דיסקליימר: בדצמבר האחרון פצחתי בפרוייקט – סיכום מוזיקלי של 2012 – אלבום/שיר ביום עד ה- 31 לחודש. משום שבזמנים רחוקים ואפלים אלו עדיין לא היה לי בלוג, פרסמתי את הפרוייקט בפייסבוק. פייסבוק זה מדיום לא רע להשיג תפוצה יפה אך מדיום רע למדי בכל הקשור לפרסום תוכן איכותי – ולו משום שכל מה שקרה לפני יותר מיומיים שווה ערך לעיתון מלפני חודש. לכן, על מנת שכל הפרוייקט ההוא לא יגיע לשיממון אני מפרסם אותו מחדש פה ממניעים ארכיוניים גמורים. אני יודע שלפרסם פוסט סיכום שנה בפברואר זה אקט מוזר, אבל אני אתמודד עם זה.
הערה: בפוסט זה אין חשיבות לסדר השירים/אלבומים.
***
דצמבר הנהדר. זו אחת התקופות האהובות עליי בשנה. החודש הזה שבו טורחים ומסכמים את השנה על כל תחומי התרבות האפשריים. המון רשימות סיכום ואני ממש נהנה מכל אחת שמתפרסמת ואני מצליח לתפוס (ושגם קולעת פחות או יותר לטעם שלי). לכן גם אני מצטרף לטרחנות הנהדרת הזו ושנה שלישית ברציפות אני מתכוון לנסות להתמיד ולפרסם כאן מדי יום את השירים והאלבומים שהכי אהבתי השנה.
ולפוסט הראשון:
The Wilderness of Manitoba – Island of Echoes
ישנם אמנים שאני מרגיש שאני היחיד בארץ שעוקב אחריהם. זה די מופרך, אבל זו ההרגשה שלי לפי מה שאני קולט מאנשים ובלוגים שאני עוקב אחריהם. The Wilderness of Manitoba הם כאלה מבחינתי. הלהקה הזו, מעבר לכמה שהיא חמודה, כיפית ונעימה, יש לה שם שלבדו מושך אותי אליהם חזרה כל פעם. באלבום החדש שלהם Island of Echoes שיצא לפני חודשים מעטים הם שימחו אותי מאוד בכך שהם לא נתקעו בנישה שלהם, אלא עושים משהו וממשיכים ממנו הלאה לסגנונות אחרים. השינוי הוא לא מהותי אבל הוא נהדר. אם באלבום הקודם שלהם הם עשו מוזיקה באיזור של הפליט פוקסז רק לייט ופחות מורכב, הפעם הם מסתובבים באיזור של פליטווד מק, אבל בקטע מעולה והשיר המצורף הוא הכי פליטווד מקי באלבום, ושבכלל שמעתי כבר שנים טובות.
***
Dirty Three – Toward the Low Sun
וורן אליס והדירטי ת'רי שלו הוציאו השנה אלבום חביב מאוד Toward the Low Sun שמו. בתור אלבום זה לא היה משהו מפעים במיוחד שמשתווה לכמה אלבומי עבר גדולים שהם הוציאו, אבל השנה תפסתי הופעה שלהם בפסטיבל פרימוורה והם הפילו אותי מהרגליים ובקלות קטפו את ההופעה הטובה ביותר (מתוך שתיים) שראיתי בפסטיבל, ולמעשה השנה בכלל. לכן, הם נכנסו לתודעה שלי כל כך חזק, ולמען האמת יש באלבום הזה כמה וכמה קטעים מאוד טובים שאני מאוד אוהב.
***
Phenomenal Handclap Band – Form & Control
נתקלתי בשיר הזה של "להקת מוחאי הכף המופלאים" (שהשירים שלהם באופן נפשע לחלוטין נטולים כל מחיאת כף!!) זמן מה לפני צאת אלבומם השני (כשאת הראשון לא שמעתי ואני עדיין לא מכיר). כבר בשמיעה אחת הסתחררתי ונפלתי מהשיר הזה, הרגשתי שיש לי זיקוקי דינור באוזניים. ישר נכנסתי עם השיר הזה לריפיט מתמשך. הצפייה לאלבום המלא הייתה ארוכה ומותחת, ובסוף כשהאלבום הגיע וסשן ההאזנות שאיתו… המפף… בואו נגיד שהבעת הפנים שהתקבעה לי לזמן מה הייתה ממש זו: :( אלבום בינוני מאוד שאף שיר בו לא מתקרב לגעת בשערות הקרסול של הפנינה המצורפת פה. וככה, על אף באסה של אלבום, השיר הזה יילך איתי עוד הרבה זמן. פיסת פופ נצחית מקפיצה, מגניבה ומסחררת שלא נמאסת לעולם. ככל הנראה שיר הפופ הגדול ביותר שיצא השנה.
