כפי שהזכרתי כבר בפוסט על פסטיבל End of the Road 2015, מיי מורנינג ג'אקט היו בטופ של ההופעות שאני חולם לראות כבר שנים רבות. זמן מה לאחר שקנינו כרטיסים לפסטיבל נחשפו התאריכים של הטור האירופאי שלהם. תאריך אחד קרץ לנו מאוד, הופעה בלונדון יום אחד לאחר הפסטיבל. כבר הפרט הזה היה מספיק לגרום לנו לדחות את הטיסה ביום ולהישאר בעיר, ואז נודע לנו שחברנו הטוב והיקר תומר (בעל הבלוג הותיק והמעולה הרמוניה דרומית) מתכוון לעשות גיחה לאירופה כדי לתפוס שלושה מבין התאריכים של הטור כשלונדון היא אחת מהם. אז גם הופעה מלאה של My Morning Jacket וגם לבלות עם חבר יקר שלא ראינו כבר יותר משמונה חודשים – אין בכלל קמצוץ של התלבטות!

הערך המוסף להופעה הזו, מלבד העניין של הופעה מלאה לעומת הופעת פסטיבל, הוא ללכת להופעה עם תומר שהוא חיית הופעות שברזומה שלו מלאי מרשים לכל הדעות של גיחות לאירופה וארה"ב בעקבות הטורים של הלהקות האהובות עליו. מסוג המעריצים שיחכה במשך שעות על גבי שעות מחוץ לדלתות הווניו כדי לתפוס מקום בשורה הראשונה. אולי זה בגלל שאני נוטה לראות הופעות של להקות יחסית קטנות או כי פשוט זה לא כזה ביג דיל עבורי להיות בשורה הראשונה (לפחות לא מחוץ להופעות פסטיבלים), כך שאף פעם לא הייתה לי את החוויה הזו. מה גם ש- MMJ היא להקה גדולה עם קהל מעריצים מאוד הדוק, כך שאני אוכל להיחשף מקרוב לסוג מעריצים שלא יצא לי עדיין להיות בחברתו בהופעות.

ביום ההופעה הגענו לדלתות מועדון ה- Shepherd's Bush בשעה שתיים בצהריים. כבר אז היה לפנינו בחור אחד בתור שהגיע שעתיים לפני. זו הפעם הראשונה שלו בהופעה של MMJ אבל הוא מעריץ גדול של פו פייטרז ופרל ג'אם הגדולים בהרבה מהמורנינג ג'אקט, כך שהוא התרגל שכדי לתפוס מקום צריך להגיע ממש מוקדם לדלתות המועדון (הוא גם סיפר לנו שהכי מוקדם שהוא הגיע להופעה כלשהי, היה ב- 3 בלילה, כשלפניו עוד היה תור מרשים והסתבר לו שהאדם הראשון בתור הגיע ב- 9 שבבוקר שלפני, יום וחצי לפני ההופעה המדוברת). לקחו עוד לפחות שעתיים עד שהגיעה הבאה אחרינו בתור ועוד שעה עד שהגיעה זו שאחריה. ייתכן והיה מוגזם לחכות כל כך הרבה זמן בתור, אבל לא נראה שזה הזיז אפילו קצת לאותם אנשים וכך גם לתומר.

נכנסנו בשבע לאולם וחיכינו להופעת החימום. האולם של השפרדס בוש ממש מרשים. הרחבה התחתונה ליד הבמה יחסית קטנה, אבל מלבדה יש עוד 3 מרפסות גדולות, כשהתחתונה מביניהן נראית ממש נוחה עם זווית מושלמת על הבמה.

כבר בזמן ההמתנה גיליתי שההופעה הזו כנראה לא תהיה אידיאלית מבחינתי. למרות שאני אוהב להיות בשורה הראשונה ולראות ללא הפרעות את המוזיקאים המופיעים, הסאונד של ההופעה חשוב לי לא פחות, אם לא יותר. דבר מוזר ששמתי לב אליו ברבים מהמועדונים באירופה זה שהרמקולים כמעט תמיד ממוקמים אחרי השורה הראשונה של הקהל –  מה שיוצר סאונד מאוד לא מאוזן, כשהכלים החזקים אצל הלהקה מגיעים מקדימה, מכיוון המגברים שעל הבמה, ואילו הכלים החלשים והשירה מגיעים בקושי מהרמקולים שמאחורה או נעלמים כליל תחת הכלים הדומיננטיים והחזקים.

את Dawes שהיו אחראים להופעת החימום ראיתי כבר פעמיים לפני כן, שתיהן כחלק מפסטיבל End of the Road. הפעם הראשונה ב- 2013 ממש העיפה אותי – זו הייתה הופעה מהנה ביותר מלאה בהמנוני רוק נעימים וסוחפים וקהל שהיה ממש בעדם. הפעם השנייה הייתה רק יומיים לפני ההופעה בשפרדס בוש. כלהקת חימום ל- MMJ הם היו מעולים. המוזיקה שלהם אף פעם לא ניחנה במקוריות רבה מדי, אלו שירי רוקנרול-סבנטיז-אמצע הדרך, שהייחוד הוא בעוצמת השירה של טיילור גולדסמית' הסולן, ששר עם להבה שבוערת מתוכו. החיבור של כל הנגנים בלהקה הוא מצוין, מה שהופך לא פעם את ביצועי הלייב למוצלחים יותר מאשר גרסאות האולפן (נכון בעיקר לשירים מהאלבום השלישי) והכי כיף זה פשוט לצפות באח המתופף, גריפין גולדסמית', מתפף את עבודתו נאמנה בעודו עושה הבעות פנים שונות עם כל תיפוף ותיפוף. מה גם שמאז ראינו אותם בפעם הראשונה הוא גידל זקן בלונדיני עבות, וכל המחזה נראה כאילו גור אריות עושה נסיונות בלתי פוסקים לשאוג ונכשל מחדש בכל פעם. זה מקסים וחמוד ממש.

