על פסטיבל Le Guess Who? שמעתי לראשונה לפני שנה (אני חושב) אז היה ליינאפ מעולה שהקפיץ לי את הפסטיבל לתודעה וגרם לי לעקוב אחריו באדיקות. כבר הליינאפ של השנה הנוכחית העיף אותי מהפסים וישר לעמוד רכישת הכרטיסים.

זו הייתה שנה מוזרה מבחינת פסטיבלים. הליינאפ של פרימוורה סאונד הרגיש לי מאוד משעמם ונטול אטרקציות מושכות וכך גם הליינאפ של Green Man ששנה שעברה השתגעתי שאני לא יכול ללכת אליו ועם עוד פסטיבלים אחרים; אבל אז הגיע הליינאפ של End of the Road וישר הוציא ממני את הצהרת "הפסטיבל הכי טוב של השנה" (שבסוף דווקא קצת איכזב בשל התנגשויות רבות ומתסכלות מדי). לבסוף הגיע הליינאפ של Le Guess Who?, שכלל I kid you not יותר מ- 160 אמנים שונים (!!!) בארבעה ימים שחטף באלימות מפתיעה את תואר ליינאפ השנה, וגם היה מאוד צנוע מבחינת התנגשויות מרתיחות שזה כבר סיבה מעולה להעריץ את הצוות ולעקוב אחריהם לעוד שנים רבות.

הפסטיבל

Le Guess Who? היינו פסטיבל עירוני שמתרחש בעיר אוטרכט (Utrecht), הולנד, בעיקר בקומפלקס החדש המופרע והמפורך TivoliVredenburg שכולל לפחות 7 אולמות ואינספור דלתות, גרמי מדרגות ומדרגות נעות. זה כאילו לקחו את התחנה המרכזית בת״א העתיקו אותה למדינה שפויה, והפכו אותה ליפה, מרשימה וכיפית. מלבד הקומפלקס שהיווה את מרכז הפסטיבל, ישנם עוד כ- 10 מועדונים שונים ברחבי העיר שארחו את הופעות הפסטיבל, רובם במרחק הליכה של כעשר דקות מהקומפלקס והכי רחוק היה חצי שעה הליכה ממנו. אבל ההופעות הכי מעניינות (עבורי) היו בקומפלקס טיבולי, במועדון De Helling (חצי שעה הליכה, עשר דקות באופניים) ו- Akku (עשר דקות הליכה).

בשלושת הימים הראשונים (חמישי עד שבת) ההופעות התחילו בערב והמשיכו עד אמצע הלילה וביום האחרון (יום ראשון) הן התחילו בצהריים והמשיכו עד סביבות חצות, אז נסגר סופית הפסטיבל לשנה זו.

אוטרכט

העיר עצמה מצאה חן בעינינו מאוד. זוהי עיר יחסית גדולה של 300 אלף תושבים (הרגיש לי יותר האמת, בעיקר בתחנת הרכבת המרכזית), שהיא כמו אמסטרדם, רק נוחה יותר להסתובבות, פחות עמוסה במכוניות, פחות תעלות (אבל עדיין כמות מספקת), לא פחות יפה ואין בכלל סליז. הארכיטקטורה וההיסטוריה של העיר מרשימים מאוד, יש המוני פינות חמד ופרטי טריוויה פיזיים נהדרים. לקחנו את הסיור הרגלי החינמי והמעניין המתרחש כל סופ״ש ואורך 3 שעות. גם קיבלנו סיור פרטי ממארח ה- Couchsurfing המדהים שלנו שמתפקד בין היתר כמדריך בסיור החינמי.

הדרך הכי מומלצת להסתובבות בעיר היא כמובן באמצעות אופניים (כמו בכל הולנד). עבורנו השכרת האופניים הייתה ממש נחוצה מאחר והמארח גר מחוץ למרכז העיר, כשעה הליכה מטיבולי ובאמצע הלילה יש רק אוטובוסי לילה בתכיפות נמוכה. השכרת האופניים הפכה את ההתניידות לנוחה מאין כמוהה (אלא אם כן יורד גשם, וירד).