The Unknown Faces At Father James Park
***
Beachwood Sparks – The Tarnished Gold
נתקלתי השנה לראשונה בלהקה הזו Beachwood Sparks וכבר עברתי על כל הדיסקוגרפיה שלה. היסודות של הלהקה והיצירה שלה זה ממש הדי.אן.איי שלי, או לפחות מה שהוא נהיה אחרי שנים של האזנה למוזיקה. אלטרנטיב קאנטרי, פולק, אמריקנה והרמוניות. הרבה קרוסבי, סטילס ונאש (ויאנג). שלושה אלבומים ואי.פי. הם הוציאו בעשור פלוס והכי אהבתי את האלבום האחרון שלהם שהוציאו השנה, The Tarnished Gold. מלבד שיר אחד שמציק לי (No Queremos Oro), זה אלבום מקסים שגם אם הוא לא ממש מושלם או נצחי וגם לא נכנס לעשיריה שלי השנה, כל האזנה לאלבום מסבה לי המון נחת.
***
Gravenhurst – The Ghost in Daylight
שמעתי כבר על גרייבנהרסט בעבר והם כבר זמן רב בווישליסט שלי, אך רק השנה שמעתי אותם סוף סוף, והם טובים לפחות כמו מה שתיארתי לעצמי. האלבום מהשנה The Ghost in Daylight הוא יפה ומהוקצע, נעים וחרישי עם סאונד חם שעוטף את כל אחד מהשירים. מוזיקה פנטסטית שנעה על הגבול המדומיין שבין פולק וסלואוקור עם נגיעות עדינות וקלילות של אלקטרוניקה. השיר המצורף נהיה תוך זמן קצר לקטע המועדף עליי מהאלבום (ובכלל של השנה הזו) ופשוט לא עוזב אותי.
***
Piano Magic – Life Has Not Finished With Me Yet
ישנם האמנים האלו, שקצת פחות חשוב כמה טוב האלבום שהם הוציאו אלא העיקר הוא שהם שחררו עוד מוזיקה עבור המאזינים שלהם. האמנים האלה לרוב יהיו בעלי צליל מאוד מובחן שרק לשמוע עוד קצת מהסאונד הייחודי להם מביא לאנחת רווחה ואושר מהמאזינים. פיאנו מג'יק ואווירת הנכאים הגדולה המאפיינת את יצירתם הוציאו השנה אלבום בשם Life Has Not Finished With Me Yet, לא אלבום גדול במיוחד, בטח ובטח שלא משתווה למאסטרפיס שלהם מ- 2009 – Ovations שהיה מהחזקים יותר לאותה שנה. אך האלבום הזה עדיין רצוף בשירים נהדרים, לצד כמה שפחות מתבלטים ומעוררי השתאות, אבל אלה ואלה עשירים בסאונד הכביר של הלהקה. סאונד שמעוצב במומחיות בידיו של גלן ג'ונסון, המוח המבריק שמוביל את הלהקה, שטובל ידיו עמוק בביצת הדארקווייב אייטיז כבר זמן רב, ולמרות שזה מעולם לא היה בזמן אמת הוא עדיין מצליח לעשות לסגנון הזקן הזה טייק כה רענן שאין ביכולתו להגיע לכדי מיאוס. לא מבחינתי לפחות.
השיר השני שמצורף הוא אחד שדווקא לא מהווה דוגמה טובה לצליל של הפיאנו מג'יק (בשביל זה יש את השיר הראשון), אך הוא מהווה את השיר היפה והאסתטי ביותר באלבום ולכן מגיע לו מקום של כבוד.
