The War on Drugs
The War On Drugs @ Bi Nuu
(with openning by Quilt)
הופעה מה- 23 במאי.
כשאדם גרנדוסיאל עלה לבמה לבוש ג'אקט ג'ינס ישן וקצר ממידותיו ועוד שלל בלויים שבנוסף לשיערו המדובלל יצרו מראה מרושל מאוד שיכל בקלות להטעות אנשים לחשוב שמדובר בספק Hobo ברלינאי שהצליח למצוא דרכו בטעות לבמה ספק פועל במה זול ביותר. למעשה זהו דווקא מנהיג להקת The War on Drugs ואחד היוצרים המוזיקליים המעניינים בעלי החותם הייחודי יותר של השנה האחרונה.
האמת היא שאני לא עף על Lost in the Dream, האלבום החדש של הלהקה, כפי שעושים רוב האנשים שאני מחשיב את דעתם וסובבים אותי, ולמרות זאת לא היה לי ספק שזו תהיה הופעה מעניינת ולכל הפחות מספקת.בגדול, האלבום מאוד מוצלח, בעיקר בנוף המוזיקלי הנוכחי, ויחסית לאלבומם הקודם שלא אהבתי. האלבום מצליח להביא סאונד מאוד ייחודי, מצבור מרשים של שירים טובים שברובם מקבלים פיתוח איטי ויפה. האישו שלי עם האלבום זה בהפקה שלו שמכניסה אווירה מאוד אייטיזית, עם ריוורבים נדושים מהזן שלא מדבר אליי. מה שכן, הלהקה עושה שימוש מעניין באמצעים בינוניים (לאוזניי), באופן שמצליח לייחד אותם דווקא מכל הנוסטלגיה האייטיזית ששוררת בשנים האחרונות.
באפריל האחרון הייתי בהופעה של ג'ונתן ווילסון בברלין (היי, אם אתם מאלה שלא יודעים, אז אני חי בברלין בחצי שנה האחרונה). ההופעה עצמה של ווילסון הייתה כיפית וטובה, אבל פחות ממה שקיוויתי בגלל כל עניין הג'אמים שאני לא מתחבר אליהם. מילא. להפתעתי הרבה, הדבר הטוב ביותר שקרה באותו ערב היה בכלל החימום. זה מה שכתבתי 