רק כמובן שבעולמי הצר פועלים גם כוחות נבזיים ועושי דווקא, וכך בסוף הערב השלישי של הפסטיבל כשיצאנו מרוממי רוח מהופעה בלתי נשכחת של Kamasi Washington ללילה שקט ויבש עליתי על האופניים וגיליתי שיצאתי בגורל וקיבלתי פנצ׳ר בגלגל האחורי. היה נחמד שתחנת השכרת האופניים נמצאה ממש בסמוך לקומפלקס ונמצא שם עובד לילה, אבל בגלל שהאופניים הושכרו עם כרטיס המנוי של המארח הנחמד לצורך הנחה נדיבה לא יכולתי להחליף לאופניים תקינים בלי להציג את כרטיס. לכן נאלצנו להחזיר את שני זוגות האופניים ולצאת בידיים ריקות ואז הלתנייד בתוך אוטרכט במשך שעה וחצי עד שהצלחנו להגיע לבית המארח. את שאר הזמן בעיר העברנו עם אוטובוסים מקומיים שעלו 2.7 יורו לנסיעה. קחו לכם את זה כ- cautionary tale.

——————————————–

ההופעות המוצלחות (בסדר יורד):

Avec le Soleil Sortant de sa Bouche
אלבום הבכורה של הלהקה הקנדית בעל השם מעורר הבעתה הגיע שנה שעברה למקום השני בסיכום אלבומי 2014 שלי, ועדיין נחשב עבורי לאחד הדברים הכי מקוריים ונועזים ששמעתי בשנים האחרונות (חדש כישן). הציפיות מההופעה היו כמובן גבוהות ולא היה לי שמץ של מושג אם הם יכולים להביא אל הבמה את היצירות הארוכות והמשוגעות שלהם בצורה מספקת. מסתבר שהם יכולים בהחלט. הופעה משוגעת שהתחילה בשניים-שלושה קטעים חדשים לגמרי (אם אזניי זיהו נכון) והמשיכה עם שני הקטעים הארוכים מהאלבום בגרסאות מקוצרות. השתוללתי שם כמו שגיק מרובע שכמותי מעולם לא השתולל מימיו. הופעת הפסטיבל המוחלטת.

Dungen
הקראש/אהבה המוזיקלית הכי גדולה שלי השנה. הם ו- Avec le Soleil היו בעצם הסיבות העיקריות והכמעט יחידות לקנייה הפזיזה של כרטיסי הפסטיבל (השני שלי השנה). הרבה זמן שלא הרגשתי כאלו פרפרים בבטן לקראת ההופעה עצמה. הלהקה הייתה נהדרת על הבמה, הביצועים מושלמים לחלוטין, הייתה בקלות יכולה להיות הופעת הפסטיבל עבורי אילולא התקלות הטכניות הבלתי פוסקות שהפריעו וגרמו להפסקה של שירים והתחלתם מחדש. התקלות הטכניות נגרמו (ככה הבנתי) בגלל שלא היה להם מספיק זמן להתארגן לקראת ההופעה מאחר והלהקה שקדמה להם (Os Mutantes) סירבה לרדת מהבמה ולמעשה אכלה כרבע שעה מזמן ההתארגנות של דוניין, שהיו חייבים לעלות בזמן כי זו הייתה ההופעה האחרונה של הפסטיבל בבמה הזו. היה יפהפה, היו לי דמעות בעיניים והתרגשות עצומה בלב, אבל לא היה מושלם כמו שיכל להיות. עכשיו רק להחזיק אצבעות שטור אירופאי נמצא בתכנון.

Kamasi Washington
עוד הופעה שמאוד ציפיתי לה ולא הכזיבה. אמנם המעבר של השירים המופקים לעילא של אלבום הג'אז המפלצתי The Epic אל הבמה לא היה מושלם; הביצועים חסרו את האווירה המופלאה של התזמורת ומקהלה מאחר והלהקה בלייב כללה ״רק״ שמונה נגנים והתחושה לא הייתה אותה אחת שקיוויתי לקבל, ועדיין הביצועים היו משובחים, גרוביים ומרקידים. הנגנים פנומנליים אחד אחד. היה מרהיב. ברגעים מסוימים הרגשתי כאילו אני בכלל חווה הופעה של ג׳יימס בראון ולהקתו או משהו בסגנון (סליי אנד דה פמילי סטון גם הולך). אני רק יכול לנחש שההרגשה בזמנו לא הייתה כזו שונה. מה שכן, לקראת סוף ההופעה (שארכה בסך הכל שעה ו- 45 דקות [רבע שעה יותר מהמתוכנן]) הקטעים נעשו קצת רפטטיביים ומתישים למדי, אולי כי העוצמות היו גבוהות מאוד לאורך כל זמן ההופעה, אבל זה בקושי היה משהו שהפריע. האולם היה נהדר וגדול, הסאונד מצוין, תפסנו מקום מעולה והראות הייתה אידיאלית. הופעה שהיא חוויה גדולה שמוקירים לעוד שנים רבות.