***
Mesita – The Coyote
בזאת אני חושש שאני הולך להפוך רשמית לנודניק.
אולי אני טועה, אבל זה מרגיש לי שכתבתי (בפייסבוק) על Mesita הרבה מדי פעמים. בכל אופן, אני ממשיך לכתוב עליו ולפרסם אותו כי אני בכנות חושב שזה מגיע לו.
המולטי-אינסטרומנטליסט הצעיר והמוכשר הזה יוצר לבדו ומפיץ לבדו את המוזיקה שאפשר לכנותה "פולקטרוניקה", וכשהיא באה ממנו היא מלאה ברעננות, כיפית, עשירה ומענגת, שבאמת אי אפשר להאשים אותי שכבר שנה שניה ברציפות אני משתפך אודות היוצר בן ה- 24. זה לא שהוא המציא עצמו מחדש או עשה משהו שהוא לא עשה קודם באלבום הנוכחי שקיבל את השם The Coyote, למעשה זה אותו קונספט שהוא די חוזר עליו – וזו כנראה הסיבה היחידה שהוא לא נכנס לעשיריית האלבומים שלי, אבל (וזה "אבל" במשקל טון מבחינתי) Mesita עושה את שלו כל כך טוב ופועל בסביבה שיש כה מעטים כמוהו שמוציאים מוזיקה שפועלת על תדרים אופטימיים ומשדרת למאזין שמחת חיים שזו לבדה סיבה שאני אפמפם מדי שנה את המוזיקה הזו. למעשה עם קצב העבודה של הבחור – סביר עד מאוד שזה בדיוק מה שיקרה. אז סליחה מראש, אבל באמת עם זה התחלתי – אני כבר נודניק.
***
The Brian Jonestown Massacre – Aufheben
לא רציתי להתמודד עם זה, אבל אני חייב.
בשנה האחרונה, ממש מעט אחרי ההודעה כי הם מגיעים להופעה בארץ ביולי, נכנסתי לאטרף היסטרי של האזנה לבריאן ג'ונסטאון מאסאקר, שזה שעות על גבי שעות של מוזיקה בלי לחזור על אותו אלבום פעמיים. זו הייתה המוזיקה המתאימה לי ביותר באותה תקופה. משיכה שלא יודעת שובע לשירים, לצלילים ולקול של אנטון ניוקמב הגאון שמהווה את הגרעין של ההרכב. עברתי על חלק ניכר מאוד מהדיסקוגרפיה שלהם ללא טיפת אכזבה לכל האורך. כשבועיים לפני ההופעה, הגעתי לאלבום החדש שלהם Aufheben, ו-וואלה, הוא יופי של אלבום! אני אוהב מאוד את הסאונד הנוכחי שאליו הם (הוא) התפתחו, לא מעט שירים נהדרים, מאוד mellow, עם מחווה יפה לניו אורדר. לא ששמעתי, אבל להבנתי שהאלבום הוא שיפר ניכר לעומת שני האלבומים הקודמים, שהיו מאוד מופשטים ושונים מרוב היצירה של ניוקומב שהחלה בתחילת הניינטיז, שבעיקרה מבוססת על שירים פרופר. Aufheben מצליח לשלב באופן מוצלח מאוד בין שתי הפאזות של הג'ונסטאון – המוקדמת והעיקרית יותר לבין זו המאוחרת – שירים של ממש לצד קטעים אינסטרומנטליים.
ואין ברירה אלא לדבר על ההופעה – אז הגיע יולי, ואני בשיא ההתלהבות מפמפום בלתי פוסק הן של המוזיקה הג'ונסטאונית והן של אנשים שנחשפתי אליהם שחזרו והדגישו שזו הופעה של פעם בחיים, ההופעה הטובה ביותר שתהיה בישראל וכו' – וכמה שהם טעו… מעבר לבעיות סאונד הידועות של הבארבי, שרק התעצמו בהופעה הזו, גם הלהקה עצמה לא עשתה עבודה מוצלחת במיוחד – ביצועים חסרי לב לשירים הישנים, כמות מועטה מדי של נקודות אור בסטליסט ונגינה אגרסיבית מדי עם מעט מדי עדינות והשקעה – אופן נגינה הנוגד מאוד את הסאונד האולפני שלהם, במיוחד (!) זה של האלבום האחרון. בנוסף יצאתי עם אוזניים כואבות מאוד מכמות ועוצמת הפידבקים שנוצרו בבארבי בחלק האחרון של ההופעה. ועדיין לחזות בלהקה שהייתה כל כך משמעותית עבורי בשנה האחרונה זה משהו שאני אקח איתי לעוד הרבה זמן (או לפחות עד שאני אספק לעצמי את התיקון, בצורת הופעה ראויה במקום ראוי של אנטון והחבר'ה).
