אתחיל, כי אני חייב את זה לפחות לעצמי, בציון מותו של המוזיקאי היקר לי עד מאוד – ג'ייסון מולינה. מולינה נפטר בשבת האחרונה מצריכת אלכוהול קיצונית וארוכת שנים שפגעה באבריו עד כדי קריסה. תהליך שלקח כמה שנים שסופו היה די ידוע מראש כאשר משפחתו של מולינה פצחה לפני שנתיים בהתרמה למען שיקומו. ג'ייסון מולינה, שייצר מוזיקה תחת השמות Songs: Ohia, Magnolia Electric Co. וכמובן בשמו שלו, היה מוזיקאי נדיר, פורה, כנה ומלנכולי. הוא בעצמו פתח לי את הדלת לעולם המוזיקה הקרוי אלטרנטיב-קאנטרי לפני כארבע-חמש שנים כשגיליתי את האלבום Magnolia Electric Co. שיצא תחת השם Songs: Ohia, אלבום שנתן את השם לפאזת היצירה שהגיעה אחרי האלבום. זה אלבום שהוא מבחינתי אחד המושלמים, המטלטלים והיפים שאני מכיר. יש מעטים מאוד שאהובים עליי יותר ממנו ואין אף אחד שיפה כמותו. זה אלבום שאני אקח איתי בתקווה עוד עשרות שנים קדימה בחיי, אלבום שאני בספק שייצא לי מהראש בשלב כלשהו. למולינה עוד מספר רב של אלבומים מצויינים, גם כמה שפחות ולא מעט שאני עוד צריך לגלות. הוא יצר מוזיקה שתמלא את החלל שהוא השאיר לזמן רב, אבל החוסר שלו בעולם יורגש בכל שיר, צליל ותו. כבר עכשיו הוא חסר לי.
הדיסקוגרפיה המלאה של ג'ייסון מולינה
ג'ים ג'יימס מצליח לתעתע בי. במשך שנים ג'ים ג'יימס ולהקתו האלמותית My Morning Jacket הוציאו רצף נהדר של אלבומים שדיברו אליי בכל נים וצליל בהם, כשבאחד מהם מתחבא אחד השירים המפוארים והמרגשים שליטפו את עור התוף שלי, אלבומים שגרמו להם להיות אחת מפנטזיות ההופעות החיות הגדולות שלי. אבל עבר נוצץ לא מבטיח עתיד דומה, כך ב- 2009 ג'יימס לקח חלק בפרוייקט המבטיח לכאורה Monsters of Folk שהוציאו אלבום פושר, מאכזב ויותר מכל – משעמם. אחרי שנתיים הוא הוציא עם המורנינג ג'אקט אלבום חדש Circuital שאמנם לא היה פושר ובטח שלא משעמם, אבל כן מאכזב. זה לא הג'ים ג'יימס שהיכרתי ולא הג'אקטים, הם שינו פאזה, לא שזה הגיע משומקום, וזה לא העניין אלא שזה פשוט אלבום שלא נגע בי בכלל. יצא שהשמחה והדריכות לקראת כל פריט מוזיקלי הנושא את חותמו של ג'יימס התפוגגו ודעכו.
בחודש שעבר הוציא האדון ג'יימס בעל השיער האינסופי את אלבום הסולו הראשון שלו והחזיר לי את הסומק ללחיים ואת ההתרגשות לאזניים. האלבום Regions of Light and Sound of God הוא אחד הדברים המעניינים, מקוריים, ומשוייפים ששמעתי בחודשים האחרונים, בטח ובטח בכל הנוגע לחותמת של 2013. זה אלבום עם הסאונד המהמם ביותר ששמעתי מזה הרבה זמן, מורכב מאוד ומלא ברעיונות עד להתפקע. ג'יימס עיצב בו צליל ייחודי מאוד שלא זכור לי ששמעתי כמותו פעם, וכל זאת באמצעות שימוש בהרבה אלמנטים מוזיקליים מוכרים וישנים. הוא מערבב רעיונות הלקוחים מההיסטוריה של המוזיקה של מאה השנים האחרונות, בערך מאז שהומצאה המוזיקה המוקלטת. יש פה אסתטיקה אייטיזית נטולת צ'יזיות, הפקה וסול מהסבנטיז, פסתנרים מאולמות ריקודים של שנות ה- 30, כליזמר משטעטל מזרח אירופאי מתחילת המאה ה- 20. יש פה הרבה, וזה מורכב לכדי יחידה העומדת בפני עצמה ברושם רב שלא נשמעת כמו התרפקות נוסטלגית או מיחזור. מוזיקה אל-זמנית, שכמו יכלה לצאת לפני עשורים רבים וכך גם אני יכול לדמיין אותה משתחררת בעוד עשורים מהיום. אבל אולי יותר מכל זה, הוא ממש מרגש ומזיז אותי.
