לפוסט ההקדמה

מרייקיאוויק יצאנו לעשות את מעגל הזהב הפופולארי להחריד – מדובר בשלוש אטרקציות שיחסית סמוכות האחת לשנייה (כחצי שעה נסיעה בין האטרקציות) וכ- 30 ק"מ מרייקאיוויק. בשל הקרבה לעיר ולמרות הפופולריות הרבה הן שלב בטיול שהוא חובה לכל אחד, בטח אם מטיילים עם רכב שכור כי אז ניתן בקלות לעשות את כל משולש הזהב ביום אחד. אם ישנה גמישות ומעוניינים לראות עוד דברים באיזור שהם מעבר לאטרקציות, אז בהחלט יש וכדאי להתעניין גם מעבר למה שאמליץ פה.

אנחנו לקחנו אוטובוס מרייקיאוויק שעובר על כל מסלול הזהב אל האטרקציה הראשונה שהיא  Þingvellir (ת'ינגווליר). זהו פארק לאומי שעיקר הייחוד בו הוא התצפית והגישה המעולים לשבר היורו-אסייתי שעובר לאורכו של האי. יש בפארק את החלק הנגיש ביותר של השבר שאפשר ללכת בתוכו. הנוף שנוצר מהשבר הוא מקסים, תחושה פרה-היסטורית שנוצרת בשילוב הצבעים של הצמחייה הירוקה העזה, האבן והאדמה השחרחרים והשמיים האפורים יחד עם האיזור המישורי הרווי בצמחייה נמוכה. בסביבת השבר הנגיש ישנו גם מפל חביב שמוביל לנהרות שממלאים את האיזור ואגם גדול וצלול (ואפור בגלל העננים שהוא שיקף). אפשר להגיע לראש המפל אם הולכים בתוך השבר ו/או ללכת לצד השבר על השביל הבנוי עץ ולהגיע לשפך המפל.

קל מאוד להמשיך אוטומטית מת'ינגווליר הלאה לאטרקציה הבאה, אבל אנחנו החלטנו להישאר שם לילה ולנצל טוב יותר את האיזור הנאה והמזמין. משום שזו למעשה הפעם הראשונה שאנחנו מטיילים רגלית בשטח האיסלנדי העברנו את זמננו של אחרי ארוחת הצהריים בהסתובבות במישור שלרגלי השבר בגשם קל. אז יורד גשם? לא משנה לנו כי היינו עם מעילי גשם ונעלי הרים עמידות. רק שאיסלנד ברוב נדיבותה הראתה לנו כמה אנחנו למעשה אידיוטים. ההליכה בשבילים האיסלנדים הם הרבה פעמים בין שיחים צפופים וכשאלו רטובים והרגליים מתחככות בהם ללא הפסק, המכנסיים נרטבים ומים מחלחלים במהירות אל הגרביים בעודם לועגים על הגנת ה- Gore-Tex המפוארת של הנעליים. זה הרגע בו הבנתי שאפילו לא העליתי על דעתי לקנות מכנס נגד גשם לפני היציאה לטיול. הפעילות הבלתי נמנעת היוצאת מכך היא עמידה במשך דקות ארוכות בשירותי הקמפינג עם הנעליים והגרביים מתחת למייבש הידיים. עוד פאשלות-מבדרות-של-תחילת-הטיול בהמשך.

אתר הקמפינג של הפארק אינו ייחודי מדי במראהו, אך השטח המישורי הירוק-ירוק נעים מאוד למראה ושהייה. שירותי הקמפינג יעילים, עם הרבה תאי שירותים, מקלחות נחמדות ולוהטות (שכלולות במחיר השהיה), חדר ייבוש של ציוד (שכמובן גילינו רק בבוקר למחרת…) ונקודת מידע עם בית קפה קטן. שטח הבישול אמנם היה מקורה אבל סגור רק משלושה כיוונים, מכאן שפרשנו לשק"שים שלנו די מהר אחרי האוכל.

בבוקר לקחנו את האוטובוס שעובר לאורך כל מעגל הזהב ועושה הפסקות בנקודות החשובות. האטרקציה השנייה בתור הייתה הגייזר. איזה גייזר? מה שמו? ובכן, Geysir. זה הגייזר המקורי שנתן את שמו לכל הגייזרים האחרים בעולם, זהו האבטיפוס למעשה. הגייזר שוכן בשטח בעל פעילות גאו-טרמית חזקה ופעילה במיוחד. באיזור לא גדול במיוחד יש עשרות של בקעים המוציאים אדים או מים מבעבעים וצבעים מאוד מגוונים. הגייזר עצמו מתפרץ בקביעות בתנופה יפה ומרשימה פעם בשתיים-שלוש דקות. זה כיף, תמונות טובות אבל ממצים די מהר. האיזור באמת יפה וניתן לעלות לגבעה סמוכה ונגישה לתצפית על כל השטח הצבעוני.

לכתוב על גייזר ולא לשים תמונה של גייזר מתפרץ, מה אני, חובבן?

