זה מעצבן כשהחיים מפריעים לך לשמוע מוזיקה.

בשמונה חודשים האחרונים עבדתי בעבודה שכילתה 11 שעות מהיום שלי, חמש פעמים בשבוע. התגובה הנפשית המיידית שלי למעבר החד מהאזנה למוזיקה במשך כשליש יום לכשעתיים שלוש הייתה תחושת ריקנות וחוסר אונים (אבל אני לא מבטיח שרק השינוי הזה היה הגורם). בתור מאזין אובססיבי למוזיקה, שינוי כזה לא עובר בקלות. ברור, עם הזמן מתרגלים. כבנאדם שצריך ורוצה להצליח לתפקד כראוי בחיים ובחברה, ההסתגלות לשינוי כזה היא מהותית. אך הסיטואציה הפעם הייתה שונה, ביודעין. לאחרונה סיימתי את תפקידי באותו מקום עבודה, ציפיתי לחודש מילואים שאחריו אני אמשיך במתכונת חיי האסקפיסטית משהו ואטוס עם האישה לארבעה חודשים משובחים בחו"ל (איסלנד-לונדון-פסטיבל מוזיקה-לונדון-נפאל, אל תשאלו). והנה, משומקום בוטלו המילואים ומצאתי עצמי עם חודש חופשי לגמרי. חודש שבמהרה הוסב לשם ניקוי מערכות נפשיות ממקום העבודה המזוהם שנאלצתי להיות חלק ממנו – הרבה סידורים לקראת הטיסה, חזרה לכושר עבור הטיול והשלמה והתקדמות עם טונות של מוזיקה (וכמה סדרות טלוויזיה שאצליח לראות). אוכל רק להעיד כי החזרה להיות מוצף במוזיקה, להיות מחובר לאוזניות (או לרמקולים) במשך כשני שליש של היום זה כמו חזרה לרחם, מקום מוגן, עוטף וחמים. זה הפוך המטאפורי שמתכרבלים בו בימים קפואים. זה כאילו הסדר וההיגיון חזרו לחיי רק מהעובדה שאני יכול לשמוע עוד ועוד מוזיקה. אובססיבי כאמור.

וכך החזרה ל"שיגרה" הביאה עמה גם כמה וכמה מציאות מוזיקליות מצויינות.

אלבום ראשון לפעם זו, שמהווה את המציאה המרגשת מכולן, הוא Crawling Up the Stairs, האלבום השני של הלהקה Pure X שמגיעה מאוסטין, טקסס, הבירה האמריקאית של הרוק הפסיכדלי בן ימינו. אך הפעם אין פה יותר מנגיעות קלילות של פסיכדליה בין כמויות של גיטרות פאז שמתעכבות, חורקות ונמוגות שוב ושוב לאורך האלבום. זהו סלואוקור נוגה שלא לגמרי הולך לפי הספר, הקצב איטי למדי ויש אוויר רב בין הצלילים אך לא פעם הלהקה מביאה שיר שמגביר את המהירות ומשנה קצת את הטון ואת האווירה.

האלבום הצליח כל כך לשבות אותי לא מעט בזכות העבודה שהמון זמן לא שמעתי שירה כה כנה שמגיעה מהמעמקים הנסתרים של הלב של נייט גרייס, הסולן. יש לו קול עדין, חלוש, דק שיודע גם לעלות בטונים ולנתץ את הרוגע הרב ששורר על האלבום, קול שרק רוצה להוציא החוצה את סערת הרגשות שנייט אוצר בתוכו.

באופן כללי זהו אלבום מאוד אווירתי ואווירה זו היא עגומה למדי, אך זו לא עגמומיות מכבידה וממוטטת אלא עגמומיות די קלת משקל, שמציירת בקווים אפורים. אך זה אפור בהיר והקווים הם דקים למדי. וזה מרגש, אוסף השירים הזה כל כך מרגש ומקסים אותי.

הלהקה והאלבום הגיעו אליי משום מקום. לא שמעתי עליהם לפני כן וגם כששמעתי זה היה במיקריות בין אלפי יוטיובים שמילאו את קיר הפייסבוק שלי. אני יותר מאסיר תודה למי שפרסם את היוטיוב הספציפי ההוא שהתניע את הסקרנות שלי ושמח מעצמי שזרמתי עם הסקרנות המעורפלת ההיא כי שני אלו כנראה הביאו אליי את אחד האלבומים הגדולים של השנה עד כה. אני לא יכול שלא לחכות לחורף הבא שיגיע אלינו ואוכל לבדוק את הצלילים האלו במזג אוויר קר יותר, שנראה כי הולם אותם הרבה יותר מאשר השרב הישראלי הזה שמכבד אותנו בנוכחתו כעת. הרבה זמן לא היה לי כל כך קשה לבחור שלושה שירים בלבד מתוך אלבום שלם.

