Tame Impala @ Columbia Halle
Opening: Jagwar Ma
פעם שנייה שאני רואה את טיים אימפלה בלייב, שהיא גם הפעם השנייה בחמישה החודשים האחרונים. הפעם הקודמת הייתה בפסטיבל End of the Road שהייתה ההופעה השניה הכי טובה של הפסטיבל (לפחות לפי העדות שלי בסיכום הפסטיבל בבלוג). כל מה שכתבתי אז נכון פחות או יותר גם להופעה הנוכחית.
הסטליסט היה די דומה לפעם הקודמת, כזה שמערבב היטב שירים משלושת האלבומים שלהם בלי שהשירים החדשים ישתלטו על ההופעה. למרות ששישה שירים נוגנו מתוך Currents, המקומות בהם שובצו בסטליסט נתנו לי הרושם שהחשיבות שלהם לא רבה יותר מזו של שאר השירים, ואולי אף פחות. זה משהו די ייחודי ולא אופייני לעשות במהלך הטור לקידום האלבום החדש. אולי קווין פארקר יודע שהרבה משירי האלבום הזה יעבדו פחות טוב בהופעה, יהיו פחות עוצמתיים בלייב וישלהבו את הקהל; אולי אולי זו הדרך של פארקר לומר לא מפורשות שהוא עדיין נמצא במהותו באווירה של שני האלבומים הראשונים ו- Currens מהווה רק הרפתקה רגעית וסטייה חד-פעמית מהדרך אותה כבר התחיל להתוות לפני שנים; וייתכן ואף סביר שאני קורא יותר מדי מבחירות הסטליסט וזו רק הרגשה אישית (ומשאלת לב) שנובעת כי התרגשתי יותר לשמוע שירים מ- Innerspeaker ו- Lonerism (למרות שיש לי אהבה כנה ל- Currents אבל אני גם מודע לחולשותיו).
אז מי שלא חיבב את האלבום החדש וחושש שהוא ישתלט על הסטליסט בהופעה בראשל"צ בקיץ (דף האירוע בפייסבוק, אל תפספסו. וקודוס לנרנג'ה המופלאים במפיקים), לדעתי אין ממש סיבה לדאוג. לא רק זה, אלא להרגשתי השירים החדשים מקבלים בהופעה ביצועים שיותר קרובים לסאונד של Lonerism מאשר לסאונד של Currents, שזה משהו שמאוד אהבתי בשתי ההופעות שראיתי.
אם להשוות בין שתי ההופעות שראיתי יוצא שנהניתי יותר בפעם הקודמת. אבל זה בעיקר עניין של נסיבות – בפסטיבל זו הייתה פעם ראשונה לראות את טיים אימפלה בלייב, המתנו על הגדר שעות עד שתתחיל ההופעה שעות בהן ההתרגשות רק הלכה וגדלה, היינו שורה ראשונה והסאונד היה מושלם – עוצמתי וברור.
בהופעה הנוכחית הגעתי לאולם אחרי יום עבודה ארוך, ויתרתי על מקום בשורה הראשונה ובכלל במפלס התחתון כי כבר הרגשתי על גופי איך זה כשצעירים עולזים מתפרעים בהופעות של טיים אימפלה. מצאתי לי מקום מצוין במפלס העליון, עם ראות מעולה אבל קצת מרוחקת לטעמי מה שקצת גרם להופעה להיות סטרילית למדי. נהניתי מאוד ואספתי המון רגעים נהדרים, לא התפרעו עליי, אבל גם לא הייתה חוויה מטלטלת. זה בסדר ואין מה לעשות, אפשר רק פעם אחת בחיים לראות לראשונה את טיים אימפלה בלייב.
הרגעים הגדולים הפעם: Apocalypse Dreams בביצוע שהעיף לי את השכל לקיבינימט, היה כביר לחלוטין; Mind Mischief; Why Won't You Make Up Your Mind; New Person, Same Old Mistakes וכמובן Let it Happen אבל שהיה הפעם פחות עוצמתי משקיוויתי וכבר חוויתי.
רגעים ראויים לציון: קווין פארקר דיבר הפעם די הרבה לעומת הפעם הקודמת. זה לא שהוא סיפר משהו מיוחד, אבל היה כיף לראות ולשמוע אותו מתקשר בחביבות ואף עליצות עם הקהל. כבר שנים רבות שיש לי עליו מאן-קראש והפעם זה קיבל אישרור נוסף; הקטע Oscilly שזה בעצם פארקר לבדו עושה צלילים עם הגיטרה שמתרגמים לויזואליה מגניבה על הקיר האחורי ובסופו התחבר בצורה נהדרת ל- Why Won't You Make Up Your Mind; השירה בציבור שהוא Feels Like We Only Going Backwards. אני אוהב בטירוף את השיר הזה ובאופן כללי אני שונא לשמוע את הקהל שר. הפעם הזה עבד לא רע בכלל.
הרגעים הבינוניים מינוס: Elephant. עדיין. תמיד. גאדמיט, למה אנשים אוהבים את השיר הזה?! אני ממש מתעב את הריף המרכזי שלו. כל כך בלתי נסבל. מזל שסך הכל זה שירי ייחודי במכלול השירים של הלהקה.
(אגב, לגבי החימום – Jagwer Ma היו חביבים ואז קצת משעממים בהמשך. הם חמודים אבל גם היום וגם לפני שלוש שנים לא הבנתי את ההייפ שהיה סביב אלבום הבכורה החביב ותו לא שלהם).