התחנה הבאה שהיא גם האטרקציה השלישית במעגל הוא מפל Gullfoss. מפל אימתני, יפהפה, שוצף, קוצף ומלא כל כולו בתיירים. בהמוניהם. זרם בלתי פוסק של תיירים שמגיעים בעשרות אוטובוסים מאורגנים ומכוניות שכורות. בלתי ניתן להימנע מאותם אלפים של תיירים שמתעקשים לצלם באופן מגוחך לגמרי עם הטאבלטים הגדולים שלהם, אבל אני יכול להבטיח שמעגל הזהב הוא האיזור היחיד באיסלנד בעל ריכוז כה גבוה של תיירים. זה מאוד מתנשא מצידי, אבל האווירה המתוירת הזו משנה את אופיה של החוויה. ולמרות זו אני ממש לא ממליץ לוותר על מעגל הזהב. למרות שאלו האטרקציות הפופולריות ביותר באיסלנד הן כאלה מסיבה מאוד טובה.

ובחזרה למפל, למרות שהוא לא המפל הכי חזק באיסלנד, לדעתי הוא בהחלט הכי יפה. ברגעים שאנחנו היינו במפל העננים נפתחו קצת ונתנו לשמיים הכחולים ולאור השמש להבליח, מה ששינה לגמרי את הגוונים המפל וסביבתו. זו בקלות האטרקציה היפה והמוצלחת מבין השלושה. קל להרשים אותי בכל הנוגע למפלים. אני לגמרי סאקר של המראות שיוצרים מליוני קוב מים הצונחים מגובה של עשרות מטרים. זהו באמת מפל נהדר שהותיר אותי פעור עיניים לדקות ארוכות בהן פשוט עמדתי ונעצתי את עיניי בכמויות הבלתי נתפסות של המים הנופלים והזורמים. חוץ מזה, אין יותר מה לעשות שם, רק להסתובב בין התצפיות השונות.

רוב התיירים חוזרים אחרי גולפוס ישר לרייקאוויק אבל אנחנו כאמור לא מיהרנו והעדפנו לראות עוד מהאיזור. לקחנו את האוטובוס שנוסע בחזרה לכיוון העיר אבל אנחנו יורדים ממנו באמצע הדרך. האוטובוס שלקחנו היה למעשה טיול מאורגן שנערך באוטובוס של חברת Sterna, שבה השתמשנו לכל אורך הטיול. אז לבקר בעוד מקומות קטנים על הדרך ולשמוע הסברים ממדריכה נחמדה ומעניינת ללא תוספת כסף בזמן שלוקחים אותנו ליעד שלנו? ברינג איט און! הנסיעה הזו הייתה באמת מוצלחת. ביקרנו בעוד מפל חביב ולמדנו כל מיני דברים מרתקים על איסלנד. אחת מהן היא שבאיסלנד מספר העצים שגדלו באופן טבעי הוא ממש נמוך עד אפסי. בשל האדמה הוולקנית שיש בערך בכל רחבי האי עצים לא ממש יכולים לגדול באופן טבעי. העניין הוא שכן רואים לאורך הטיול עצים בכל מיני מקומות קבוצות עצים שיוצרות יערות קטנטנים במקרה הטוב. רובם של העצים האלה נשתלו מלאכותית על ידי האיסלנדים. הרבה פעמים באמת אפשר לראות את העצים יוצרים מלבנים מושלמים כל כך שאין ספק לגבי עניין המלאכותיות.

לקראת ערב ירדנו מהאוטובוס ב- Hveragerði (קווירגרד'י). זו עיירה קטנטנה שנמצאת בסמוך לנקודת העניין המרכזית בסביבה שהיא "העמק המעשן". זהו איזור מדהים וציורי, שמלא כולו בבורות פולטי אדים עצומים כקטנים וישנו נחל גאו-טרמי של מים חמים שמומלץ מאוד לטבול בתוכם. מאוד שווה את ההתעכבות באיזור. העיירה עצמה מתבססת על חקלאות של חממות. אם מסתובבים ברחובות המועטים ניתן לראות הרבה משתלות פרחים. היא עיירה חביבה אך קצת אפרורית ולא מרתקת בפני עצמה. אתר הקמפינג של העיירה לעומת זאת הוא מהחביבים יותר שהיינו בהם בטיול. הוא בתוך העיירה אז אין שום נוף, אבל המקום מאוד נוח ומלא במטיילים אחרים. זה הקמפינג היחיד שהייתי בו שהרגיש לי קצת כמו הוסטל מבחינת האווירה. קצת קשה לי להסביר למה, אולי זה היה המקרה שלנו שהיינו בקמפינג הזה בדיוק כשהיו לא מעט אנשים ולכן בפינת בישול המקורה הייתה אווירה מאוד חברותית. היה גם אינטרנט חופשי, קפה חופשי (!), חדר ייבוש (!) והמקום נוהל על ידי אדם שמרגישים שהמקום שלו והוא חלק מהמקום. היה נעים מאוד. 

זוהי תמונה בטוחה. התמונות שלנו משתכשכים במים שמורות היטב במערכת מחשש לפגיעה בעיניהם של הקוראים.

