רק אחרי שהתחלתי את הבלוג שמתי לב שאני חוזר על עצמי במידה מסויימת. אולי יותר נכון לומר שהטעם שלי הוא שחוזר על עצמו. לפני כן לא ממש שמתי לב שככל שזה נוגע למוזיקה חדשה אני נמשך יותר למוזיקה שמתאפיינת ברטרו, ובעיקר כשמדובר בפסיכדליה, שגלי הנאו-פסיכדליה שוטפים ומציפים את חופי המוזיקה האלטרנטיבית בשנים האחרונות. אני אין לי היכולת להישאר אדיש לנוכח הצפה זו ונשבה בקלות בקסמיה ההזויים והאופפים של התוצרת החדשה של סוגה מוזיקלית זו. בתיאוריה הייתי רוצה לכתוב יותר על מוזיקה אחרת, כזו שיותר מגלמת בתוכה את התקופה הנוכחית שהיא 2013, מוזיקה חדשנית יותר שפחות נוגעת בנימים בגופי שנוחים להתרשם בקלות רבה יותר. אבל המוזיקה הזו לא מגיעה אליי. ואולי בעצם מוזיקה בת זמננו לא יכולה להיות חדשנית יותר או שהיא רק בתקופה קשה. ואולי הגיע זמן בהיסטוריה שהעניין הוא לא ליצור את הדבר הבא, את הצליל העתידני ופורץ הדרך, אלא לעשות שימוש ללא בושה בכל החומרים שנוצרו בהיסטוריה לא קצרה בכלל של מוזיקה מוקלטת. להחיות, להרכיב, למקסס, לשלב ולהציג יצירות חדשות מחומרי גלם ישנים ועדיין להיות אפקטיביים גם אם זו לא נבואת הדור הבא של המוזיקה.