לכל מי שהגיע בחיפוש אחר הלהקה הזו, אני מתנצל אבל לא לה מוקדש הפוסט.

השנה מציינת להקת הפופ-רוק פסיכדלי-אקספרימנטלי The Flaming Lips שלושים שנות קריירה מוזיקלית פורה ויצירתית עם אלבום אולפן רשמי חדש מזה ארבע שנים בשם The Terror, אלבום האולפן ה- 13 של הלהקה (הלהקה קיימת מאז 1983 אך את האלבום הראשון שלה הוציאה ב- 1986). מעבר לעיסוק המתבקש באלבום החדש אני גם רוצה לעסוק במה שקרה עם הלהקה בארבעת השנים האחרונות כי אלו היו ארבע שנים מרתקות, פתלתלות ויותר מכל – מוזרות.

בין שני אלבומי האולפן הרשמיים האחרונים של הלהקה (ואני לא סתם חוזר על רצף המילים המתיש הזה) הלהקה הוציאה שלל רב של פרוייקטים משוגעים (ל)מדי. אך לפני שאפרט עליהם אתחיל כרונולוגית – האלבום שלהם Embryonic שיצא ב- 2009 הוא האלבום הראשון של הלהקה שהצליח לכבוש אותי ולהכניס אותי לעולם של הלהקה. את הפליימינג ליפס שמעתי לראשונה זמן קצר לאחר שחרורי מהצבא ב- 2005 אז גיליתי את המוזיקה האלטרנטיבית בזכות חברים יקרים שפתחו אותי למוזיקה חדשה באמצעות קבצי מוזיקה דיגיטליים. קניתי פעם ראשונה נגן mp3, נגן של 6 ג'יגה שתומחר באותן שנים בכ- 1300 ש"ח. הייתי צריך למלא את החלל הגדול ש- 6 ג'יגה עשוי להוות בהתחלה – הייתי מאותגר תוכנות שיתוף ועוד לא היו הורדות ישירות, אז החברים פשוט העבירו לי קבצים בדרך הישנה והטובה – מהמחשב שלהם לנגן שלי. הפיראטיות היא זו שהרחיבה את אופקיי כפי שאף מדיום לא עשה לפני כן, או מאז.

עם הפליימינג ליפס התחלתי, בלי הרבה מושג על הלהקה, באלבום The Soft Bulletin, אלבום פורץ דרך מבחינת המוזיקה ומבחינת הקהל עבור הלהקה, האלבום נחשב לטוב ביותר שלהם ואחד הטובים והמהוללים של הניינטיז (יש בפיצ'פורק דוקו מלא על האלבום – מומלץ לחובבי הלהקה ולמתעניינים). עבורי הוא היה ועדיין לא יותר מנחמד פלוס. עיקר החשיבות שלו עבורי היה הרעב הגדול שהוא יצר למוזיקה מאיזורים מוזיקליים דומים (למשל, את Deserter's Songs של Mercury Rev שגיליתי בערך באותה תקופה אהבתי הרבה יותר – ואלו שתי להקות שחולקות הרבה אחת עם השניה ולמעשה תפקדו בשנות התשעים כלהקות-אחיות וגם שני האלבומים האלה דומים בחשיבות שהם נושאים עמם – ללהקה ולעולם המוזיקה האלטרנטיבית).

לאחר האלבום הזה שמעתי קצת מ- Yoshimi Battles the Pink Robots וקצת מ- At War With the Mystics ולא נפלתי. אבל רק ב- 2009 נגנבתי והתמכרתי לאלבום הדחוס, כבד, מסועף יצירתי ועוצמתי שהוא Embryonic, עם הפתיחה הגאונית של שני שירים אדירים ומעיפים והמשך מבריק (גם אם בכנות לא שומר על אחידות מבחינת טיב השירים, אבל ממש מעט). זהו אלבום שסוטה לגמרי מהדרך שהטוותה הלהקה בעשור שקדם לאלבום, דרך של שירי פופ קסומים, רכים, טריפיים, גרנדיוזיים ובעלי עיבודים עשירים ויצירתיים. Embryonic היה חזרה לרוק הגיטרות האקספרימנטלי-פסיכדלי שהלהקה עשתה עד ל- The Soft Bulletin.