למחרת יצאנו להסתובב בעמק המעשן עם בגדי רחצה וכוונה ברורה לטבול במים החמים. וזה כנראה המקום לספר במבוכה מסויימת את סיפור טיולנו בעמק. זה היה יומנו האחרון במעגל הזהב והיינו צפויים לקחת אוטובוס אחה"צ לכיוון רייקיאוויק אותו הזמנו במיוחד שיעצור עבורנו בעיירה. כשלוקחים את זה בחשבון יצא שקצת קפצנו מעל הפופיק של עצמנו כשבחרנו להתחכם ובמקום לעשות את המסלול לנחל המהביל והמענג וחזרה באותה דרך, המשכנו עם השביל במה שאמור היה להיות מסלול מעגלי על פי המסלול במפת ה- GPS שהורדנו למכשיר שלנו ממקור קצת מפוקפק בדיעבד. המשכנו על השביל לבד, דבר שכבר אז נראה לנו טיפה תמוה אבל בקושי נתנו על כך את הדעת. לאט לאט השביל המסומן בפועל נעשה פחות נוח להליכה, עבר דרך מעברי מים לא נוחים או אופייניים עבור שביל יומי קליל ואז לפתע שבר לגמרי לכיוון אחר מהכיוון הכללי של היעד שלנו והמסלול במפה. בשלב הזה התחלנו לחשוד שמשהו קצת לא בסדר פה (והעובדה שהיינו לגמרי לבד התחילה לחלחל להכרה שלנו). מאחר והשביל הפיזי המסומן סטה מהכיוון הכללי החלטנו בקלות דעת של טירוני איסלנד לזנוח את המסלול המסומן ולדבוק במכשיר. אבל לא נגיד… לחזור אחורה.

כך המשכנו רק שנינו במעברי מים מעצבנים, צמחיה גבוהה מדי ותוואי שטח רחוק מאידאלי כשהדאגה רק מתגברת. ואז במיוחד בשביל הסיטואציה הלא נעימה הזו מכשיר ה- GPS שלנו שבק חיים. הסוללות נגמרו, וכמובן שכחנו להביא סוללות רזרביות. סופר-נהדר. מיותר לציין שרצינו לקבור את עצמנו באיזה בור גאו-תרמי נחמד ורותח מרוב אכזבה וכעס עצמי. לחזור אחורה היה מאוחר מדי אז המשכנו. את הכיוון הכללי ידענו אבל לא הייתה בסביבה שום דרך נוחה. בחשש הולך וגובר והמון ייאוש המשכנו ללכת בלי לדעת אם השטח כשיר להליכה או לא. כל כמה זמן גילינו שביל כלשהו, ישר עלינו עליו, התחלנו לשמוח ולהרגע קצת עד שלפתע השביל נעלם לו והפאניקה חזרה לה. כך זה קרה עוד מספר פעמים, "היי, שביל!", "היי, לאן השביל נעלם?!". עד שמתישהו אני רואה קבוצת כבשים הולכת בשורה, ולפתע נוחתת עליי ההבנה כי כל השבילים ששמחנו לגלות אך לא הובילו לשום מקום והתפוגגו היו בעצם שבילים שנוצרו על ידי כבשים. נדמה לי שכמה עיניים הפכו מאוד לחות באותו רגע.

עמק הלמה לך לעזאזל ללכת לאיבוד

לא הייתה ברירה והמשכנו, ראינו עוד שבילים כאלו וכל עוד הם הובילו לכיוון הכללי המיועד הלכנו עליהם כי הם היו נוחים יותר מהליכה בצמחייה. ככה תפרנו כמה וכמה גבעות, פילסנו דרכנו בעשב הגבוה בלי ממש לראות מה יש מתחת. עברנו ליד כמה בורות עם מים רותחים ומבעבעים בשצף, אחד מהם היה ממש ענקי ומבהיל. שביל אחד שעלינו עליו בלי לקוות ליותר מדי הלך והתארך והתארך, ציפינו שיעלם אבל הוא בשלו סרב. המשכנו והרגשנו קצת יותר טוב עד שהשביל והקרקע התמתנו והתחלנו לראות מרחוק את האיזור ממנו התחלנו את ההליכה בעמק באותו יום. הלב כמעט התפרץ לי מבית החזה אבל חיכינו עם קריאות השמחה והמשכנו ללכת. האדמה הפכה ביצתית אבל הצלחנו לעקוף אותה עד שהגענו לגשר קטן (גשר! של בני אדם!) וזה רשמית היה הסיום של אחד החוויות הכי מלחיצות שהיו לי בחיי. התחבקנו בשמחה, התרגשות והקלה והתחלנו את דרכנו לאתר הקמפינג במהירות הרבה ביותר שיכלנו. קיפלנו את האוהל והציוד ואז עשינו במהירות ובלחץ רב את הדרך לתחנת האוטובוס והצלחנו להגיע כ- 2 דקות לפני האוטובוס.

אז כן, בסך הכל יום די מוצלח…