Magma
אחת ההופתעות של הפסטיבל. אף פעם לא באמת שמעתי את מגמה ואף פעם בחיי לא ראיתי הופעה של דינוזאור רוק מתקדם אורגינל מהסבנטיז. הייתי סקפטי מאוד, אבל מה שהתגלה הייתה חתיכת חגיגה מוזיקלית שאמנם בעלת צדדים מאוד מטופשים אבל היא גם ממש סוחפת. לרוב אני מרגיש שחוסר ההיכרות עם להקה מסויימת פוגעת בחוויה שלי מההופעה עצמה, אבל הפעם הרגשתי שחוסר ההיכרות לא פגם כלל. נסחפתי עם השירים הארוכים (נוגנו בסך הכל ארבעה שירים בשעה ורבע). הקהל יצא מגידרו ואני הזדהיתי לחלוטין. מה גם, שזו הפעם הראשונה שנוכחתי לראות נגן קסילופון שהוא חתיכת רוקסטאר! וגם המתופף הותיק גנב את ההצגה שוב ושוב משלושת הזמרים המזדקנים.

The Besnard Lakes
אחת ההופעות שהכי ציפיתי להן. להקת הנאו-פסיכדליה הקנדית הזו אחראית כמעט לבדה להתאהבות הגדולה שלי בז׳אנר, כששמעתי את אלבומם השלישי והמעולה ב- 2010. ההופעה התחילה עם אחד הקטעים האהובים עליי ביותר אי פעם שהוא Like the Ocean, Like the Innocent על שני חלקיו, דבר שכבר הרגיע אותי (שמא לא ינוגן כלל) והיווה פתיחה מרגשת להופעה יפה. הסטליסט היה מוצלח וכך גם הביצועים, אבל לא היו רגעים באמת חזקים ומרעידים. הסאונד היה בסדר, אז אני יכול רק לשער שהלהקה התקמצנה בביטוי האמוציות הרבים ששיריהם מכילים עד להתפקע.

Titus Andronicus
עוד הופעה שמאוד ציפיתי לה. להקת הארט-פאנק האינטיליגנטית מניו ג׳רזי שחררה השנה אלבום כפול עמוס ומוצלח מה שהפך את 45 דקות שנתנו לה לקצרות ולחלוטין לא מספקות. הופעה חזקה באנרגיות גבוהות תמידית, ללא טיפת מנוחה. הסולן פטריק סטיקליס רץ, רקד ורשף את הליריקס החד שלו ללא הפסקה ושום מנוחה. הייתה הופעה בהחלט מסעירה של רוק טהור, ישיר, מקפיץ וקליט, אבל גם קצת מעייף. והם לא ניגנו את My Eating Disorder, השיר האהוב עליי ביותר מהם, שזה חבל.

Chelsea Wolfe
אחת מטופ חמשת ההופעות שהכי ציפיתי להן, זאת בעקבות האלבום המטורף, האפל והכבד-כמו-לא-יודע-מה שצ׳לסי שחררה השנה, הראשון שלה ששמעתי. ההופעה התרחשה במועדון De Helling שהצריכה כרבע שעה נסיעה מקומפלקס טיבולי (בגשם!!). ההופעה משכה המוני חובבי מטאל (ובצדק לא מועט יש לומר) ולא נראה שאלו התאכזבו. כמו באלבום, הביצועים היו מאוד כבדים ורועשים, המון Head-Bangin מכל עבר. ביצועים מוצלחים למדי אבל עדיין נפלו מגרסאות האולפן. היו כמה הפסקות ארוכות במהלך ההופעה, בהם צ׳לסי וולף הסתובבה על הבמה באי החלטיות והבעה מעורערת. זה היה מוזר והעניק להופעה שהייתה מוצלחת בסך הכל תחושה מאוד מוזרה ולא נוחה.

Föllakzoid
להקת קראוט-ספייס רוק צ'יליאנית שהוציאה השנה את אלבומה השלישי והנחמד. ההופעה מספקת בדיוק את מה שניתן לצפות. מוזיקה מעיפה, חזקה ואטמוספרית של קטעים ארוכים-ארוכים וממסטלים.

