האלבום החדש של Thee Silver Mt. Zion Memorial Orchestra נפתח במילים הבאות:

We live on an island called Montreal,

and we make a lot of noise

because we love each other.

מילים אלו, שיוצאות מפיה של ילדה, בטח בת של אחד מחברי הלהקה, אורזות בצורה פשטנית ויפה את הבסיס של רוב התוצרת המוזיקלית שמגיעה מקולקטיב להקות הפוסט רוק שצמחה במונטריאול, קנדה.

סצינת הפוסט רוק המונטריאולית מהווה למעשה סצינה מאוד אינטימיתי של מספר להקות שחולקות הרבה נגנים משותפים. האמא של כל הסצינה היא Godspeed You! Black Emperor שהיא גם הלהקה המפורסמת, פורצת הדרך והאגדית מבין שלל ההרכבים.

זו לא הייתה חידה קשה במיוחד לפיצוח, אבל מי שהבין את הרפרנס בשם הבלוג קלט כבר את הקשר הרגשי החזק שלי וההערצה העצומה שאני רוכש לגודספיד, שהופעה של ההרכב מהווה כרגע את החלום הגדול שלי בכל הנוגע להופעות. כשיצא האלבום האחרון שלהם לפני שנה וחצי לאחר הפוגה של עשור הייתי לפחות ליומיים המאושר באדם. לא חשבתי שאשמע בחיי יצירה חדשה מגודספיד, וכשזה אכן קרה לא הצלחתי אפילו להכיל את ההתרגשות והשמחה שפרצה בי. האלבום ההוא נפך בי את התקווה הגרידית כי אנחנו צפויים להתברך בעוד אלבומים מספר במהלך השנים. הציפייה היא בלתי נמנעת. אז כדי להשקיט קצת את הציפייה הזו, שעשויה בקלות להפוך לבלתי מסופקת, יצאו בשנה האחרונה שני אלבומים של הרכבים מהקלוקטיב המונטריאולי, שחולקים קשרים חזקים ללהקת האם וממלאים בהצלחה רבה לפחות חלק נכבד מהחלל שכל אלבום נוסף של גודספיד ממלא בקלות.

אתחיל עם הישן יותר ונעבור לחדש.
ההרכב Esmerine לוקח את הפוסט רוק הקונבנציונלי למחוזות שהם ממש על סף נגיעה במוזיקה נאו-קלאסית. אבל עם טוויסט. את האלבום האחרון שלהם משנה שעברה גיליתי רק לפני כחודשיים בעת מתקפת סיכומי השנה. לא הכרתי את ההרכב לפני כן ולא שמעתי על האלבום, אבל עצם התייצבותו בראש הרשימה של אדם שאני מעריך את הטעם המוזיקלי שלו ועצם הייחוס המשפחתי של ההרכב שלחו אותי בזריזות לחרוש על האלבום. הכניסה אליו לא הייתה מהירה, אבל חרישה עקשנית לאורך זמן הביאה להתמכרות מתגמלת ביותר.

אני לא יכול להעיד על שאר הדיסקוגרפיה של ההרכב, אבל באלבום המדובר Dalmak הם עושים משהו מאוד מעניין עם הפוסט רוק שלהם. במהלך הטור של הלהקה באירופה עברה הלהקה באיסטנבול ונחשפה למוזיקאים טורקיים שכנראה הכניסו השראה וכמה רעיונות עם פונטציאל לראשיהם של החברים. את Dalmak הם הקליטו בשיתוף עם כמה מהמוזיקאים האלו והמוזיקה שיצא ממפגש תרבויות זה היא המעוררת ופוקחת העיניים ששמעתי מזה הרבה זמן בז'אנר הקצת קלישאתי מדי שהוא הפוסט רוק.

בשמיעות ראשונות קטעים באלבום נשמעו לי קצת קיטשיים מדי בכל הנוגע למפגש של מזרח ומערב והאלמנטים שהם בחרו לקחת ולהדגיש מהמוזיקה האוריינטלית-ערבית-בלקנית שהמוזיקאים הטורקיים הביאו. אולי זה המקום שאני מגיע ממנו, זה הגיאוגרפי שהוא המזרח התיכון, שבגללו אלמנטים אלו נשמעים לי טבעיים מדי ולא מפתיעים בתוך הקונטקסט של אלבום רוק ונשמע לי כמו משחק על הצפוי ושטחי. אך לאחר מספר שמיעות בהן צפו למעלה האלמנטים הפחות נדושים ואילו הרקע של כלי הנגינה המערביים נעשה מובן יותר ועל כן גם מעניין יותר. כל האלמנטים השונים והרבודים בסופו של דבר יוצרים אלבום לא שגרתי, מורכב, מפתיע, חכם ונעים שדורש קצת סבלנות ומחילה בשמיעות הראשונות אך מתגמל מאוד ככל שדובקים בהאזנות נוספות לאלבום (לא שהוא נותן ממש ברירה אחרי שהוא גורם לאוזן להתמכר לצלילים שלו).

