האלבום הזה של ה- Small Faces כל כך מפתיע בחוצפה שבו, חוצפה שעוברת לכל אורכו של האלבום.
קודם כל, וזה חלק מהעניין, האלבום מאוד חצוי מבחינתי – מן אלבום שהוא חצי מושלם חצי מאכזב. אני לא חושב שאני מכיר אלבום נוסף שאני יכול להעיד לגביו דבר כזה, וב- Ogdens' Nut Gone Flake זהו עניין בלתי ניתן להתעלמות עבורי.
האלבום שיצא ב- 1968 מתחיל בקטע אינסטרומנטלי מופלא הנושא את שם האלבום, קטע שופע רעיונות מוזיקליים שיכולים להחזיק אלבום שלם, עיבוד מופתי, פסיכדליה מהממת ואופפת. רק החצי דקה הראשונה מציג בפנינו סאונד כל כך מקורי ומלא חיוניות שהייתי רוצה לשמוע את הלהקה נותנת לפחות כמה שירים שמתבססים על הכיוון הזה (זה לא קרה, אבל 44 שנים אחרי שהוקלטה החצי דקה הזו באה הלהקה האוסטרלית Tame Impala ועשתה בדיוק את זה – אלבום שמושפע מאוד מהסאונד הנ"ל והוא Lonerism משנה שעברה), לאחר מכן נכנסים כלי המיתר בתזמור מרשים ומצטברים להם עוד ועוד רעיונות מפעימים ומרתקים. אחרי 2:29 דקות נגמר הקטע ולא יחזור לכל אורך האלבום שיר כלשהו שמזכיר איכשהו את המסע המוזיקלי הקצר ומעורר היראה הזה. זוהי חוצפה.
וזה לא נגמר שם.
לאחר הקטע הפותח אנחנו מקבלים את Afterglow of Your Love, שיר סול מקסים ויפה יפה, ואחרי זה עוד 4 שירים מצויינים חצופים במגניבותם, בהם להיט גדול מהתקופה Lazy Sunday הכיפי, קווירקי ובריטי להחריד (in a good way).
אחרי החלק הזה שמהווה בפורמט המקורי שלו את צד א' של האלבום אנחנו מגיעים לחלק השני והמרגיז.
צד ב' נפתח ישר בדיבור של בריטי בא בימים (כך נשמע לפחות) שמתחיל לספר לנו מעשיית ילדים אודות Happiness Stan (למתעניינים אודות הסיפור – ויקי פסקה שלישית) כאשר השירים בחלק הזה מופרדים על ידי המספר שלנו לצד זה של האלבום. שני מרכיבים אלו, השירים והמספר, הם שיוצרים את החצי אלבום קונספט-מעשיית ילדים הזו. וזה עשוי בצורה ממש מבאסת. קודם כל עבודת אולפן דלה המבזה את העבודה הנהדרת של החצי הראשון באלבום, עבודה גרועה שמאוד מבליטה את המגרעות של הצד. אבל זה מהפן הטכני. ברמת הרעיון, מבחינתי זו פשוט טעות – השירים שהם בעלי פוטנציאל גבוה להיות מעולים לפחות כמו בצד א', הולכים לאיבוד ולא מצליחים לשבות את אוזניי כאשר בתחילתו ובסופו של כל שיר אני צריך לשמוע את המספר המעיק שלנו. כל זה פשוט הופך לעיסת סאונד לא ברורה שממש חבל לך עליה.
צד א' שהוא ברמת המופתי, טוב עד כדי כך שאתה רוצה להעניק לכל אחד מהשירים טיפול מושקע של ריפיט ולטחון את האוזניים עם ששת השירים האלו, וצד ב' עם הרבה פוטנציאל, כאשר ברורה הכוונה והרצון ליצור משהו נאה אבל בפועל צולל עמוק בשל ביצוע רופף מאוד. כאמור חוצפה מעין כמוהה.
אגב, אם מישהו מתעניין איך מעשיית ילדים מוזיקלית (ופסיכדלית!) יכולה וצריכה להישמע מוזמן לפנות לחבר'ה בריטים אחרים מהתקופה – Kaleidoscope
The Small Faces – Ogden's Nut Gone Flake
The Small Faces – Ogdens' Nut Gone Flake
The Small Faces – Afterglow of Your Love
The Small Faces – Afterglow of Your Love
The Small Faces – Lazy Sunday
Kaledoscope – The Sky Children
Kaledoscope – The Sky Children
חייבת לציין שהשיר "Lazy Sunday" זכור לי כאהוב מאוד מתקופת הילדות.
נחמד להיזכר שפעם היתה תקופה בה שידרו מוזיקה טובה ברדיו.