לפוסט ההקדמה

מאגם מיבטן לקחנו את האוטובוס מזרחה כשפנינו מועדות לפיורדים המזרחיים. ירדנו בעיירה אגילסטאדיר (Egilsstaðir) ועשינו שם את הלילה. העיירה לא מעניינת במיוחד ולא מצאנו סיבה להתעכב בה. אתר הקמפינג המקומי נמצא באיזור המרכז המסחרי, איפה שתחנות הדלק, הסופרמקרטים ונקודת המידע. הקמפינג הוא באחוריה של מסעדה זניחה למדי. איזור השירותים-מקלחות מוקפד ונוח מאוד ויש גם נקודות חשמל ומכונת כביסה.

אז לא מצאנו סיבות להתעכב יותר מלילה יחיד, אבל בזמן שכן היה לנו שם מצאנו את בית הקפה הכי טוב שביקרנו בו באיסלנד. שמו הוא Bókakaffi Hlöðum והוא למעשה נמצא בכפר השכן, אבל זו רק הליכה של כקילומטר וחצי מהמרכז המסחרי – הולכים על הכביש הראשי לכיוון הגשר ואיך שהגשר מסתיים בית הקפה נמצא מצד שמאל (אם באים מכיון אגילסטאדיר). המקום הוא מאוד אולד-פאשינד, ווינטאג'י אבל ללא הקטע ההיספטרי. הריהוט מיושן ומקרין אווירה חמימה ונוחה ויש ארונות ספרים שממלאים את כל הקירות. כל הספרים הם יד שנייה ולמכירה (קנינו ספר אחד וזה היה ממש זול). וכמובן שיש אינטרנט אלחוטי. לארוחת צהריים היה בופה שכלל מרק פשוט אך טעים מאוד, לחמניות מצוינות, סלט ועוד. יש קפה כלול עם מילוי מחדש וכמובן שגמעתי כוסות על גבי כוסות של הקפה המשובח (נראה לי, אני לא כזה אנין טעם כשזה מגיע לקפה) כדי למלא את חסך הקפאין שהצטבר אצלי.

הבעיה היחידה שנתקלנו בה בבית הקפה המושלם הזה התגלתה לאחר שסיימנו לאכול והיינו שבעים ומרוצים כמו שלא היינו מאז מסעדת הדגים בפיורדים המערביים, כשבועיים שלושה לפני כן. בדיוק אז, ברגע המספק הזה, גילינו שבימי שישי לאחר ארוחת הצהריים (מה שהיה בדיוק באותו רגע) נפתח בופה עוגות מרהיב! מגוון עוגות נרחב הוצא אל הדלפק והעיניים שלנו יצאו מחוריהן. בופה העוגות אינו כלול במחיר ארוחת הצהריים ומחירו קצת יקר יותר. לא יכולנו להרשות לעצמנו לקחת חלק בבופה הזה, הן מבחינה כספית אבל בעיקר כי כבר היינו מפוטמים. אבל זה בהחלט היה הפסד שכולו שלנו, כפי שהבנו מהנהירה של המקומיים שהגיעו לבית הקפה בדיוק בזמן לעוגות. לו היינו יודעים על כך מראש, בודאות היינו מתכננים את ארוחת הצהריים אחרת. כך או כך, היה ביקור ארוך, משביע, טעים ביותר ופשוט כיפי בבית הקפה המצוין הזה שעדיין זכור לי כחוויה קולינרית מהטובות שהיו בטיול.

למחרת התכוונו לקחת את האוטובוס המקומי לפיורדים המזרחיים אבל כשהגענו לנקודת היציאה שנמצאת ליד מרכז המידע התברר לנו שדווקא באותו יום האוטובוס לא פועל. במקום זה הלכנו לקצה של העיירה בכיוון הנסיעה המיועד ותפסנו טרמפ עם מקומיים. היעד – בורגארפיורדור (שם מלא: Borgarfjörður Eystri), כפר קטן ומקסים השוכן במפרץ עוצר נשימה. אין הרבה מה לעשות בכפר, אבל הוא נקודת יציאה מוצלחת לכמה אטרקציות מעניינות. ולמרות זאת, הדבר הכי טוב שאפשר לעשות בבורגארפיורדור הוא פשוט להסתובב במקום ובסביבתו ולהנות מהמראות מרחיבי הלב והעיניים. הכפר מאוד מטופח ומלא בפסלי מתכת פשוטים שמוסיפים הרבה לאווירה המיוחדת של המקום וכך גם רבים מהבתים המקסימים. ישנו גם בית איסלנדי מסורתי עם חצר מעניינת.

