לפוסט ההקדמה

את הטיסה לאיסלנד עשינו עם איזי ג'ט עם קונקשן של כמה שעות בלונדון, שם בילינו את הלילה בשינה על רצפת שדה תעופה לוטון. נוחתים ב- Keflavík, קונים כרטיס אוטובוס לפני יציאה משדה התעופה אצל אחת משתי חברות האוטובוסים ונוסעים כ- 45 דקות עד שמגיעים לרייקיאוויק.

את שני הלילות הראשונים והלילה האחרון בעיר עשינו בהוסטל Downtown שכלול ברשת HI (כדאי לעשות כרטיס HI, הנחות טובות). הוסטל חביב מאוד, ממוקם במקום מצויין, זול (יחסית לאיסלנד), צוות נחמד ומטבח מאובזר ונעים.

את שאר הלילות עשינו באתר הקמפינג של העיר. אתר גדול ועמוס. אמנם מוצף באוהלים עד להתפקע, אבל אני לא מאמין שאי פעם קרה שלא היה מקום לעוד אוהל. שטח ענק שגם מזמין הסתובבות ומתחבר לפארק העירוני היפה והמטופח. יש מקלחות, מטבח, פינות ישיבה ואכילה, נקודות חשמל מעטות (מצריך כישורי מארב וזינוק טובים במיוחד, כשל הייתם עיט) והכי טוב – המדף החינמי שמזמין לקחת ציוד נחוץ שאחרים השאירו ולהשאיר ציוד מיותר משלכם (די נפוץ בהוסטלים ואתרי קמפינג נוספים ברחבי איסלנד, כדאי לשים לב ולחפש אותם). הבעייתיות עם האתר היא בעיקר המרחק למרכז העיר, כ- 2 ק"מ. מונית תעלה בערך 1200 קורונות/7.7 יורו או הליכה של כ- 30 דקות (האופציה המועדפת עלינו). מי שצריך להגיע מאתר הקמפינג לנקודת היציאה של האוטובוסים בבוקר – אין צורך במונית. לשתי חברות האוטובוסים יש שירותי הסעה חינמיים בין 7-7:30 בבוקר מהאתר ל- Herpa, מרכז התרבות והקונצרטים הראוותני של רייקיאוויק ממנו יוצאים האוטובסים החוצה מרייקיאוויק.

אני מודה, לא באמת ניצלנו היטב את ריקיאוויק וסביבתה. אף פעם לא היינו מטיילי ערים מוצלחים במיוחד. בטיולים ארוכים הערים היו תמיד נקודה של התארגנות ועצירה בדרך מאיפשהו ו/או בדרך לאינשהו. כך גם רייקיאוויק. עדיין אני מרגיש שאני יכול להעיד שלרייקיאוויק יש את הקסם שלה, והרבה ממנו. זו לא עיר אירופאית טיפוסית. היא שקטה, רגועה וקטנה יחסית לבירות אירופאיות שונות.

זו עיר נעימה במיוחד, כיפית להסתובבות עם לא מעט מסעדות ובתי קפה מעולים. מפני שאנחנו פחות אוהבים לטייל בערים הסתפקנו ביומיים של שיטוט וסידורים בעיר בתחילת הטיול. מבחינתי זה היה מספיק לחלוטין היו לנו עוד יומיים בעיר לפני הטיסה החוצה מאיסלנד בהם השלמנו קצת דברים בעיר ובעיקר חזרנו למקומות שאהבנו. הדבר שאני הכי יכול להמליץ עליו בקשר לרייקיאוויק זה פשוט לשוטט ללא מטרה מוגדרת במיוחד. יש מקומות מקסימים במיוחד בעיר ובערך כל מקום שמגיעים אליו הוא יפה במידה כזו או אחרת. קשה לפספס עם רייקיאוויק. אציין במיוחד לטובה את איזור הנמל שממש צמוד למרכז העיר בו פזורות ספינות ישנות בתהליכי תיקון או פשוט נטושות. אווירה מיוחדת וסוריאליסטית; סביבת האגם מלאה בצמחייה, פסלים וברווזים בהמוניהם. ישנו גם פארק שצמוד לאגם והוא יפה ונעים. יש את הכנסייה המרשימה בעיקר מבחוץ, אך לא שווה כניסה. ושוב, פשוט להסתובב ולמצוא דברים חדשים. קשה לטעות עם רייקיאוויק.

