בספטמבר האחרון היגרתי עם בת זוגתי מבירת הצפון הרחוק, חיפה, לגבעתיים, למרכז, האיזור הזה שבו אמורים למצוא עבודות קצת יותר בקלות. זה היה הזמן בו סיימתי את הפרק בחיי בתור סטודנט, פרק ארוך מתגמל ביותר ומיותר להפליא (הדרך בה בחרתי, בכל אופן). אהבתי את התקופה הזו, אבל ידעתי כמעט בכל רגע נתון שאני נמצא בבועה, מנותק לחלוטין. זו גם אחת הסיבות שלא המשכתי ישר לתואר שני, למרות שמאוד רציתי ועדיין רוצה.
אז עברנו למרכז, בתקווה שנוכל למצוא עבודה ראויה ומתאימה כל אחד ותחומו הוא. וטעינו והתאכזבנו. באותו רגע של שינוי איזור מחיה התחילה גם תקופה ארוכה מדי של אבטלה וחיפוש עבודה רצופת אכזבות. בזמנים קשים, מן הסתם, אנחנו נוטים לחפש ולשקוע בפינות הקטנות בחיינו שמספקים לנו מפלט, הפוגה מהיומיום המכביד, האפור והמאכזב בדרכו. מבחינה מוזיקלית, המפלט שלי לאותה תקופה הייתה להקה אחת – Disco Inferno שמה.
Disco Inferno היא להקה ששמעתי עליה פה ושם בשנים האחרונות, לא יותר מדי ולא חזק מדי, אבל היא כן הצליחה להתנחל לי בנבכי המוח, באיזור הזה של "חייב למצוא מתישהו זמן לשמוע אותם". מסתבר שסתיו 2012 היה ה"מתישהו" המושלם עבורם ועבורי. כששמעתי שוב ושוב עוד ועוד את רובה של הדיסקוגרפיה הקצרה והמשובחת של הלהקה.
Disco Inferno הוקמה ב- 1989 באסקס, אנגליה ורוב זמן פעילותה כללה שלושה חברים קבועים – איאן קראוס (סולן וגיטריסט), רוב וואטלי (תופים) ופול ווילמוט (באס). בשנתיים הראשונות לפעילותה הוציאה הלהקה כמה סינגלים, איפי אחד ואלבום אחד בשם Open Doors, Closed Windows, אלבום שבקושי יוזכר שוב בידי או מישהו אחר משום שכל החומר של התקופה הזו נאסף ויצא כאלבום אוסף ב- 1995 עם השם In Debt ומהווה אלבום שלם, חזק, רציף ואחיד עד שממש קשה לראות בו כמה חלקים שהודבקו לכדי אוסף.
תקופת ההתחלה של Disco Inferno היא הגירסה של הלהקה לז'אנר/סצינת הפוסט-פאנק הבריטית. אפלולית, גוטית, ליינים כבדים של באס, צלילים רפטטיביים ומינימום של התיפייפות. למרות שהמוזיקה של Disco Inferno מגיעה כעשור אחרי השיא של הפוסט-פאנק, קשה מאוד להבחין בין האבות, כדוגמת Joy Division, Wire, The Chameleons ועוד חברים אחרים, לבין הצאצא שהוא הלהקה. אך ממש שאין פה מחזור הוא העתקה. כתבתי הגירסה שלהם, והתכוונתי לזה. אי אפשר לטעות לגבי המוזיקה של Disco Inferno ולשייך אותה ללהקה אחרת. המוזיקה הכל כך ייחודית של הלהקה (ייחוד שרק יתחזק עם הריליסים הבאים) כולל ווקאלז מלנכוליים, מדבקים ומרתקים מאת קראוס, צלילים זרים ומוזרים שנמהלים לתוך השירים ונגינה של גיטרות ותופים בצורה כל כך יצירתית ועם זאת אפקטיבית. אם הלהקה הייתה מפורסמת בדבר כלשהו אז זה בעיקר בזכות האקספרימנטליות שלה, אבל חשוב לי להדגיש שהנסיוניות חסרת הגבולות של הלהקה לא יצרה אפילו פעם אחת, בשיר או צליל אחד ניכור כלשהו מצד המאזין. המוזיקה לצד נסיוניותה היא ממכרת, יפה באופן הגולמי ביותר ומרתקת בכל האזנה והאזנה. האלבום הזה In Debt, על אף שזה ממש לא הכי רחוק שהלהקה הלכה, הוא אוסף מושלם של שירים היוצרים רצף שיאים בלתי פוסק.
