אני וזוגתי עשינו לנו מנהג בשנים האחרונות – כל שנה פסטיבל מוזיקה אחד לפחות בחו"ל. זה התחיל עם פעמיים בפרימוורה סאונד בברצלונה. פסטיבל אידיאלי ומומלץ. זה היה מגיע גם לפעם שלישית ברציפות אבל הוחלט במקום זאת לוותר ולהפנות משאבים וכספים לטיול המתוכנן שלנו. ואם כבר אנחנו מתכוונים לטייל במשך ארבעה חודשים, למה לא להגיע לאיזה פסטיבל על הדרך. את פסטיבל End of the Road (מעכשיו EOTR), שהתקיים בסוף אוגוסט תחילת ספטמבר דרומית ללונדון, גילינו בזכות ההודעה של סיגור רוס כי יהיו שם הדליינרים. החלום לראות את סיגור רוס בהופעה הוא אחד שהולך איתי שנים ארוכות. קיוויתי שאם אני אטייל באיסלנד אז יתמזל מזלי גם לראות אותם בהופעה במדינת הבית שלהם. לא קרה. הם בדיוק היו בטור הופעות בינלאומי שארצם הצפונית לא כלולה בו כלל. הפסטיבל יצא על הימים האחרונים שלנו באיסלנד, כשבוע לפני הטיסה ללונדון בה תכננו לשהות כשבוע. אחרי שישבנו ועשינו חושבים במשך כשלושת רבעי השנייה החלטנו להקדים את הטיסה מאיסלנד לאנגליה וקנינו כרטיסים לפסטיבל.
ארכיון הקטגוריה: מוזיקה
פנינה חדשה: החוויה האיסלנדית
הודעה: הבלוג יוצא לתקופת פגרה של כארבעה חודשים בשל טיול סופר-מגניב. נתראה בנובמבר.
סיגור רוס נמצאים כרגע בתקופה מוזרה סלאש מרתקת. למעלה מעשור עבר מאז הוציאו שני אלבומים גדולים בשלמותם, האלבומים האלו שאנשים תמיד ישוו אליהם את שאר התוצרת של הלהקה. אחרי שני אלה אפשר לומר כי הלהקה נכנסה לתהליך מתמיד של חיפוש אחר אפיקים שונים שיבדילו אותם ממי שהיו כשהוציאו אותם. תהליך זה לא קרה באבחה חדה אלא לקח לו זמן לצבור תאוצה. האלבום הבא של הלהקה Takk, הרביעי שלהם, היה הרבה מהשניים הנ"ל אבל לקח בחירות יותר מיינסטרימיות.
אחרי כן ב- 2008 יצא האלבום החמישי שהיה כבר בכלל משהו אחרכמעט לגמרי. Með suð í eyrum við spilum endalaust זה אלבום שהוא לפרקים מוזיקה עולצת של שדונים שיוצאים בחגיגות ומחולות כשאף אחד לא רואה אותם, ולפרקים אחרים מוזיקה שמזכירה קצת את מה שעשו באלבום השלישי שלהם, אלבום הסוגריים, אך לא באותה צורה משויפת, חדה ושלמה שהצליחה להם אז ב- 2002. האלבום לא הצליח לסחוף את קהל המאזינים של הלהקה, בלשון המעטה. על אף שישנם לא מעט מעריצים שיגנו על האלבום וידבקו בחצי הכוס המלאה שהם רואים בו, האלבום עדיין מייצג פתיחה צולעת לתקופה מתוסבכת מבחינת פועלה של סיגור רוס.