Lubomyr Melnyk
אמנם ראינו רק כחצי מההופעה של הפסנתרן המבוגר שביצע יצירות של מה שהוא מכנה Continuous Musicֿ, שהיו למעשה לחנים יפים ועדינים במבנה רפטטיבי ונוגנו במהירות רבה, דבר שרק מגביר את היופי הרב של הלחנים הבסיסיים. כל האולם התאהב בו לגמרי וגעש בתרועות כפיים בסיומה של כל יצירה. בין כל היצירות הוא דיבר על המשמעות שעומדת מאחורי כל יצירה שהוא הולך לנגן, לפעמים באריכות רבה מדי. לא הכרתי בכלל את לובומיר ויצירתו לפני כן, אבל בדיעבד אני לא יכול שלא להרגיש תחושת החמצה על שעזבנו את ההופעה באמצע (לטובת הופעתה של צ׳לסי וולף שהצריכה זמן הגעה לא מועט).

Nick Garrie
ניק גארי הוא מוזיקאי מזדקן, חביב ומתוק שהוציא אלבום בארוק פופ פסיכדלי כביר ואקסטרה נדיר ב- 1969 בשם The Nightmare of J. B. Stanislas שלא זכה לטיפת תהודה כשיצא. רק כעבור ארבעה עשורים האלבום שוחרר על דיסק וגארי הקליט ושחרר את אלבומו השני. את ניק גארי ראיתי כבר בפסטיבל פרימוורה 2012, אז ביצע את כל אלבומו האגדי בליווי להקה גדולה וחטיבת כלי מיתר. הייתה הופעה מושלמת וגארי סיפר סיפורים מקסימים וחמצמצים. הפעם גארי הופיע לבדו עם גיטרה, כחלק מתכנייה מעולה שאצר Jacco Gardner, שכראוי מתרכזת בגוונים שונים של פסיכדליה. השירים היו חמודים, הקול של גארי יפהפה כפי שהיה בשנות השישים וגם הפעם הוא סיפר הרבה סיפורים וחשף אישיות שובת לב. לא בדיוק החוויה החד פעמית שזכיתי לה לפני שלוש שנים. אבל אחרי חצי שעה הופעה עלו יאקו גארדנר ולהקתו וליוו את גארי בשלושה שירים, וזה היה פשוט אדיר. כשהלהקה ירדה גארי סיפר כי זו סך הכל הפעם השנייה אי פעם שהשירים האלו מבוצעים בגיבוי של להקה. לאחר כמה רגעי עיכול נפלה עליי ההבנה שאני למעשה חזיתי בכל ביצועי הלייב שהתקיימו בהיסטוריה של שירי האלבום הראשון עם להקה ואני לא יכול שלא לתהות אם יש עוד מישהו בעולם מלבדי (וניק גארי כמובן) שנכח בכל ההופעות היפות האלה.

Ought
לאחר שפספסתי אותם בפסטיבל End of the Road בספטמבר היה נחמד להצליח לתקן את העוול. להקת ארט-Pאנק קנדית צעירה שבאלבומה החדש לקחה כיוון שמושפע בצורה חזקה מ- Television, ויצא להם ממש מוצלח. אמנם צפינו בהם מהמרפסת שבאולם Pandora, מיקום בעייתי רק כי הסאונד שם נשמע יחסית חלש ומאוד מסורס, הרבה יותר מאשר הסאונד המעולה שברחבה המרכזית, שהייתה מלאה עד אפס מקום. אבל היה נחמד לשבת בשעת לילה מאוחרת זו. אם להתעלם מהסאונד הבעייתי, הלהקה הציגה ביצועים בועטים ופרועים לשירים מוצלחים.

The Myrrors
להקת רוק פסיכדלי אינסטרומנטלי ברובו מאריזונה. גם פה הייתי רק בחצי הופעה אבל נותרתי עם רושם חיובי מעוד שצבע את האלבום החדש שלהם בגוונים מאוד מושכים עבורי, ועכשיו כשאני חוזר אליו אני נהנה הרבה יותר מבעבר. אני ממש אוהב כשהופעה מעצימה את יצירות האולפן של הלהקה.