אחרי תקופה זו שמהווה כשליש מקיומה של הלהקה, Disco Inferno השתחררה מכל רסן ומכל קונבנציה מוזיקלית ויצרה את מה שלעד יהיה האלבום והצלילים הכי מזוהים איתה. אחרי מספר EP-ים הם הוציאו ב- 1995 את האלבום עם השם הכי שיקרי בתולדות המוזיקה – D.I. Go Pop. האלבום הוא הנגטיב, ההפך המושלם של הכותרת שלו. לא דיסקו, לא פופ, לא נעליים ולא גרביים. זו מוזיקה מוזרה, זרה-חוצנית (alien), מיוחדת, שאין עוד כדוגמתה (ובדקתי ואני ממשיך לחפש). שמונה שירים עם שמות פסטורליים, חובקי עולם שמציירים במוזיקה שהם מכילים עולם חיצון ולא מוכר, שירים שלצד כלים רגילים כוללים הרבה סימפולים של צלילים יומיומיים שהופכים לצלילים הכי זרים שאפשר – קול הפלאש של מצלמות הופך בשכפול אינסופי לצליל שנשמע כמו משהו חדש לגמרי לאוזן האנושית, פכפוך המים כרקע וחלק בלתי נפרד משיר הפתיחה החזק שהווה כניסה אינטנסיבית וסוחפת לאלבום החדשני והנועז הזה. השירים האלו הרבה פחות מלנכוליים ואפלים מהשירים של In Debt, יותר תזזיתיים, עם אווירה שונה, בהירה מאוד.
אני לא ממש יודע למה או איך להסביר את זה, אבל האלבום הזה הוא הפחות אהוב עליי (ועדיין אהוב מאוד) של הלהקה. אולי כי עדיין לא הצלחתי לעכל אותו, להבין אותו כמו שצריך, את כל כולו. כי זה אלבום אחר, לא קליל או שטחי, שמצריך לא מעט סבלנות מהמאזין ומיועד לאוזן חקרנית שרוצה לשמוע סאונד יוצא דופן של אלבום חד פעמי.
אחרי עוד שנתיים ב- 1996 ולפני שהתפרקה הלהקה הוציאה את אלבומה האחרון Technicolour, שם שבניגוד לקודם מתאר בדיוק את האלבום עצמו. ובאלבום הזה הם שוב משנים לגמרי את עורם. אלבום שלא דומה ולו במעט למה שהם עשו קודם. אלבום של 9 שירים קצביים מאוד עד כדי מרקידים, מעוררים ומשמחים בדרכם ומאוד ממכרים. ללא ספק היציאה הכי פופית של הלהקה, וזה לא מוריד אפילו בגרם מאיכות האלבום או מהיותו אלבום שצועק את היותו חלק מהדיסקוגרפיה של הלהקה. עדיין תערובת בלתי פוסקת של שברי צלילים, אחד בתוך השני לצד השלישי, גודש רב של סאונד גיטרות, תופים וסימפולים שמתנגשים בכל הכח אחד בשני ויוצרים אלבום שמכיל את הנגיש, החדשני והמיוחד זה לצד זה ללא התנגדות או קונפליקט. אין ספק כי זה האלבום הכי נגיש של הלהקה ואני לא יודע אם יש קשר, אבל הוא גם הכי אהוב עליי.
בתקופה העגומה למדי ההיא של חיפוש העבודה, וראיונות רבים (ולפעמים מעטים מדי) מצאתי מפלט רב במוזיקה המוזרה של Disco Inferno, ודווקא הסאונד החוצני והייחודי שלהם הוא זה שהיווה עבורי את האסקפיזם המושלם לאותו רגע ארוך. המוזיקה שלהם לא עזבה אותי ושלושת האלבומים האלה החזיקו זמן רב וארוך מהרגיל ברוטציית האלבומים שלי. בשל סיבות מבוססות ומוצקות, למרות שעברתי לדירה מצויינת עם אישה אוהבת והתחלתי פרק חדש בחיים, הזרות של המקום החדש עם התסכול שבכשל במציאת עבודה שמתאימה לי גרמו לי לברוח למוזיקה שמגלמת את המקום הרחוק ביותר שניתן לדמיין בצורה הטהורה ביותר.
לאחר שתקופת האבטלה החשוכה כבר נגמרה, הגעתי גם לשמוע את האוסף האחרון שיצא ללהקה ב- 2011 ונקרא בפשטות ודיוק The 5 Eps – חמשת ה- EP-ים שהוציאה הלהקה בשנים 1992-1995, ומבחינתי זה אוסף שמהווה את האלבום הרביעי של הלהקה וזה אוסף/אלבום מצויין שקיבל באתר פיצ'פורק ציון של 9.4 (לפחות דבר אחד שהאתר הזה הצליח בו) שנע סביב אותם איזורים של D.I. Go Pop ומהווה עוד נדבך של יצירתיות מופגנת וחוסר מעצורים שהכרתי היטב מהאלבומים הקודמים שלהם ולא הפסקתי להתענג מהאוסף הזה פרט יחיד לרעתו – הוא מכיל את השיר היחיד של Disco Inferno שהוא לא מצויין אלא הרבה פחות מזה ומרגיש מאוד תלוש בקונטקסט של האלבום.
אין לי דרך שלא להתאכזב מכך שלהקה הנידחת הזו לא ממש קיבלה מעולם את ההכרה הראויה לה, אך עם זאת האלבומים שלה ובעיקר האלבום השני, נחשבים בקרב המבינים והרציניים לכמה מהאלבומים החשובים ביותר של הניינטיז וגם Disco Inferno כלהקה חשובה מאוד ומשפיעה, גם אם רק בשוליים של השוליים. וגם זה משהו.
מעניין, רושם לי לבדוק אותם.
ריגשת, ארז. הרבה הצלחה בהמשך הדרך עם אהובתך ועם הכל!
את דיסקו אינפרנו אני מכיר אבל לא שמעתי אותם עדיין, נמצאים ברשימה הלא נגמרת.