נידחים בניינטיז: שני צדדים לסאונד והעטיפות הכעורות שלהם
זה בטוח עניין של תקופות, אבל לאחרונה אני נמשך בצורה בלתי מוסברת למציאות נסתרות מהניינטיז.לקח לי זמן, אבל רק בשנה האחרונה נפלה עליי ההבנה עד כמה העשור הזה הוא עצום מוזיקלית מבחינתי. הרבה זרמים וסגנונות שנולדו או צברו תאוצה בשנים אלו כל כך מדברים לאוזן שלי שפתאום זה מרגיש לי כל כך טבעי החיבור אליו (להוציא את העובדה שגדלתי בעשור הזה). פתאום דווקא האלבומים הגדולים והידועים של העשור הזה (החשודים המידיים, אלו שאנחנו יודעים לדקלם את שמם משינה) נראים לי כה משעממים בהשוואה לאוצרות הרבים שמתחבאים בו. רק לידיעתכם.
כשהחיים והמוזיקה מתנגשים
זה מעצבן כשהחיים מפריעים לך לשמוע מוזיקה.
בשמונה חודשים האחרונים עבדתי בעבודה שכילתה 11 שעות מהיום שלי, חמש פעמים בשבוע. התגובה הנפשית המיידית שלי למעבר החד מהאזנה למוזיקה במשך כשליש יום לכשעתיים שלוש הייתה תחושת ריקנות וחוסר אונים (אבל אני לא מבטיח שרק השינוי הזה היה הגורם). בתור מאזין אובססיבי למוזיקה, שינוי כזה לא עובר בקלות. ברור, עם הזמן מתרגלים. כבנאדם שצריך ורוצה להצליח לתפקד כראוי בחיים ובחברה, ההסתגלות לשינוי כזה היא מהותית. אך הסיטואציה הפעם הייתה שונה, ביודעין. לאחרונה סיימתי את תפקידי באותו מקום עבודה, ציפיתי לחודש מילואים שאחריו אני אמשיך במתכונת חיי האסקפיסטית משהו ואטוס עם האישה לארבעה חודשים משובחים בחו"ל (איסלנד-לונדון-פסטיבל מוזיקה-לונדון-נפאל, אל תשאלו). והנה, משומקום בוטלו המילואים ומצאתי עצמי עם חודש חופשי לגמרי. חודש שבמהרה הוסב לשם ניקוי מערכות נפשיות ממקום העבודה המזוהם שנאלצתי להיות חלק ממנו – הרבה סידורים לקראת הטיסה, חזרה לכושר עבור הטיול והשלמה והתקדמות עם טונות של מוזיקה (וכמה סדרות טלוויזיה שאצליח לראות). אוכל רק להעיד כי החזרה להיות מוצף במוזיקה, להיות מחובר לאוזניות (או לרמקולים) במשך כשני שליש של היום זה כמו חזרה לרחם, מקום מוגן, עוטף וחמים. זה הפוך המטאפורי שמתכרבלים בו בימים קפואים. זה כאילו הסדר וההיגיון חזרו לחיי רק מהעובדה שאני יכול לשמוע עוד ועוד מוזיקה. אובססיבי כאמור.
על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על חדשנות?
בפוסט הקודם הבעתי תמיהה שלי מעצמי על כך שאינני שומע יותר ובכלל נתקל במוזיקה עכשווית שהיא חדשנית, כזו הנושאת חותם מובהק של 2013 וכמו כן תהיתי האם המוזיקה כיום עדיין יכולה להיות חדשנית או שאולי זו פשוט תקופה קצת קשה, איזו מהמורה בדרך.
הנושא הזה נשאר להסתובב לי בראש, הוספתי להרהר מדוע המצב הוא כזה, למה עכשיו ולמה בכלל. אני רוצה בפוסט הנוכחי לשפוך את מה שהתגבש לי בראש. יהיו פה מעט תשובות, כמה וכמה תובנות אבל בעיקר יהיו המון שאלות ותהיות נוספות. תשובה סופית וחד משמעית היא לא משהו שהוא אפשרי ולו מפני שהנושא הוא כל כך אמורפי וקשה לפענוח שלא נראה לי שבזמן הקרוב (או אי פעם) נזכה לתשובה ברורה. אולי מתישהו בעתיד הרחוק מוסיקולוג כלשהו יצלח לגלות משהו שאנחנו לא יכולים לראות כרגע מהפרספקטיבה הקצרה והבעייתית שלנו.