***
Cloud Nothings – Attack on Memory
מלכתחילה אני לא חזק מספיק בכל מה שקשור לרוק זועם, רועש, מטונף ומיוזע. השנה לעומת זאת, אני מרגיש שהתקדמתי קצת, הולכים להיות כאן כמה אלבומים שקולעים ממש לקטגוריה הזו, שבגדול זרה לי למדי ואני ממש מבסוט על עצמי שקיבלתי אותם לחיקי בהנאה גדולה שכזו.
האלבום הנוכחי של Cloud Nothings, השני שלהם, הוא פצצת רוק טהור צווחני ויצירתי (במידה). כאלבום בן 33 דקות (שזה אחלה אורך לאלבום) הפגמים שבו קצת בולטים מדי, למרות שאלו ממש לא פגמים מהותיים – קצת בלגן וסדר שירים תמוה, שיר או שניים שהיו רכים וסכריניים מדי יחסית למכלול, מה שהופך אותם למוזרים ולא קשורים. הדברים הטובים – ובכן, מבחינתי אפשר לתמצת את כל הטוב של האלבום בשני השירים הראשונים שבו (שניהם מצורפים כאן) – אחת מפתיחות האלבומים החזקות ביותר של השנה, אם לא ה-אחת של השנה. פתיחה שמהווה כמעט חצי אלבום של שירים שניחנים בהתפתחות נהדרת וממריצה עד כדי קליימקסים מצויינים.
חשוב לי לכתוב כמה מילים על הקול של הסולן. קראתי פה ושם שאנשים דווקא לא אהבו את הקול שלו, מבחינתי ההפך הגמור. הקול ועבודת השירה מהממת ומרתקת שכל פעם שאני שומע את השירים האלו אני לא יכול לנתק את עצמי מכל גרגור וכחכוך שנשמעים תוך כדי הצרחות האופייניות כל כך לסולן. קול שמלא בהבעה ובעל מנעד מאוד רחב ויצירתי. פשוט כיף גדול לשמוע אותו צורח לי באוזן את הליחה המוזיקלית שלו (כן!).
ווליום גבוה מאוד מומלץ כאן (אבל במידה! שלא תפגעו באוזניים היקרות שלכם).
***
Here We Go Magic – A Different Ships
אחרי החבר'ה הנהדרים של Here We Go Magic אני עוקב בשלוש השנים האחרונות ומנסה להפיץ את הבשורה היכן שאני יכול, אך ללא הצלחה רבה. לכן עם האלבום החדש שלהם A Different Ships, אני שמח מאוד לראות שהם כן זוכים לקצת יותר תודעה ציבורית ופופולאריות יחסית. אפשר להרגיש שהם עלו שלב – אלבום בעל הפקה עשירה יותר, אסתטי יותר ומהודק יותר. לדעתי הרבה בזכות המפיק נייג'ל גודריץ' (מפיק הידוע מאוד בעבודתו עם רדיוהד, בק ורבים אחרים) אמון על ההפקה הפעם, עובדה שמסמלת לבדה את העלייה שההרכב עשה לליגה של הגדולים (יותר).
אני חייב לציין שהאלבום הקודם שלהם מ- 2009 הוא עדיין המועדף עליי בדיסקוגרפיה הקצרה שלהם, אך אין זה בא להוריד מערכו של האלבום החדש – הם עדיין אחד ההרכבים היצירתיים והמעניינים שפועלים כיום, בכך שהם יוצרים שירים נגישים למדי על גבי מקצבים שבורים ולא מלודיים המושפעים מאוד מסצנת הקראוט רוק הגרמנית מהסבנטיז. מבחינתי כל פיסת מוזיקה שההרכב מוציא היא חגיגה גדולה וגם האלבום הזה לא שונה, למרות שההפקה המלוטשת קצת רככה אותם והמעיטה מהפאן הגדול והרעיונות המשוגעים שהאלבום הקודם ניחן בהם ביג טיים.
