזה לא עובר בקלות. ברור, עם הזמן מתרגלים. כבנאדם שצריך ורוצה להצליח לתפקד כראוי בחיים ובחברה, ההסתגלות לשינוי כזה היא מהותית. אך הסיטואציה הפעם הייתה שונה, ביודעין. לאחרונה סיימתי את תפקידי באותו מקום עבודה, ציפיתי לחודש מילואים שאחריו אני אמשיך במתכונת חיי האסקפיסטית משהו ואטוס עם האישה לארבעה חודשים משובחים בחו"ל (איסלנד-לונדון-פסטיבל מוזיקה-לונדון-נפאל, אל תשאלו). והנה, משומקום בוטלו המילואים ומצאתי עצמי עם חודש חופשי לגמרי. חודש שבמהרה הוסב לשם ניקוי מערכות נפשיות ממקום העבודה המזוהם שנאלצתי להיות חלק ממנו – הרבה סידורים לקראת הטיסה, חזרה לכושר עבור הטיול והשלמה והתקדמות עם טונות של מוזיקה (וכמה סדרות טלוויזיה שאצליח לראות). אוכל רק להעיד כי החזרה להיות מוצף במוזיקה, להיות מחובר לאוזניות (או לרמקולים) במשך כשני שליש של היום זה כמו חזרה לרחם, מקום מוגן, עוטף וחמים. זה הפוך המטאפורי שמתכרבלים בו בימים קפואים. זה כאילו הסדר וההיגיון חזרו לחיי רק מהעובדה שאני יכול לשמוע עוד ועוד מוזיקה. אובססיבי כאמור.