בגזרת האוכל הייתה לנו את אחת הפתיחות הטובות ביותר לאוכל המקומי כבר ביום הראשון שלנו באיסלנד. מסעדת הדגים The Sea Baron (כתובת: Geirsgata 8, 101) מוכרת בעיקר בזכות  מרק הלובסטרים המושלם שלה. ובצדק רב. המרק היה כה טוב שאכלנו אותו גם בפעם השניה שלנו בעיר. המרק כתום חלבי עדין, דהוי וסמיך עם חתיכות לובסטר לבנות ועסיסיות, מגיע עם בגט פרוס וחמאה. המנה גדולה למדי ומשביעה, אבל בתוספת של עוד 1-2 יורו אפשר לקבל מלוי מחדש. במסעדה יש גם מיני דגים מעניינים שמגיעים על שיפודים, הבחירה היא עצמאית, מעמיסים על צלחת וניגשים לדלפק לשלם, לתת לבישול ולקבל מספר שאח"כ יקראו בו כשהמנות מוכנות. המקום נראה מוצלח מאוד גם מעבר למרק הדגל, אבל לא יכולנו להעלות בדעתנו לאכול משהו אחר מלבד זה. פרט חשוב לגבי היצע האוכל – מוכרים שם גם בשר לווייתן. בי זה עורר הרבה אי נוחות, אבל לא מספיק כדי לא לאכול שם בכלל. כן, השריר המוסרי שלי רפוי למדי, אבל יש לי עוד כמה עקרונות שאני מצליח לשמור עליהם.

אהבנו מאוד גם את בית הקפה Babalú (כתובת: Skólavörðustígur 22, 101), מקום חביב ביותר עם עיצוב ביתי מאוד, קצת דחוס אך משופע במקומות ישיבה ואווירה חמימה. יש עשרות משחקי קופסא, פזלים, ספרים (גם באנגלית) ומיני צעצועים שונים להנאת האורחים. אם צריך, זה מקום נהדר להעביר בו כמה שעות טובות בקריאה, משחק, אינטרנט וכו'.  אכלנו צ'ילי צמחוני מוצלח ועוגת גבינה ניו יורקית מהממת שמהווה את קינוח הדגל של המקום. והכי חשוב, קפה בריפיל חופשי!

ברייקיאוויק, ובאיסלנד בכלל, ביקרנו רק בפאב אחד – Micro Bar (כתובת: Austurstraeti 6). לא יהיה מוגזם לומר שזה גם אחד מהפאבים היחידיים בעיר ששווים ביקור. ולכל הפחות זה הפאב הכי מעניין לביקור, משום שכפי שאפשר להבין משמו הוא מתחמה במבשלות בירות בוטיק (Microbrewery) מאיסלנד ואירופה בכלל. המקום עצמו לא מרשים במיוחד. חדר בינוני, כמה שולחנות וויטרינה בדלפק של הברמן. צנוע למדי. אבל מספיק לעמוד מול הדלפק לבהות במלאי הבקבוקים ולקבל טעימה מהבירות שמהחבית כדי לעמוד על הייחוד של המקום. ולמרוח חיוך על כל הפרצוף. לפחות עבורי זה מספיק. טעמנו כמה בירות איסלנדיות מוצלחות ממש. המחירים כמובן לא זולים.