Protomartyr
עוד הופעת Pאנק ישירה וקודחת ראשים ששוב נצפתה מהמרפסת של אולם Panorama בעלת הסאונד המסורס ושוב כי היה פשוט מפוצץ עד מינוס אלף מקום בכל פינה בערך באולם (שאינו גדול במיוחד, אבל כולל שתי מרפסות נדיבות). הלהקה הוציאה השנה עוד אלבום מוצלח אחרי האלבום המעולה של שנה שעברה, מה שכנראה הפוך אותם (לחוסר ידיעתי הרב) לאחת הלהקות החמות של הפסטיבל, וכזו שהגיעה לה אולם ששופע בהרבה יותר מקום. עדיין היה תענוג לראות את הלהקה מתפרעת בעוד הסולן (המבוגר יותר מששיערתי) עומד באדישות רבה מול המיקרופון הגבוה עם בקבוק בירה נצחי ביד (ושישיית בקבוקים נוספת לידו) ושר עם בקולו הייחודי שירי זעם מענגים. היה אדיר לראות בלייב את אחד משירי השנה שלי Why Does it Shake?.

Destroyer
הייתה הופעה טובה, אבל לא מעולה כמו שקיוויתי. האשמים העיקריים עבורי הם השירים מתוך האלבום החדש, שברובם היו חלשים מאוד יחסית לחומרים קודמים. כן בוצעו שני שירים מעולים מהחדש ועוד כמה שירים מהאלבום הקודם הנהדר Kaputt, אבל שאר השירים לא הותירו בי רושם חזק וההופעה בכלל נהייתה מפוהקת לקראת סופה. אבל הלהקה עצמה הייתה נהדרת, 8 נגנים כולל דן בג׳ר המנהיג. מהבחינה הזו היה די מסעיר על הבמה.

Ariel Pink
בעקבות עדויות שליליות ביותר של חברים מהופעות עבר (בעיקר ההופעה בבארבי) של היוצר הגאון-דפוק שקלתי לוותר אבל הלו״ז דווקא לא שם אופציה עדיפה במקביל, אז הלכתי בציפייה למצוא את ההופעה הגרועה ביותר של הפסטיבל, אבל לפחות אראה באיזו מין זוועה מדובר. אז כן, הוידאו-ארט היה פשוט שערורייתי בכמה שהיה מפגר ודוחה, אבל ההופעה עצמה הפתיעה לטובה ולא באמת הייתה רעה. הסאונד במכוון היה רעוע ומעצבן אבל הביצועים היו לא רעים והסטליסט היה דווקא ממש מצוין וכלל שירים ישנים כחדשים. ראיתי המון שירים אהובים שלא שקלתי אפילו לשער שאקבל בהופעה ואריאל היה ממש נחמד ומצחיק.

Os Mutantes
אגדת הטרופיקלה והפסיכדליה הברזילאית שעיקר פעילותה היה בסוף הסיקסטיז תחילת הסבנטיז כשהייתה ממובילי תנועת הטרופיקלה ושהשפעתה נמדדת עשורים קדימה. כיום היא פועלת במתכונת הקאמבק כשרק הסולן היינו חבר היחיד מההרכב המקורי. אמנם אני עדיין נוטר להם טינה על שמשכו את ההופעה שלהם מעבר לזמן שהוקצה להם (שהיה דבר מבורך בכל מתכונת אחרת, אבל בפסטיבל מתוקתק זה No-No חמור ביותר) ובכך למעשה גרמו בעקיפין שההופעה של Dungen תהיה רצופת תקלות טכניות, ועדיין הייתה הופעה משלהבת לחלוטין, מלאה באנרגיות גבוהות ושמחות כמו שרק ברזילאים עם לב חם וגדול יכולים להפיק.

(((Sunn O
הייתי רק רבע שעה בגלל התנגשות עם הופעה אחרת, ומה שראיתי היה ממש לא ממצה או מספק. אני לא נוטה להאזין ל- Drone בזמני הפנוי, אבל הופעה של להקת הדרון האגדית הזו זה משהו שהייתי צריך לפחות לבדוק. לפני ההופעה הפעילו את מכונת העשן זמן רב כדי למלא את כל האולם ב״עשן״ סמיך שימנע מלראות את הבמה כמעט לגמרי מלבד צלליות שבקושי אפשר לזהות ואת אורות הבמה שקיבלו אפקט מרוח והולם עם העשן. בכניסה לאולם חילקו אטמי אוזניים בחינם לנכנסים ושלט הודיע לקהל לשים לב כי הווליום יהיה extremely loud. כשהלהקה עלתה לבמה (יותר נכון התחילה לנגן, לא באמת ראיתי מתי הם עלו…) קצת התאכזבתי, הווליום לא היה חזק בכלל והגיטרות המהמו אל האינסוף לצד קלידים פעמוניים שלאוזניי היו די מטופשים. הקלידים חדלו לאחר עשר דקות ואז הגיטרות המהמהמות השתלטו על הסאונד ולאט לאט התגברו ועלו עד שבאמת הרגשתי (פיזית!) על מה השלט ההוא דיבר. לאחר ההופעה סיפרו לי שבהמשך היה כל כך חזק עד שאפילו נפל מהתקרה מעט טיח… לא אתנגד מתישהו בעתיד לחוויה המלאה, נשמע מרתק.