אסיים עם הצהרה משמעותית מבחינתי – העטיפה של האלבום הזה היא עבורי ללא ספק היפה ביותר של השנה! וגם הקליפ שלהם ל- Hard to be Close הוא מהיותר חביבים עליי השנה (הוידאו השני).
***
Liars – WIXIW
אני לא מכיר כיום עוד הרכב שדומה ולו במעט ל- Liars, ואני כותב את זה כמישהו שחיפש לא מעט. תראו לי עוד הרכב/אמן שמתפלש עמוק במוזיקה ניסיונית, ולא כזו שמאבדים בה את הידיים והרגליים, עם סאונד כל כך רדוף (haunted), עוד הרכב שנמצא בחיפוש מתמיד אחר הסאונד החדש, אחר מבנה השירים החדש, ששום אלבום שהוציא אינו דומה לאחר. ההערכה העצומה שיש לי להרכב מגיעה למרות ששניים מששת האלבומים שלהם אני בכלל לא אוהב וממש לא התחברתי אליהם.
באלבומם האחרון WIXIW (הוגים wish you) החבר'ה עשו מעבר מנויז רוק קשה ובלתי נגיש בעליל באלבום מ- 2010 למוזיקת רוק מבוססת אלקטרוניקה. כמו תמיד, הסאונד החדש תופס את קידמת הבמה ובניית האווירה היא החוט שמקשר בין כל השירים באלבום. השירה של הסולן נותרה מעוותת, לא נעימה אך כן תופסת במאזין בלי להרפות. האלבום רחוק מלהיות מושלם ומהטובים שבאלבומיהם, אין בו כמעט שיאים, לדעתי לא עושה למאזין חיים קלים ודורש תשומת לב רבה, אך הוא גם מרתק לשמיעה, לא נמאס באוזניים, שונה, זר, מנוכר, מגוון ושופע יצירתיות. ויותר מכל, פשוט גורם לי להמתין בסבלנות וציפייה רבה לפרוייקט הבא והכל כך אחר שלהם.
***
Grizzly Bear – Shields
יש משהו כל כך מרגש ומהנה בלכתוב על מוזיקה נידחת, שמעטים ממכרייך מודעים לה, ואם אתה עושה עבודה מספיק טובה – כמה אוזניים נדקפות בהתעניינות וסקרנות ומגלות מוזיקה שלא הכירו רק כמה רגעים לפני כן. מוזיקה שממלאת אותם בהתרגשות ובחדוות הגילוי, קרדיט שנזקף רק לזכותך.
ולא מעט פעמים ישנה המוזיקה, האלבומים שנכתב ודובר עליהם כל כך הרבה, דעות חיוביות ושליליות בהמוניהן, קונצנזוס ברור מדי לכיוון כלשהו, ואילו אתה בשמחה היית מוותר על ההתעסקות באלבום מחשש שלא תוכל לחדש כלום, שתצא נדוש. אך לפעמים האלבומים האלו, המוזיקה הזו נכנסה לך כל כך עמוק לורידים, נשכבה לך על עור התוף והוציאה ממך רגשות כל כך מובחנים, גועשים, ואולי גם מעורבים שקשה לך להעלות על דעתך כי כאשר סוף סוף תכתוב משהו, אז לא תכתוב על אותה מוזיקה.
שמתי לב שברוב האלבומים שאני כותב עליהם השנה תמיד יש את הצד החמצמץ לצד זה המתוק . אז גם הפעם – זה לא Veckatemist. ממש שלא. רחוק מזה. היה מסקרן מאוד לדעת מה הגריזליים יוציא אחרי אלבום המופת ההוא של 2009, והאמת, קצת מבאס לגלות שבסופו של דבר האלבום שהגיע הוא Shields. כי זה לא אלבום שלם ולא אחיד.
