Goat @ Postbahnhof am Ostbahnhof
Opening: Les Big Byrd
(הופעה מספטמבר 2014)
היה ערב מעניין ומלא בהפתעות.
הראשונה בהן הייתה ממש כשהגענו למועדון. הרחבה שמול הבמה הייתה ריקה לגמרי מלבד שני אנשים שעמדו בקרבת הבמה ודי ג'יי שתקלט על הבמה עם שני פטיפונים. התקרבנו כדי לתפוס לנו מקום ותוך כדי הליכה משהו בדי ג'יי נראה לי מוכר באופן חשוד. פאות הלחיים הלבנות, המראה שראיתי פעמים אינספור, בעיקר בתמונות ווידאו אבל גם בלייב. ועד שהגענו לטווח ראייה סביר, נמרח לי חיוך עצום ומופתע על הפרצוף. מי לא אחר מאשר אנטון ניוקאמב מתהילת The Brian Jonestown Massacre יתקלט לו פיסות פסיכדליה ואקספרימנטל לפני רחבה המלאה בארבעה אנשים בלבד! נהדר! באותו רגע מחיר הכרטיס הלא מופרז החזיר את ההשקעה. ניסיתי לא לנעוץ יותר מדי מבטים, אבל די ברור לי שניוקאמב הבין שאני מזהה אותו ולכן בקושי מצליח להוריד ממנו את העיניים שלי, וזה למרות שהאנשים שהתחילו לזלוג פנימה לא נראו שהם מזהים את ההתרחשות על הבמה. מה אומר, פשוט כיף שאחד המוזיקאים האגדיים והמוכשרים והאהובים עליי שחיים היום גר איתי באותה עיר.
לאחר התקלוט הבאמת מוצלח עלתה להקת החימום "Les Big Byrd" השוודים. היה מוזר ומפתיע לטובה – פסיכדליה וקראוט חללי מנוגן על ידי רביעייה שנשארה רוב הזמן בחושך, רק עם תאורה אחורית ותאורת LED על האצבעות של הגיטריסט-סולן ושל הקלידן. בסוף השיר הראשון עלה אצלי החיוך המופתע השני לאותו ערב. מסתבר שזו הלהקה של הגיטריסט Joakim Åhlund (לקח לי זמן לזהות בגלל החשוך) אותו ראיתי רק לפני שלושה חודשים כאשר התארח בדיוק על אותה במה בהופעה של אחד אנטון ניוקאמב והבריאן ג'ונסטאונז מאסאקר שלו (ואפילו כתבתי על זה). לפחות בראש שלי, דברים פתאום נהיו בהירים ומובנים יותר.
כש- Goat עלתה הגיע תורו של החיוך השלישי. למרות שידעתי מה מצפה לי מבחינה חזותית במופע הזה, זה משהו אחר לגמרי לראות את זה בלייב. הנגנים עלו כולם מכוסי פנים, בין אם במסיכות קריפיות ובין אם בבורקות, אתן הם נשארו לכל אורך ההופעה. וכך גם שתי הזמרות-רקדניות שעטו מסיכות שבטיות ולבשו בגדים שהם בין שבטיים למסורתיים מארצות ערב. וזה גם תמצות יפה של כל ההופעה – קצת over the top אבל מרשים מאוד.
את המוזיקה אין מה להסביר יותר מדי, כדי להבין את הסגנון חייבים להקשיב לשירים של הלהקה. זו פשוט תערובת בלתי אפשרית של אוריינטלי ומערבי, סוג של סטונר-פסיכדלי-שבטי-משוגע עם סולניות שעושות ספרינט ריקודים רצוף במשך שעה ועשרים.
הלהקה קצת מכוונת לעוצמות גבוהות מדי רוב זמן ההופעה. זה מרקיד ומקפיץ בטירוף, אבל גם מעייף וקצת חוזר על עצמו לאחר חצי מופע. כך או כך, החוויה הייתה חד פעמית ומטלטלת, הלהקה מדהימה ואורגנית מאוד (אולי יותר מדי, אני לא יכול לומר שמי מחברי הלהקה הצליח להתבלט באיזשהו אופן) והעוצמות שמתפרצות על הבמה הן משהו שאולי פוגשים בהופעה אחת למאה.
כמה חיוכים ומסיכות בפוסט אחד, לא חבל על הקמטים??? יפה מאוד, למרות החוויה שהתנדנדה בין מעניין ליותר מדי, אני שמחה שעדיין הצלחת להמציא עוד להקות ואנשים! :)
תמשיך לבלות בברלין ולסקר זאת להנאת הקוראים!
תודה לך על התגובה החמודה, חן!
בהקשר של הלהקה הזו, המקרה הספציפי הזה הוא מופרך עד כדי כך שאפילו לא הייתי מצליח להמציא אותם גם אילו הייתי מנסה ממש חזק. מזל שהם לא צריכים אותי בשביל להתקיים.