פנינה חדשה: זאב בריטי ב… לונדון?
רק אחרי שהתחלתי את הבלוג שמתי לב שאני חוזר על עצמי במידה מסויימת. אולי יותר נכון לומר שהטעם שלי הוא שחוזר על עצמו. לפני כן לא ממש שמתי לב שככל שזה נוגע למוזיקה חדשה אני נמשך יותר למוזיקה שמתאפיינת ברטרו, ובעיקר כשמדובר בפסיכדליה, שגלי הנאו-פסיכדליה שוטפים ומציפים את חופי המוזיקה האלטרנטיבית בשנים האחרונות. אני אין לי היכולת להישאר אדיש לנוכח הצפה זו ונשבה בקלות בקסמיה ההזויים והאופפים של התוצרת החדשה של סוגה מוזיקלית זו. בתיאוריה הייתי רוצה לכתוב יותר על מוזיקה אחרת, כזו שיותר מגלמת בתוכה את התקופה הנוכחית שהיא 2013, מוזיקה חדשנית יותר שפחות נוגעת בנימים בגופי שנוחים להתרשם בקלות רבה יותר. אבל המוזיקה הזו לא מגיעה אליי. ואולי בעצם מוזיקה בת זמננו לא יכולה להיות חדשנית יותר או שהיא רק בתקופה קשה. ואולי הגיע זמן בהיסטוריה שהעניין הוא לא ליצור את הדבר הבא, את הצליל העתידני ופורץ הדרך, אלא לעשות שימוש ללא בושה בכל החומרים שנוצרו בהיסטוריה לא קצרה בכלל של מוזיקה מוקלטת. להחיות, להרכיב, למקסס, לשלב ולהציג יצירות חדשות מחומרי גלם ישנים ועדיין להיות אפקטיביים גם אם זו לא נבואת הדור הבא של המוזיקה.
נשכחים בסיקסטיז: כמה מילים על The Small Faces – Ogdens' Nut Gone Flake
האלבום הזה של ה- Small Faces כל כך מפתיע בחוצפה שבו, חוצפה שעוברת לכל אורכו של האלבום.
קודם כל, וזה חלק מהעניין, האלבום מאוד חצוי מבחינתי – מן אלבום שהוא חצי מושלם חצי מאכזב. אני לא חושב שאני מכיר אלבום נוסף שאני יכול להעיד לגביו דבר כזה, וב- Ogdens' Nut Gone Flake זהו עניין בלתי ניתן להתעלמות עבורי.
האלבום שיצא ב- 1968 מתחיל בקטע אינסטרומנטלי מופלא הנושא את שם האלבום, קטע שופע רעיונות מוזיקליים שיכולים להחזיק אלבום שלם, עיבוד מופתי, פסיכדליה מהממת ואופפת. רק החצי דקה הראשונה מציג בפנינו סאונד כל כך מקורי ומלא חיוניות שהייתי רוצה לשמוע את הלהקה נותנת לפחות כמה שירים שמתבססים על הכיוון הזה (זה לא קרה, אבל 44 שנים אחרי שהוקלטה החצי דקה הזו באה הלהקה האוסטרלית Tame Impala ועשתה בדיוק את זה – אלבום שמושפע מאוד מהסאונד הנ"ל והוא Lonerism משנה שעברה), לאחר מכן נכנסים כלי המיתר בתזמור מרשים ומצטברים להם עוד ועוד רעיונות מפעימים ומרתקים. אחרי 2:29 דקות נגמר הקטע ולא יחזור לכל אורך האלבום שיר כלשהו שמזכיר איכשהו את המסע המוזיקלי הקצר ומעורר היראה הזה. זוהי חוצפה.