כש- MMJ עלו התברר לחלוטין יתרונו של המיקום שלנו – הם היו כל כך קרובים אלינו! מה שעוד יפה באולם של שפרדס בוש זה שהבמה ממש נמוכה וקטנה והמרחק בינה לבין השורה הראשונה הוא קצר עד כדי גיחוך. משמע, כשג'ים ג'יימס וקארל הגיטריסט הגיעו לקצה הבמה הם היו במרחק נגיעה קלה והעוצמה הרבה שהם מקרינים ברגעים האלה היא מדהימה. בכלל, לראות את כל הלהקה מכזה מרחק לא ייאמן בעוד הם קורעים את הבמה זו החוויה האמיתית והגדולה של ההופעה הנוכחית.

וכך ההתנהלות המרהיבה של הלהקה על הבמה והמרחק האפסי התעלו הרבה על פאקטורים אחרים של ההופעה כמו הסאונד הבעייתי עבורי והסטליסט שלבסוף די איכזב. אמנם קיבלנו הפעם סט ראוי מאוד של שעתיים עם 19 (!) שירים. רק שלמרות ש- MMJ ידועים בכך שהם מגוונים מאוד את הסטליסטים שלהם, מה שנותן ערך מוסף גדול מאוד לביקור חוזר בהופעות הלהקה, בהופעה הזו הם מחזרו את הרוב המוחץ של הסטליסט מההופעה בפסטיבל EotR. לפרקים זה הרגיש כמו שידור חוזר, אמנם באיכות הקרנה של HD אבל עם צליל רעוע.

עבורי הרגעים החזקים ביותר של ההופעה היו דווקא הביצועים לשירים המעולים מהאלבום האחרון The Waterfall, אלבום שאני ממש אוהב. Spring ו- Tropics היו נהדרים ומרשימים, Only Memories Remain קיבל טיפול מעניין כשהוצמד לשני שירים מאלבומים אחרים והפך איתם לביצוע לייב ארוך, איטי ויפה. אבל הרגע הכי מדהים ואמוציונלי עבורי היה הביצוע של In Its Infancy (The Waterfall), שכבר בגרסת האולפן הוא אחד השירים האהובים עליי מהשנה הנוכחית, ובלייב הוא פשוט עצום. כל כך מרגש וכל כך סוחף. יש לציין שהביצוע של השיר היה גם הרגע הגדול עבורי גם בהופעת הפסטיבל שלושה ימים לפני כן.

(אני ממליץ מאוד לקרוא את סיכום ההופעה בעמוד הפייסבוק של הרמוניה דרומית שתומר כתב יום לאחר ההופעה, לתומר יש הרבה יותר ניסיון ממני בהופעות של MMJ, ובכלל הוא מעריץ הרבה יותר רציני ממני).

בסך הכל, הייתה הופעה מעולה מבחינת הביצוע. הלהקה הזו היא לא תיאמן בכל מה שנוגע לתפקודם על הבמה. שנים הם כבר נחשבים ללהקת הופעות מעולה ונדירה, ורק עכשיו אני מבין למה ועד כמה. הם שולטים בבמה, יודעים לספק לקהל רגעים מרשימים ונראה שהם ממש נהנים מכל העניין הזה, וזה מה שעושה את כל ההבדל. להקה שבאמת חיה בלייב.

אני עדיין מרגיש שהופעת הפסטיבל הקצרה יותר הייתה מוצלחת יותר עבורי. קודם כל, זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את MMJ בלייב, ונראה שהפעם הראשונה בה רואים את התופעה שהיא הלהקה נשארת להרבה זמן ומגמדת את כל מה שבא אחר כך. חוץ מזה, הסאונד בהופעה ההיא היה מושלם, פאקטור שעבורי הוא קריטי.

אבל אם אני מסתכל מחוץ למסגרת שלא ההופעה לבדה, היום הזה כלל הרבה יותר חוויות שאני אקח עמי עוד זמן רב – התצפית הכמעט-אנתרופולוגית על המעריצים הכבדים של MMJ; עצם ההמתנה בתור במשך שעות ולתפוס שיחות על הלהקה, על הופעות אחרות והתחרות הבלתי נמנעת שלי מי חיכה יותר בתור להופעה; המפגש החברתי של המעריצים הכבדים בפאב המעולה של Brew Dog (המבשלה האהובה עליי בעולם) שמחוץ לשפרדס בוש, פאב שמלא במכונות משחקי וידאו נוסטלגיים נהדרים ומכונות פינבול (!) וכמובן החוויה להיות סוף סוף עם תומר בהופעה יחדיו ולהרחיב בזאת את ההיסטוריה המוזיקלית המשותפת שלנו.

הפעם הבאה בה אראה את My Morning Jacket במועדון, פסטיבל או כל צורה שהיא אחרת היא רק עניין של זמן. אני צריך לעצמי עוד מהדבר הנהדר הזה.