המגרעה הכי גדולה שלו היא משהו שאני רק מצליח לקרוא לו – החורים שלו. ישנם כ- 5 שירים שמהווים את השיאים של האלבום, וביניהם יש מין חורים כאלה, שיר אחד או רצף של כמה שהם די נחותים בהשוואה לשיאים שלפניהם או אחריהם, הם כל כך לא מורגשים ולא מדגדגים את האוזן עד שהם עוברים ביעף בלי שבכלל הרגשתי בהם. זה בעיה. זה לא מסע מסעיר ומטלטל כפי שהיה האלבום הקודם.
ומצד שני, ובכן השיאים האלה, חמשת השירים האלה הם באמת כבירים והם עדות גמורה שהלהקה עדיין יודעת את העבודה, הם עדיין אמנים של בניה, של קליימקסים, של יצירתיות ושל שירי פופ בלתי קונבנציונליים. אז זה ממש לא שכתיבת השירים צללה והאלבום הזה הוא הידרדרות, כי, ובכן, יש כאן פשוט חצי אלבום שכולל כמה מהשירים הגדולים ביותר של השנה עבורי. אם הייתי עושה רשימה רק של שירים, לפחות שני שירים מהאלבום היו נכנסים לעשיריה ובטח ארבעה מהחמישיה היו נכללים בטופ 20.
אז וואלה, גם אם זה לא אלבום מופת, זה כן אלבום שבסופה של שנה אני מבסוט עליו גם אם באותו זמן אני מאוכזב ממנו.
השיר שאני שם מהאלבום לא יכל להיות אחרת מ- Yet Again. אין מצב. וגם הקליפ ממש יפה ותואם את השיר ואת הקליימקס מעלה לחץ הדם שלו.
***
of Montreal – Paralytic Stalks
דבר אחד לפחות ששנה זו סימנה עבורי מבחינה מוזיקלית – שזו השנה בה הפסקתי להתפלש ברחמים ובאכזבה בלתי פוסקת מ- of Montreal. זו השנה שבה שני חברים יקרים הורידו לי כאפות מטאפוריות על הראש, ועימתו אותי עם העובדה כי למרות שאוף מונטריאול עשו איזה אלבום נדיר ביופיו אי שם ב- 2007 ואחר כך לא חזרו לאותם גבהים של יצירה, הם נשארו פוריים, יצירתיים ומענייינים (כמו כן, נקודה נוספת לזכותם זה שהם לא ניסו בכלל להתיימר ולהביא משהו מאותו איזור מוזיקלי – הם באו, הוציאו אלבום שהוא האוורסט שביצירתם ואז לקחו טיסה ליבשת שונה לגמרי). לא עם כל האלבומים שלהם מאז אותה שנה אני חיי בשלום כיום (False Priest נותר סוג של נמסיס אוף-מונטריאולי עבורי), אבל עכשיו הרבה יותר קל לי לקבל מוזיקה חדשה מהלהקה הזו, לשמוח ולצהול, להעריך ולהוקיר גם אם זה עדיין לא כמו ההוא.
Paralytic Stalks שיצא בתחילת השנה גם עשה לי עבודה מאוד קלה בשינוי התפישה הזה. הוא ברובו ממש מצויין, כיפי, מלא בשירה ומלודיות רגישות ומרגשות, עדינות היכן שדרוש, וקיצביות אוף-מונטריאולית אופיינית וממכרת בכל השאר. בין לבין והרבה בסיום ישנם קטעים קשים יותר של סאונד קולאז' ואוונגרד מוזיקלי קקפוני כמו השניים שסוגרים את האלבום שעדיין לא ממש הצלחתי לעכל, וקצת משאירים אותי עם טעם מריר בסיום כל האזנה. בסופו של דבר, זה אלבום שאני ממש שמח עליו. דבר נוסף הוא שזה האלבום הראשון מזה שנים שנעים ונחמד להסתכל על העטיפה שלו – גזרה שהם באמת הדרדרו בה בשנים האחרונות והשנה השתקמו יפה.