למרות הפיסקה הנ"ל, האלבום הזה אינו יצירה שלמה ללא דופי. למרות שלא מעט מהשירים באיכות גבוהה, הם לא אחידים ברמתם. האלבום נפתח בשלישיית שירים כבירים וסוחפים, אך כבר בשיר הרביעי A New Life הסחף נפסק. זה בהחלט שיר חביב מאוד ומתוק אך הוא לא גדול כמו השלשה שלפניו וכמה שאחריו והוא לדעתי החלש שבאלבום. ברגע זה נבלם התנופה האדירה שהאלבום צבר ועכשיו צריך להתניע מחדש וזה לא נעשה באותה עוצמה. עדיין יש בהמשך האלבום שירים מעולים שאהובים עליי אבל המבנה של האלבום קצת מבאס אותי. ועדיין כנראה האלבום שאני הכי אוהב עד כה ב- 2013. תומר קופר כתב בהרחבה על האלבום ועם יותר מידע אז ממליץ לקרוא.
אלבום נוסף שנמצא אצלי בחרישה בלתי פוסקת ומוצדקת בהחלט הוא החדש והשני של Unknown Mortal Orchestra שנקרא בתחכום ומקוריות מרשימה – II. זה אלבום שהגיע אליי משום מקום, לא שמעתי את אלבום הבכורה שלהם, והוא הלם בי חזק ושימח אותי מאוד. האלבום הוא עוד נדבך בגל הנאו-פסיכדליה שסוחף את עולם המוזיקה האלטרנטיבית העכשווי שכנראה היה בשיאו, או לפחות בפיק הראשוני שלו, שנה שעברה עם אלבומם השני של Tame Impala.
II מכיל כמה מהשירים המדבקים והמקסימים ביותר שאני סוחב איתי בזמן האחרון. הייתי שמח אם היו יותר שירי פופ מושלמים ובוהקים כמו Monki, So Good at Being in Trouble ו- One at a Time, אך גם במצבו הנוכחי זהו אלבום מהנה להחריד, קליל אך ממש לא שטחי, בעל זרימה טובה ושיאים מעולים. האלבום והלהקה בפאזה הנוכחית שלהם היא כאמור נאו-פסיכדליה שלוקחת יותר לכיוון הלו-פיי של הז'אנר, כשההפקה היא רזה למדי ואין לסאונד נפח רב, אך כיוון זה עושה עמם המון חסד ומבדיל אותם מלהקות אחרות בז'אנר. הצליל של הלהקה מתבסס קודם כל על קול הפלאצטו המצויין והמרגש של הסולן ומנהיג הלהקה רובן נילסון, שמדביק אותי לשירים שלהם ומאוד נוגע בי, ולפחות לאוזניים שלי התופים בעלי התחושה היבשה והקריספית נשמעים מאוד דומיננטיים ומובילים רבים מהשירים.
(כל מי שמביא לקליפ שלו את מק'לווין הוא ווינר מבחינתי).
אחרי שני אלבומים שמקבלים ממני רק מילים חמות אני רוצה גם לקטר. רק קצת.
האלבום החדש, השלישי במספר של Foals בא אחרי שני אלבומים אדירים. Foals בתחילת דרכם היו ממובילי ז'אנר קצר החיים ה- New Rave, האלבום הראשון שלהם היה מאוד תזזיתי, פופי אך מתוחכם, מחוספס וכיף גדול. האלבום השני לקח כיוון שונה לגמרי, הביא כתיבה ונגינה עמוקה ועגומה יותר, פחות פופי ויותר אפי ועם אורך נשימה רב. כמו כן, האלבום השני הכיל את יצירת המופת הגדולה של 2010 לדעתי שנשארה אחד השירים הגדולים מבחינתי בשנים האחרונות.
הציפיות היו גבוהות ולא בלי סיבה, מן הסתם. אז האכזבה היא די בהתאם. אולי לא בצדק רב, אבל היא בהחלט נוכחת. באלבומם החדש Holy Fire ה- Foals הולכים בדרכים שנשמעים לי יותר אמצע הדרך, מאוד אוטומטיים ולא מרגשים. באובייקטיביות השירים בגדול מבוצעים טוב והם ממש בסדר, ולאוזניים שבנו לעצמן פחות ציפיות בטח ממש טובים, לפחות בחלקם. אבל אני ממש לא מצליח להתחבר לאלבום על מרבית שיריו ואני מוצא עצמי סתם מושך בכתפיים ללא רושם רב למול המוזיקה ב- Holy Fire.
משלים באיחור…מסכים לגבי Monsters of Folk, היה לו הרבה יותר פוטנציאל. אבל דווקא מאוד אהבתי את מה שג'יימס ו-MMJ עשו בשנתיים האחרונות. New Multitudes מצויין ואת Circuital אני אישית אוהב, במיוחד בלייב. ותודה על הקישור!! :)
והזמנתי את The Lioness של Songs: Ohia, עלה ממש זול באמזון UK והשיר פתיחה כמובן עשה לי את זה (במיוחד אחרי החזרה מההופעות עכשיו, הא הא). אז מחכה לשמוע את כל האלבום.