הקמפינג ממוקם בצד הדרומי של הכפר. זהו אתר יפה ונעים. ממש לידו ישנה גבעה קטנה שנחמדה לתצפית קלילה על האיזור. האגדה המקומית מספרת שבגבעה חיה מלכת האלפים (המקומית? האיסלנדית? ואולי זו בכלל הריוונדלית?). אנחנו בכל מקרה לא פגשנו אלף כלשהו על הגבעה הזו, רם מעמד או לא. הרגשנו קצת מרומים האמת.

וכמובן יש את בית הקפה המקומי והמצוין. אכלנו שם מרק דגים אגדי עם אפשרות למילוי מחדש וזה היה פשוט לא ייאמן. כל כך טוב שתחקרנו את הבחור המקומי שעובד במקום לגבי המרק והוא חשף שהוא זה שמבשל את המרק והסכים לגלות לנו את הסוד שלו (פחית אפרסקים משומרים כולל המיץ!). התחקור הוביל לשיחה כיפית שהובילה להזמנה מצדו לעשות לנו באותו רגע סיור קל במפעל הדגים המקומי שנמצא בצמוד לבית הקפה שבו הוא עובד בשאר ימות השבוע. קיבלנו הסבר על תהליך העבודה שהיה מעניין, ואף קיבלנו דוגמיות של דגים מיובשים (ברגע שהדג נספג בלחות שבפה כל הטעמים פתאום יוצאים וזה טעים להפתיע).

בנוסף, בבית הקפה קנינו קופסה קטנה של קוביות כריש רקוב! כריש באופן טבעי מלא בחומרים רעילים עבור האדם והדרך להיפטר מחומרים אלו היא לתלות את נתחי הכריש באוויר הפתוח למשך כחודש חודשיים עד שהם מרקיבים ומתייבשים. הריקבון מנטרל את הרעל והופך את הנתחים לברי אכילה. כריש רקוב זהו מאכל איסלנדי מסורתי שכבר לא נפוץ כמו שהיה בעבר וסך הכל די קשה למצוא אותו כיום. הטעם הוא מוזר ביותר ופשוט דוחה. חשבנו שייקח לנו קצת זמן להתרגל לטעם, אבל זה פשוט לא קרה ואפילו לא הצלחנו לגרום לעצמנו לאכול חצי מהקופסה הקטנה. אבל היינו חייבים לנסות את הדבר המסקרן הזה. הבחור האיסלנדי סיפר לנו שהם אוכלים את זה כשיש צורך לנטרל חומציות לאחר ארוחה. מסתבר שזה מאוד יעיל למטרה זו.

למחרת היום בו הגענו לכפר תכננו לעשות טיול יומי במסלול שעולה להרים המתנשאים מצפון לכפר, אבל התעוררנו לערפל כבד ונמוך ומזג אויר די מבאס. חיכינו קצת בתקווה שהערפל יתרומם אבל זה לא קרה והערפל נשאר בשלו. בעצב רב החלטנו לוותר על מסלול ההליכה שהיה אמור להיות מרהיב ובמקום זאת הלכנו כחמישה קילומטרים דרומית לכפר לנמל קטן בו יש אתר קינון של פאפינים! היו הרבה תיירים במקום אבל פאפינים כמעט בכלל לא. זה היה כבר סוף העונה עבור הפאפינים ורובם נדדו מאיסלנד כשמאחור נותרו רק מעטים. הצלחנו לראות מרחוק פאפין או שניים אבל זה כמובן ממש לא השתווה לחוויה הקודמת שלנו עם הציפור המופלאה הזו.

ביום הבא התעוררנו למזג אוויר שמשי. עזבנו בצער קל את בורגארפיורדור וצעדנו דרומה כדי להגיע לתחילתו של טרק בן ארבעה ימים שחוצה את ההרים ומגיע לכפר אחר בפיורדים המזרחיים – סיידיספיורדור (Seyðisfjörður).
היום הראשון היה היפה ביותר מבין הארבעה, עם תצפיות מצוינות על יותר משלושה מפרצי פיורדים שונים, אבל זה גם היה היום הקשה והארוך ביותר. די בתחילת היום השביל היה מאוד מבלבל עד שאיבדנו אותו לזמן מה ופשוט הלכנו בכיוון הכללי של השביל רק במתווה שטח ממש לא נוח.

מאחר ולא היה לנו צורך בשירותי בקתות האירוח שפזורות לאורך הטרק, החלטנו לנצל את האפשרות ל- Wild Camping ופשוט ישנו בקרבת נהרות או נחלים והקפדנו מאוד על הניקיון. הרבה יותר נחמד לעשות קמפינג בדרך הזו ומה שגם תורם לניתוק מהציביליזציה שטרק טוב מצריך. בלילה הראשון פגשנו קבוצת אמריקאים שליוותה אותנו בכל שאר הימים של הטרק, אבל בגלל שהם כל הזמן ישנו בבקתות בעוד אנחנו התרחקנו מהן, האינטראקציה איתם הייתה מינימלית.