Barn Board Fire

Translator's Clos I

Translator's Clos II

לעומת הרוגע הנאו-קלאסי והערגה האוריינטלית, האלבום החדש ממש של Thee Silver Mt. Zion Memorial Orchestra הוא כולו חבטות חוזרות בפני המאזין. האלבום Fuck Off Get Free We Pour Light on Everything, כפי שברור כבר משמו, הוא מסע של עוצמות גבוהות, לא מתפשרות שמגביר את קצב פעימות הלב פעמים רבות לאורך ההאזנה אליו. עם Silver Mt. Zion (השם המקורי של הלהקה, הקל יותר לשימוש וגם הקצר יותר מבין שלל הוריאציות השונותבהן נעשה שימוש לאורך השנים; זה נחמד לראות איך הערך בויקיפדיה על ההרכב נפתח בשתי שורות ארוכות מאוד שמונות את כל השמות) דווקא יש לי היכרות לא מועטה. אמנם לא שמעתי את כל הדיסקוגרפיה של ההרכב אבל כן חלק ניכר ממנה. כך שיש לי האמצעים לדעת מה הם יכולים לעשות ולאן הם יכולים להגיע. ובכל זאת האלבום החדש תפס אותי לא מוכן. בעוד שבעבר אלבומי ההרכב היו מלנכוליים ורגועים יותר, הפעם הם הגבירו את כל כלי הנגינה, מיתרי הקול והאמוציות עצמן בכמה רמות, וזה לעומת הסטנדרט הבלתי כתוב בדברי ימי הפוסט רוק שאומר שלעוצמות האלו אפשר להגיע רק אחרי הכנה של מספר דקות ארוכות, מינימום של עשר, וגם זה בהדרגה איטית, כמעט ניצחית. בכלל לא טריוויאלי מצד Silver Mt. Zion ישר להתפוצץ לתוך אוזני המאזינים. אין לי ספק שמישהו מהועדה שמפקחת על כל להקות הפוסט רוק שקיימות בעולם כבר עמל על כתב תביעה כנגד ההרכב.

אבל מה איכפת ל- Silver Mt. Zion, לא נראה שקונבנציות ז'אנריות מעניינות אותם במיוחד (את התעסקות בקלישאות נדושות וטריקים אוויליים אפשר להשאיר ל- Mogwai, שנפלו חזק מאוד עם האלבום החדש שלהם Rave Tapes). המוזיקה של האלבום החדש מאוד טעונה רגשית הן מבחינת הנגינה והן מילות השירים שעוסקות בין ביתר בכמה נושאי כבדים ומלנכוליים ביותר (לא אפרט מחמת ספויילרים… רגע, אפשר לספיילר מוזיקה??) והיא מביעה את זה בצורה אופטימלית בלחנים המורכבים, עיבודים הופכי קרביים (רק תחשבו על כינורות עתירי דיסטרושן), התפרעויות מסונכרנות היטב של כל המרכיבים המוזיקליים המשתתפים, השירה השבורה והדיס-הרמונית של אפרים מנוק (ממקימי גודספיד) ושירת הליווי היפהפיה והנוגעת של נשות ההרכב.

אני אוהב את האופן שבו גם בהרכב הזה שעובד כבר שנים בז'אנר שידוע לשימצה בשל הקונבנציות הידועות והשחוקות שלו, יודע לצאת מהקופסא, ולמתוח את הגבולות באופן יצירתי ועם זאת מאד אפקטיבי ומרגש. בשונה מ- Esmerine כאן הגמישות והאי-שיגרתיות הם עדיין בגבולות הרוק אבל זה ממש לא מוריד מהחדות והמקוריות של הצלילים והסאונד. זהו אלבום מרעיד השואב אותי מהצליל הראשון שבו הוא נפתח (אותן מילים מתוקות שמגדירות כוונה מוזיקלית שלמה) ועד לצלילים האחרונים, השקטים (יחסית) והחרדים בהם האלבום נסגר.

סוג של בעיה-המתחבטת-עם-עצמה שיש לי לגבי האלבום היא השיר החמישי, הלפני אחרון באלבום, אשר הוא השיר החזק והמועדף עליי ובקלות יצירת מופת בפני עצמו, הוא דווקא שיר שלקוח מאיפי מדהים ומטלטל שההרכב הוציא ב- 2012. עצם היותו מככב בשתי היצירות קצת מוריד לי מהחד-פעמיות של השיר הזה, ועדיין הוא משתלב בצורה מפוארת גם באיפי, שכמובן לא זכה להרבה אוזניים, וגם באלבום המלא שכן זוכה להכרה. כך שאני מקבל את זה בהבנה וממשיך הלאה.

וההלאה הזה הוא בעצם להכתיר את האלבום החדש כיצירת המופת הראשונה של 2014. מזל טוב  לך שנה חדשה, זכית.

Fuck Off Get Free (for the Island of Montreal)

What We Loved Was Not Enough