אני אנסה הפעם משהו חדש – במקום (או למעשה, בנוסף ל-) לזגזג מפוסט לפוסט בין חדש לישן אני אשלב את שניהם בפוסט אחד וארכז בפוסט שתי שאיפות בלתי נשלטות אצלי – הרצון להתעדכן כל הזמן במוזיקה חדשה והצורך לגלות מוזיקה ישנה שהתפספסה, אצלי או בכלל. נראה לי שזה קונספט שימשיך להופיע פה בבלוג.
הפעם הפוסט יהיה בסימן הופעות שתפסתי בפסטיבל פרימוורה 2012.
אלבום חדש
Yo La Tengo הופיעו בארץ לפני כמה שנים בודדות לשתי הופעות מלאות, אנרגטיות וחופרות ברובן שאת שתיהן פספסתי. מאז ועד לשנה שעברה הן היו מהחרטות הגדולות שלי בכל הקשור להופעות מוזיקה. שנה שעברה תיקנתי עוול זה בזכות פסטיבל פרימוורה האהוב והיקר לי. ההופעה הייתה מצויינת ומהטובות של הפסטיבל באותה שנה. סוף סוף הצלחתי לחזות באיירה קפלן חורך, מתעלעל, מרביץ, תולש ודופק את הגיטרות שלו על כל הבמה בעוד שאישתו ג'ורג'יה המתופפת וג'יימס הבסיסט מנגנים ברפטטיביות את החלקים שלהם כמתוך מדיטציה כשהשירים התארכו והתארכו והפיקו חריקות וצרימות כה נפלאות. זה היה מצויין ואני שמח שהשלמתי את החור הזה. רק לאחר ההופעה הבנתי באמת כמה הפספוס של ההופעות ההן היו באמת עוול שהיה מחייב תיקון.
את יו לה טנגו גיליתי כמו שצריך די מאוחר ובגלל שהלהקה נושאת עימה כבר כמעט 30 שנים פרודוקטיביות ויצירתיות למדי יש לי עוד הרבה מה להשלים ואפילו לא הגעתי לחצי.
מוקדם יותר השנה יצא אלבומה החדש של הלהקה – Fade, כ- 4 שנים לאחר הקודם שלהם. אתחיל בכך כי האלבום רחוק מלהיות פיסגת היצירה שלהם – הם קצת חוזרים על הנוסחא שלהם באלבום הזה, לא מתקדמים למקומות חדשים ואין פה מספיק שירים מדבקים שמחזירים אותך לאלבום. אך עדיין זה אלבום טוב, מהנה ונעים.
Fade מתחיל עם Ohm, אחד השירים המגניבים שיצאו השנה שמהווה את השיא של האלבום – כמעט 7 דקות של הילולה רב-כלית כשכל שלושת חברי הלהקה שרים באנרגיות אינסופיות על גבי מקצב מרקיד ומנענע. שיר מקסים שגם אם כל שאר השירים היו בינוניים עדיין הייתי מבסוט על האלבום. בכל זאת, מזל שזה לא המצב.
לאחר השיר הזה מגיעים עוד כמה שירים שמייצבים האווירה של האלבום כעולצת וקלילה לעומת הרבה אלבומים אחרים שהוציאה הלהקה. כל זה בחצי הראשון של האלבום – בחצי השני מגיעים מספר שירים נוגים ורכים שמאזנים היטב את כל השמחה והקלילות השולטים בחצי הקודם, ולמרות שהם מורידים הילוך ומכניסים הרבה רוך ועדינות לשירים עדיין משהו בשירים מוסיף להיות קליל ומרומם. האלבום מסתיים בשיר נוסף בן למעלה מ- 6 דקות שמשלב בחכמה בין שני חלקי האלבום – שמח, מנענע, רגוע ועדין, הכל ביחד. סיום אלבום יפה.
אלבום ישן
ההופעה של Codeine שנה שעברה בפרימוורה הייתה בלי ספק אחת משתי ההופעות הטובות ביותר שתפסתי בפסטיבל ובכלל באותה שנה (השניה הייתה של Dirty Three). זו הייתה בסך הכל הופעת קאמבק ללהקה שלא הוציאה מוזיקה חדשה מאז 1994, אבל פריט מידע זה והזמן שעבר על חברי הלהקה לא הוריד אפילו במיליגרם מיכולת ההופעה שלהם. שלישיית חבריי הלהקה נתנו הופעה עוצמתית שפיצפצה את הלב שלי לחלקיקים קטנים והציפה את עיניי בחלקיקי אבק שבתורם גרמו לי קצת לדמוע. אבק מזורגג. זאת הייתה חוויה מרגשת שמתבססת על מוזיקה עילאית נטולת שטיקים או כישורי במה ייחודיים. רק המוזיקה ונגינתה.
לומר את האמת, אני חושב שאם הייתי פוגש מישהו שהיה בהופעה הזו ולא הכיר את הלהקה לפני כן והיה אומר לי שהוא לא מזדהה עם החוויה שלי – הייתי מבין אותו. חלק ניכר מההנאה והריגוש אצלי התבסס על היכרותי עם האלבומים ועל שחזורם, שמיעתם וראייתם של השירים מבוצעים לייב על ידי הלהקה. זה מה שכל כך טלטל אותי.
אלבום הבכורה של Codeine ההולך עם השם הכה מתאים ויפה Frigid Stars יצא ב- 1990 והוא מבחינתי הבכיר והטוב ביצירתה ה"פורה" של הלהקה שכוללת שני אלבומים ואיפי יחיד. היה נחמד אם היה עוד, אבל אין זה הכרחי. תפוקה זו היא זיקוק ראוי לכל מהות הלהקה, מהות שהיא הווייתה הטהורה של תחילת הניינטיז – ברוק ובכלל. זהו אלבום אווירתי שדי נותר באותו מקום במשך כל 41 דקותיו, אווירה מלנכולית מאין כמותה.
המוזיקה הזו הייתה מהצעדים הראשונים של ז'אנר ה- Slowcore שנודע בעיקר בשל להקות כמו Low ו- Red House Painters שהתחילו להוציא אלבומים שנים בודדות אחרי האלבום המכונן הזה. המוזיקה באלבום, מלבד העגמומיות, מאופיינת בשירים איטיים מאוד (נו, סלואוקור), שירה עצלה עם מרווחים רבים בין המילים והשורות ששר סטפן אימרהר הסולן והבסיסט ובתחושה כבדה-כבדה כאילו כמעט כל תו וליין שמנוגן שוקל כמו אניית משא.
המוזיקה נעה בין השקט והמינורי לבין רעש דיסטורשן-י, אבל היא תמיד נושאת עמה כבדות הנמצאת עמוק בבסיס של המוזקה. אך אין זה כובד מעיק אלא כובד שמתקיים באלבום כולו ונותן לו את המהות שלו, את האמירה.
אני יודע שלאנשים רבים קשה לשמוע מוזיקה כזו ביומיום בשל העצבות שהיא נושאת איתה. עליי זה לא משפיע ואני שומע את האלבום בהנאה רבה בכל פעם ופעם, אבל אני מבין את העניין הזה ועדיין ממליץ לנסות ולשמוע או לשמור את האלבום לזמן המתאים בו הוא יעשה את עבודתו כראוי, יפרגן לכם במלנכוליות שלו וירומם אתכם מהמלנכוליות שלכם.