היום השני השביל התחיל מישורי למדי ואז חזר להיות מבלבל עם סימוני דרך שהוסתרו בחלקם על ידי הצמחייה. בזכות הג'יפיאס שלנו לא היו לנו בעיות רציניות בחלק הזה. בשלב מסוים השביל הפך לדרך עפר רחבה וקלה מאוד להליכה, דבר שקצת הוציא את העוקץ מהיום הזה, כי זה פחות הרגיש כמו ללכת באמצע הטבע, אבל המראות בהחלט כיפרו על כך, במיוחד הר אחד שעברנו לידו והיה מיוחד ושונה מאוד מכל ההרים האחרים שסבבו אותו.

גם ביום השלישי ההליכה הייתה על שביל עפר, מה שהפך את את הפס היחיד באותו יום למאוד פשוט לביצוע, אבל זה לא הוריד מעוצמת הנוף שמעבר הפס הזה מציע. לאחר המעבר נפרס לפנינו קיר פיורד עצום הבוקע מתוך ים כחול שנפרש למרחק. מהפס ירדנו לכמעט גובה פני הים ואז הקפנו את כל המפרץ עד שהגענו לרגליו של אותו פיורד נהדר. על חוף הים עשינו את הלילה השלישי והאחרון של הטרק.

ביום הרביעי עזבנו לגמרי את אותו שביל עפר וחזרנו ללכת בשביל טרק למהדרין רק עם סימון הרבה יותר מוצלח ממה שהיה לפני העליה לשביל העפר. עם השביל טיפסנו על הפיורד שנגלה לעינינו ביום הקודם. חשבנו שחציית הפיורד תהיה מהירה אבל איכשהו כל פעם שחשבנו שאנחנו מגיעים לנקודת מפנה, כמו סיום הפס, ההגעה לירידה או סיום הירידה, ההליכה רק המשיכה עוד ועוד. זה היה קצת מוזר.

הירידה מהפיורד הסתיימה על הכביש שמוביל לאורך מפרץ נוסף אל הכפר סיידיספיורדור. המבאס הוא שזו הליכה מאוד מונוטונית של כשישה קילומטרים ואין ממש תחבורה שתאפשר תפיסת טרמפ. לאחר שהלכנו יותר משני שליש מהדרך לכפר פתאום הגיח לו מאחורינו אוטובוס. ניסינו לעצור, למה לא, ואז הסתבר שזה האוטובוס של קבוצת האמריקאים שהזמינו אותנו להצטרף אליהם. כך יצא שגם דיברנו איתם והם התגלו כנחמדים ואדיבים ביותר והיו מאוד סקרנים לגבינו כך שהונחת עלינו מלאי גדול של שאלות בנסיעה הקצרה הזו.

נסענו איתם לסיידיספיורדור שעוד לפני כן קראנו על הכפר דברים ממש טובים ואז הוא גם התגלה כמקום יפהפה וציורי. לפי לונלי פלאנט אמורה להיות שם קהילת אמנים, וכבר עם ההגעה לכפר זה נראה כמו פריט מידע מתאים לחזות האסתטית שלו. והמפרץ עצמו הוא פשוט מראה מופלא שלצערי לא תועד בצורה ואיכות מספקת.

קבוצת האמריקאים עשתה רק עצירה קלה בכפר ומשם המשיכו חזרה לאגילסטאדיר והזמינו אותנו להצטרף אליהם לנסיעה ולחסוך את התשלום על האוטובוס או את ההמתנה לטרמפ לכשנרצה לצאת מסיידיספיורדור. ואנחנו, ארורים שכמותנו, הסכמנו להצעה. בדרך כלשהי שקשה לי לשחזר בראש שלי הם היו מאוד משכנעים. הויתור על השהייה בכפר בטח גם היה קשור לזה שהיינו לקראת סיום הטיול שלנו באיסלנד והיו עוד דברים רבים שרצינו להספיק. כך או כך, אני מרגיש שזה היה אחד הפספוסים הכי גדולים שלנו בטיול הזה ואחד המקומות שאני אהיה חייב להגיע אליהם אם אי פעם אחזור לאיסלנד.

באגילסטאדיר חזרנו לאותו קמפינג בו שהינו לפני כן. רצינו מאוד להתפנק על ארוחה טובה ומספקת של אחרי הטרק. לאחר לבטים רבים החלטנו שאנחנו רוצים להתפרע על פיצה גדולה גדולה, ובמקרה במסעדה שצמודה לקמפינג ישנו מבחר פיצות מרשים למדי. הלכנו על פיצה עם פירות ים ואז מה שקיבלנו היה עיגול דיקט שאמנם בעל צבעים שמזכירים פיצה אבל הרגישה יותר כמו לאכול שאריות פסולת באתר בנייה עם כמה חתיכות גומי לשם הגיוון. אבל אנחנו יכולים להאשים רק את שיקול הדעת הגרוע שלנו ביום הזה.