The Flaming Lips – Convinced of the Hex

The Flaming Lips – Convinced of the Hex

The Flaming Lips – The Sparrow Looks Up At The Machine

The Flaming Lips – The Sparrow Looks Up At The Machine

The Flaming Lips – Worm Mountains

The Flaming Lips – Worm Mountains

אחרי האלבום הקודם של הפליימינג ליפס התמלאתי בציפייה עזה לקראת האלבום הבא שלהם, ציפייה שהייתה צריכה להתמודד עם הרבה התנכלויות מצד הלהקה, הרבה מדי קריאות תיגר בצורה של פרוייקטי צד הזויים, מפוקפקים ומעוררי תמיהה ברובם, הן בפן האיכותי והן בפן הצורני. רשימת הפרוייקטים החלקית והמפלצתית שהלהקה הייתה מעורבת בהם בין שני אלבומי האולפן האחרונים שלהם בשנים 2009-2013:

• אלבום קאבר לכל Dark Side of the Moon של הפינק פלויד.
•  אלבום קאבר לכל In the Court of the Crimson King של קינג קרימזון.
•  איפי הכולל 3 שירים כשאחד מהם באורך 6 שעות!
•  קטע אחד שהושק באתר מיוחד שאורכו 24 שעות (!!) וכ- USB בתוך גולגולת אנושית במחיר של אלפי דולרים… ?!?!?!?!?
•  משהו מוזר לגבי עובר מגומי אכיל…
•  אלבום בשיתוף מלא מלא אמני מיינסטרים שמשום מה כולל את הדי אן איי של האמנים המתארחים על הדיסק, לכאורה… ????
•  שבירת שיא גינס למספר ההופעות הרב ביותר ביממה אחת.
•  ונראה לי שפספסתי כמה דברים או שיש איזו כפילות אחת לפחות ברשימה, ועדיין…

אני יכול להבין את הלך המחשבה של הלהקה, הם תמיד נמשכו לצד הביזארי והניסיוני יותר של המוזיקה ותמיד שילבו את היצר המופרע של האישיות שלהם עם היכולת ליצר מוזיקה נגישה. זה לא תמיד עבד (לא חשוב כמה הופכים את זה בראש, קטע של 24 שעות לא יכול להיות נגיש בשום דרך) אבל הקהל הגדול והפופולאריות הלא אופיינית שהם צברו לא משתמעת לשני פנים. אתגור הגבולות היצירתיים שלהם ושל עולם המוזיקה הוא מוטיב חוזר ביצירה של הלהקה (על האלבום-המרובע-שהוא-בעצם-ארבע-וריאציות-לאותו-אלבום שמעתם?) ונראה שדווקא ככל שהם מזדקנים וצוברים שערות לבנות כך הם נהיים הרפתקניים יותר גם אם פחות ופחות שפויים.

כך שהייתי צריך להתמודד עם קריאות תיגר משמעותיות על הסבלנות והאהדה שלי ללהקה והרבה מאוד פייספאלמז, אבל באמת חשבתי כי Embryonic הרוויח ביושר את הסבלנות והציפייה שלי לאלבום האולפן הרשמי הבא שלהם, ו… וואלה, הסבלנות והאיפוק באמת השתלמו עם צאת The Terror.

ואיך האלבום החדש?

לשמחתי לאלבום החדש אין שום קשר ושום בדל של אופי שנוכח בשיגעונפסט שהלהקה נמצאת בו בכל הנוגע לפרוייקטי צד. זהו אלבום קוהורנטי, אלבום קונספט אפילו, אחיד מאוד, בעל אופי ייחודי שזורם לכל אורכו, החל מהעטיפה המדהימה ביופיה ועד לשירים על הסאונד, המבנה והאורך שלהם. זו יצירה אמיצה למדי שנטולה כל שיר שניתן להגדיר אותו בצורה כלשהי כפופי או שתופס מהאזנה בודדת. אין ולו שיר אחד שמתבלט מעל שאר האלבום ואין כנראה שיר אחד שיעבוד ממש טוב מחוץ למסגרת של האלבום. וזה ממש לא דבר רע, זה אפילו דבר נפלא שעדיין יוצאים אלבומים שמקדשים ומנצלים היטב את הקונספט המושלם (מבחינתי) של ה-אלבום.