בנוסף, גילינו כבר ביום השני שלנו בעיר את רשת הסופרמרקטים המועדפת עלינו באיסלנד. Bónus הוא שמה וחזיר-קופת-חסכון הוא הלוגו שלה. אלו הסופרמקטים הזולים ביותר ובעלי ההיצע הגדול ביותר באיסלנד. כל סניף של הרשת הוא כמובן האנגר מחסני שכזה, עצום למדי עם מבחר מעולה. כמה מהפריטים המועדפים עלינו ביותר בטיול יכולנו למצוא רק בסניפי הרשת. חשוב לדעת שבשל גודלם הסניפים לרוב ממוקמים בפאתי הערים/עיירות/כפרים. לפעמים במרחק עשרות-מאות מטרים בודדים ממרכז הישוב, ולפעמים הרבה יותר. מבחינתנו רוב הפעמים זה היה שווה את ההליכה הארוכה (כשהייתה כזו). ופעמים בודדות לא.

מבחינת הופעות מוזיקה, ובכן, זו הייתה אכזבה גדולה. אני מאוהב במוזיקה האיסלנדית, יש לי מספר לא מועט של להקות/אמנים איסלנדים שהייתי ממש רוצה לתפוס בלייב, ובטח כשזה במדינת הבית שלהם. לא ברור לי למה, אבל היצע ההופעות ברייקיאוויק היה דל ביותר, ולא מצאנו הופעה כלשהי של אמן כלשהו ששמו אפילו מצלצל קצת מוכר. אני בטוח שזה רק המזל שלנו. מן הסתם, צריך המון מזל בתחום הזה. אם רוצים להתעדכן בהופעות בזמן שאתם בעיר, כדאי לחפש את העיתון החינמי The Reykjavík Grapevine. אפשר באתר שלהם וניתן למצוא עותקים מודפסים ברוב ההוסטלים ונקודות המידע בעיר. העיתון סוקר את תחומי הבידור והתרבות של העיר שבוע מראש. כדאי לבדוק.

אז כן, היה מאכזב ממש, אבל לא יצאנו לגמרי מופסדים. בערב השני שלנו ברייקיאוויק חזרנו להוסטל שלנו, והחלטתי לתחקר את פקיד הקבלה שנראה כמי שיש לו מושג לגבי מועדוני הופעות, בתקווה להפתעה. הוא מראש הפנה אותנו לעיתון הנ"ל, ורגע לפני שהנחנו לו ועזבנו מאוכזבים הוא נזכר שיש ממש קרוב איזה ערב איסוף תרומות למכבי האש הרייקיאוויקי שכולל כמה הופעות, אחת מהן של Mugison. או! זה כבר משהו. יצאנו מההוסטל, ואצנו רצנו לכיוון הנמל ומשם מכוונים עצמנו רק לפי האוזניים. אחרי עוד קצת זמן הגענו סוף סוף לאתר ערב ההתרמה. בדיוק Mugison היה באמצע ההופעה עם להקתו כשהבמה למעשה הייתה סירה שצפה על המים וקהל איסלנדי גדול התרכז על היבשה מול הסירה. איזה רעיון נהדר. התחלנו להתקדם אל עבר הקהל בהקלה רבה, אבל אז עצרו אותנו אנשים במדים והסבירו לנו שצריך לקנות כרטיס כדי להיכנס למתחם. האנשים היו כבאי אש והכרטיס כמובן מהווה את התרומה. תהינו לעצמנו אם יש טעם כי כבר אמצע ההופעה, אולי בכלל הסוף והכרטיסים לא זולים במיוחד. בפרץ ספונטניות מפתיע, זרמנו על זה, שילמנו 10 יורו לכרטיס, התנחמנו שהם הולכים לתרומה, ונדחקנו אל הקהל. הספקנו לשני שירים וחצי לפני שההופעה הסתיימה. באסה. אבל רגע, זיקוקים! לא, אלה לא זיקוקים, אלה כבאי אש שהסתדרו בשורה על שפת המזח והדליקו נורי עשן בוהקים. כל האיזור התמלא בעשן ואור כתום שביחד עם נוף הנמל, המים האיסלנדים והלהקה שעושה את דרכה מהסירה-במה אל החוף יצרו מחזה מרהיב שהשאיר עלינו רושם רב.

למחרת בבוקר התעוררנו מוקדם ועשינו את דרכנו בהליכה עם התרמילים הגדולים אל ה- Herpa לקחת את האוטובוס שלנו אל משולש הזהב.