באופן מפתיע מכמה שזה לא היה מפתיע, היינו בקהל לא יותר מ- 50 אנשים. ועד כמה שזה קצת מצער שזה כל הקהל שהלהקה הנפלאה הזו זכתה לו, באותו זמן זכיתי אני בהופעה מאוד אינטימית עם הלהקה אהובה.

הם נגנו עם הרבה מאוד השקעה ודיוק. טים רוטילי המנהיג והסולן דיבר לא מעט בין שיר לשיר, וגם כשהוא פישל טיפה עם השירה הוא יצא מזה בחן רב מאוד ("מצטער, המוח שלי בדיוק קפא, בואו נתחיל שוב").
קשה לומר שהמוזיקה המיוחדת של האלבומים עברה בצורה מושלמת אל הבמה או שקיבלתי את אותה הרגשה קוסמית שאני מקבל בעת ההאזנה, אבל כן היה הרבה ערך מוסף להופעה. במקום ניסיון בלתי פוסק לשחזר את צליל האולפן, כמה פעמים הלהקה לקחה פנייה לכיוון האלתור הארוך והמאתגר וזה היה מתגמל לחלוטין.
למרות שרוטילי מפליא בכישרון עצום בנגינה על גיטרה קלאסית, דווקא כשהוא עבר לגיטרה החשמלית השירים קיבלו נופך מרשים שמתאים יותר בלייב והיה יותר פאנץ' לשירים.

לא היה ספק שמי שלא הכיר קודם את הלהקה, נשבה בקסמיה לחלוטין עד סוף המופע. אומר זאת כך, כשרוטילי פתח בסוף המופע על הבמה את מזוודת התקליטים למכירה, תוך כמה דקות נעלמו כל התקליטים של הלהקה. מאוד שימח אותי לגלות את זה ואני מקווה שגם רוטילי מרוצה.

ואגב, זו הייתה הפעם הראשונה שיצא לי לדבר עם מוזיקאי שאני מעריץ. משהו באינטימיות ובנגישות של רוטילי (וגם העניין שמיד בסוף ההדרן הוא עבר לעמדת המכירה, בלי שתהיה את הפאוזה הרגילה של הרבע שעה שבה אני תמיד פורש) עשה את זה לראשונה לאפשרי מצידי וזה היה מאוד משמח ומספק. כמובן שסיפרתי לו כמה נהניתי ושאני מישראל. הוא סיפר שהוא מאוד התאכזב על המלחמה שהייתה בקיץ האחרון כי חברה שלו עובדת (או עבדה) בישראל וזו הייתה הזדמנות מושלמת עבורו להגיע להופעת סולו, כמובן שהתכנון הזה בוטל. אבל הוא אמר שהוא עדיין מאוד מקווה שתהיה לו עוד הזדמנות כזו בעתיד.