האלבום נפתח באופן מפעים עם זוג שירים גדולים, כניסה מושלמת לאלבום, במיוחד השני שבהם Be Free, A Way שממש מרגש אותי ומעלה דמעות בעיניי כשאני שומע את הרכות, הרוגע והתשוקה המזדחלת בקולו הכמה לדבר מה בלתי מושג של וויין קוין הסולן. ממש באמצע האלבום נמצא שיר הנושא של האלבום שיחד עם השיר השני באלבום מהווים את השניים האהובים עליי כרגע. וגם הסיום של האלבום בשיר Always There… In Our Heart הוא סיום ראוי ויפה מאוד שמצליח להמיס אותי. הסאונד של האלבום מאוד ייחודי ועקבי לאורך כל השירים. כרגיל אצל הפליימינג ליפס הסאונד הוא רב-שכבתי ומופק מאוד, עדות להשקעה רבה בתחום טכנאות האולפן, אך שלא כבעבר הסאונד הוא הרבה פחות אנרגטי או קצבי אלא מאוד עצל, אמביאנטי בחלק ניכר מהאלבום ורפטטיבי שבונה עולם שכולו רק השעות שמפרידות בין היום והלילה – הדמדומים והשחר (שם השיר הראשון – Look… The Sun is Rising). זה יפה וציורי ממש כמו שאפשר לדמיין מהתיאור הזה – אך למעשה לא צריך בכלל לדמיין כי העטיפה של האלבום היא הרפליקה המושלמת לתוכן שלו – והרבה זמן שלא נתקלתי בעטיפה שמשלימה/מתארת בצורה כה מדוייקת את האלבום שהיא עוטפת.

The Flaming Lips – Be Free, A Way

The Flaming Lips – Be Free, A Way

The Flaiming Lips – The Terror

The Flaiming Lips – The Terror

The Flaiming Lips – Always There… In Our Hearts

The Flaiming Lips – Always There… In Our Hearts

The Terror ממשיך להסעיר אותי בכל האזנה, אני ממש מתענג ונהנה ממנו ולדעתי הוא יחזיק מעמד היטב עד לסיכום סוף השנה שלי ויכבוש מקום מאוד ראוי. אני ממש מתכוון לזה למרות שאני יודע כי לאלבום יש בעיות – ובכן, ישנו הקטע בן 12 הדקות שמרגיש קצת ארוך מדי ורפטטיבי מדי (שזה משהו רציני באלבום שמהות גדולה בו היא הרפטטיביות) ועוד שיר שניים שעדיין קצת נתקעים לי בגרון ולא עוברים לי חלק. אולי באלבום ניסיוני וקשה לעיכול כמו The Terror דרושות עוד האזנות מרובות על מנת שהחלקים הגסים וה(עוד) פחות נגישים יתאזנו עם שאר השירים וישיגו את אחיזתן באוזניי, אצליח להתקרב אליהם ואולי אף אבין אותם ואת המקום שהם תופסים בשלם הגדול. אני אופטימי. וגם אם זה לא יקרה והחלקים הקוצניים ימשיכו להיות כאלה אני עדיין אקבל את האלבום כיצירה שלמה ונפלאה שתופסת מקום של כבוד בדיסקוגרפיה ארוכה של להקה ותיקה וחדשנית.

למרות האלבום המעולה הזה, הפליימינג ליפס לא נותנים לשום דבר לשקוע וחיש מהר חוזרים לשטויות שלהם ולהתרועעות עם אמני מיינסטרים בכך שיוציאו כבר בקיץ הקרוב פרוייקט חדש עם לא אחרת מאשר Ke$ha (זה רק אני שמופתע כל פעם מחדש כשאני רואה תמונה שלה שבעצם יש לה עור לבן?). זה שאני אוהב את The Terror לא אומר בשום אופן שיש לי פתאום עניין כלשהו בפרוייקטים המוזרים שלהם או שאלו הופכים לנסבלים באיזושהי דרך, אבל לפחות הלהקה רכשה מחדש את הסובלנות ויכולת ההבלגה שלי לפחות עד אלבום האולפן הבא שלה.