Pure X – Things In My Head

Pure X – Things In My Head

Pure X – How Did You Find Me

Pure X – How Did You Find Me

Pure X – Thousand Year Old Child

Pure X – Thousand Year Old Child

למי שחושש שהפוסט יהיה בסימן דיכאון יכול להירגע. מאחד האלבום הנוגים של התקופה אדלג לי אל אחד השמחים והמרוממים בהם נתקלתי לאחרונה. נתחיל עם הרע ונתקדם משם לטוב. יש להקה אחת של בריטים צעירים שהוקמה לפני שנים אחדות בברמינגהם, אנגליה. מכל המילים וצירופי המילים הרבים מספור שקיימים בשפה האנגלית הלהקה בחברה במילה אחת שתהווה את השם שלה, המילה הזו היא Peace. נדוש עד כדי תסקול (=סקילה מרוב תסכול, הא!) ועזיבת החדר בזעם. לצערי זה לא נגמר פה אלא רק מדרדר. לאלבום הבכורה הלהקה קראה In Love. די lame אבל לא הדבר הכי נורא בעולם, נכון? אז עכשיו תחברו את שם האלבום עם שם הלהקה. *צק צק צק*.

בכל אופן, למזלי התסכול הוא רק חוסר הכישרון בבחירת שמות (אהה כן, לשיר הפותח באלבום הם קראו Higher than the Sun) אבל מהצד המוזיקלי הלהקה בורכה בפוטנציאל רב. האלבום עצמו די בוסרי אבל מכיל רגעים לא מעטים של תגמול. המוזיקה היא בעיקרה אינדי רוק פשוט למדי, אך כזה שלא מלא בפוזה וטרחנות אלא מהווה בריזה רעננה שבעיקר מצליחה להעלות חיוך, לטלטל את הראש בהנאה ולהעביר 52 דקות בנעימים ובריקודים (למי שבעסק).

אלו ממש לא הצלילים המקוריים ביותר (או בכלל) שיצאו מאנגליה השנה, כמה פעמים לאורך האלבום קופצים לי לראש להקות כמו ה- Foals של האלבום השני בשירים היותר קלילים שבו. אני ממש לא מרגיש פה העתקה, אבל יש דמיון רב מידי בין הנגינה הייחודית של ה- Foals לכמה וכמה רגעים באלבום הנ"ל. ובשנה ש- Foals הוציאו אלבום בינוני אני שמח שיש להקה אחרת שעושה שימוש מוצלח יותר באלמנטים המוזיקליים שלהם.

בתור אלבום בכורה המיעוט במקוריות דווקא מתקבל בהבנה רבה כשבתור פיצוי אנחנו מקבלים פה הרבה שמחת חיים, רוח שטות צעירה ובסך הכל לא מעט שירים מוצלחים באמת.

Peace – Wraith

Peace – Wraith

Peace – Follow Baby

Peace – Follow Baby

וחוזרים לנוגה. פסטיבל המוזיקה שהזכרתי בפתיחה הוא פסטיבל End of the Road שמתקיים באיזור מיוער ומקסים דרומית ללונדון. בנוהל שלי לפני פסטיבלים (ואני חייב להודות שהנוהל הזה שסיגלתי לעצמי מהנה לא פחות מהפסטיבלים שבאים אחריו) אני תמיד מבצע חרישה מסיבית על הליינאפ בתקווה למצוא מספר אמנים שלא הכרתי קודם, בתקווה שתוך זמן קצר אעבור ממצב של אי היכרות עם האמנים למצב של אני-חייב-חייב-לראות-אותם-בלייב-ואוי-איזה-יופי-במקרה-אני-מכיר-פסטיבל-שהם-יופיעו-בו. בגלל שיש עוד כשלושה חודשים עד הפסטיבל אני רק בתחילת החרישה, אבל כבר יש לפחות כמה מציאות.

אחת המציאות היא דווקא להקה ששמעתי עליה לפני כן (פה) אך לא הגעתי לשמוע אותה. Widowspeak הם צמד ניו יורקי של זמרת וגיטריסט, מולי המילטון ורוברט תומאס שיוצרים פה דרים פופ קיצבי ברובו, רך ואופף תמיד – אך לא כזה חולמני מדי כמו שהרבה מדי אמנים אוהבים לעשות לאחרונה – עם נגיעות אמריקנה שמתבטאות בהרבה יבבות של סטיל גיטר. שילוב יפה ממש ולא שיגרתי שמייצר אסופת שירים קסומה וחמימה. אסופת השירים הזו קיבלה את השם Almanac ויצאה בתחילת השנה. עוד אלבום מוצלח לרשימה של אלבומים שנעים מאוד לשמיעה גם אם הם לא מבריקים תמיד. שיר אחד באלבום הזכיר לי מאוד את Mazzy Star, מן אבות רוחניים בתת ז'אנר הזה, אך מאחר שאין לי בכלל אהדה אליהם (אני יודע בודאות שיש לא מעט אנשים שיצעקו ברגע זה "חלול השם!"), ולאור זאת גם בשיר זה אני מריע ל- Widowspeak.

נראית לי כמו הופעה מושלמת לשעות הדמדומים שם שמיים כתמתמים מעל עצים ירוקים. נקווה שהמציאות תצליח לקלוע לצלילים.

Widowspeak – Ballad of the Golden Hour

Widowspeak – Ballad of the Golden Hour

Widowspeak – Sore Eyes

Widowspeak – Sore Eyes