Faust
מקרה קלאסי של חוויה שמתעלה על המוזיקה. הגעתי בחשש מוצדק לגמרי להופעתה של פאוסט, להקת הקראוט רוק האגדית מהסבנטיז. אני לא יודע איך היו ההופעות של הלהקה בצעירותה, אבל כיום הם חסרי מיקוד ומתרכזים באוונגרד טהור. במקום מוזיקה מתגמלת קיבלתי המון מחזות יוצאי דופן ששקעו והתקבעו לי במוח. חלק מהמחזות הסוג-של-בלתי-נשכחות: שלוש צעירות עם כיסאות בקדימת הבמה ולאורך כל זמן ההופעה וצליליה נטולי הרחמים ישבו ו… סרגו. למה? אני באמת אשמח אם מישהו יגלה לי מה ייצוג זה אמור לסמל; הסולן הוותיק ורנר דירמייר ״שר״ משפטים תמוהים במספר שפות שונות; אחד מחברי הלהקה מסתובב על הבמה דקות ארוכות בעודו מכה בחוזקה על בלון גז מתכתי וגדול שסחב איתו ועוד ועוד. היה מעניין וחווייתי.

ההופעות המאכזבות (ללא סדר):

Julia Holter
אני ממש לא שותף להתלהבות היתרה כלפי האלבום החדש של ג'וליה הולטר. אלבום אינדי פופ מתוזמר שהוא חביב עם כמה רעיונות יפים וספורים. זה כנראה הקול שלה שאני לא מתחבר אליו בכלל. אבל אמרו שההופעה ממש מומלצת ומה גם שהיא התרחשה בכנסייה (!) אז בכיף אתן צ'אנס. לאוזניי האפקט של הכנסייה לא היה מדהים, והשירים לא קיבלו איזה טוויסט או תנופה בביצועי הלייב והקול הוא אותו קול. אז יצא שהשתעממתי.

Mikal Cronin
הופעה מיוחדת עם ליווי של חטיבות כלי מיתר ונשיפה. ממיקל קרונין שמעתי רק את האלבום החדש שלו ומצאתי אותו קצת חביב ובעיקר נדוש. הביצועים בדיוק ככה רק עם גיטרות רועמות יותר וכלי המיתר והנשיפה לא תרמו בכלום, בקושי שמעו אותם כי הם הצטרפו רק כשהגיטרות ניגנו בחוזקה ויצא רק רעש משעמם וחסר ייחוד או רבדים.

Deerhunter
כבר שלושה אלבומים ברציפות אני יוצא מאוכזב מדירהאנטר ונראה לי שאני סופית מפסיק לנסות. חברים בפסטיבל אמרו לי שההופעה שלהם שונה מהאלבומים המאכזבים ולמעשה הופעת חובה. זו גם הייתה הופעת הסגירה של הפסטיבל כשלא הייתה אף הופעה אחרת במקביל, אז אמרתי שניתן צ'אנס, הריי זה או לראות או כבר ללכת לדירת המארח שלנו (ב- 23:00 כאמור). אז היה ההופעה הכי סתמית שיכולה להיות. שרדנו אמנם רק חצי הופעה, אבל דמי בראשי אם החצי השני היה כל כך שונה מהחצי הראשון. ביצועים אחד לאחד של שירים מהאלבום החדש והסופר-פופי ונגיש ושירים ישנים במתכונת מרוככת. מה שכן, ברדפורד קוקס דיבר בין השירים וסיפר סיפורים והופתעתי עד כמה הוא חביב, מתוק ומשעשע.

פספוסים מצערים:

Deradoorian, Hop Along, The Drones, Om, Aluk Todolo

אחרים שנצפו ולא הותירו רושם:

Swervedriver, Micheal Rault, Hildur Gudnadottir