ולא רק זה!! הייתה השנה גם ההופעה של המונטריאולים בארץ! זו הייתה התגשמות חלום למעשה. פספסתי אותם בעבר, ושמחתי מאוד לקבל הזדמנות שניה ולתפוס אותם בלייב. וגם הגשמתי חלום בתוך ההגשמת חלום (!!) – לראות את The Past is a Grotesque Animal מבוצע בלייב… וזה היה אחד הרגעים המאושרים והמטלטלים בחיי. 10 דקות של נויז מפרק, סולן-יוצר גאון שצווח, צועק ויורה את אחד השירים הכואבים, השנונים והיפים שאני מכיר. זה רגע שבכנות חלמתי עליו במשך 5 שנים. אז הייתה הופעה נהדרת, מטורפת, מוזרה ומצחיקה עם סטליסט נהדר, אבל לא נהניתי כמו שקיוויתי – היה לי מאוד צפוף וקיבלתי כמה וכמה מרפקים לצלעות ודחיפות והיה גם את הסאונד של הבארבי שאכזב שוב בהופעות היותר חשובות לי. למזלי הסאונד דווקא ריחם עליי בשיר החשוב ביותר באמצע ההופעה. לפחות זה.
***
First Aid Kit – The Lion's Roar
ו… חזרנו לפולק הקליל והמתקתק איתו התחלתי את הפרוייקט –
זוכרים את צמד האחיות השוודיות שפרסמו ב- 2009 ביוטיוב קאבר מקסים לשיר יפהפה של הפליט פוקסז שהן צלמו באמצע היער ושצבר עד כה 3.5 מיליון צפיות? יופי, אז האחיות האלו מתקראות First Aid Kit והן הוציאו השנה את אלבומן השני, הראשון שזכה להכרה רבה וגם קצת הייפ בתחילת השנה, The Lion's Roar שמו. והוא בדיוק זה – פולק קליל ומתקתק. בלי הרבה מדי עומק ומידה בלתי קיימת של חדשנות אבל המון לחנים קליטים וממכרים. זה כיפי, זה עולץ, נעים ומומלץ לשמיעה בכל שעה ובכל עונה, כל עוד אתם לא אנשים זועפים מדי בשביל לקבל קצת מוזיקה קלילה. 10 שירים מחממי לב ואוזניים שכנראה לא יתקיימו בזיכרון של אף אחד בעוד כמה שנים, אבל עכשיו הן עושות את העבודה.
בשיר המצורף, בדקה ה- 3:30 מתחיל הקסם האמיתי של השיר והרגע הזה הוא דוגמא נהדרת לשלל רגעים מצויינים וקסומים שמפוזרים ברחבי האלבום.
***
Pond – Beard, Wives, Denim
ומפולק קליל משוודיה אני ממשיך לרוק פסיכדלי מאוסטרליה.
Pond קיימת כבר כמה שנים, אך השנה לראשונה הם הוציאו את אלבום שזכה לתפוצה רחבה – Beard, Wives, Denim ובעקבות האלבום גם קיבלו מהמגזין הבריטי NME את התואר המטופש להחריד – "The Hottest New Band In The World". למרות שזה מחמיא בטירוף ובוסט נהדר לאגו של הפונדים, זה עדיין תואר מגוחך מאוד. Pond מהווה להקת אחות ל- Tame Impala המוכרים מהם, ושתיהן חולקות 3 חברי להקה. Pond היא האחות הצעירה יותר, היצירתית קצת פחות ושיוצרת רוק פסיכודלי בסיסי למדי, כזה שנטול תווית ברורה של 2012 עליו, אלא שבכיף היה יכול לצאת בכל שנה ב- 45 השנים האחרונות (וזה ממש לא דבר רע!). על Tame Impala אני עוד אכתוב אז נשאיר את זה לכשתגיע העת.
אמנם Pond נופלת במידת היצירתיות אך זה ממש לא עומד לחובתה – על יצירתיות היא מפצה מאוד בשירים שנעים על הסקלה שבין הכייפי והמקפיץ (in a psychedelic sort of way) לנוגה ומרגש כשבאמצע ישנם הרבה חפירות פסיכודליות, אך ממש לא כאלה שמכבידות על המאזין. בסופו של דבר זה אלבום שהוא נטו פאן והרגשה טובה לחובבי הז'אנר ולכאלה שלא מחפשים חידושים בכל פינה, אלא שפשוט מסתפקים בשירים כתובים היטב.
***
כתבת יפה מאוד ארז
מצויין!
פינגבאק: סיכום אלבומי השנה 2014 | אנטנות השמיימה