בפוסט הקודם הבעתי תמיהה שלי מעצמי על כך שאינני שומע יותר ובכלל נתקל במוזיקה עכשווית שהיא חדשנית, כזו הנושאת חותם מובהק של 2013 וכמו כן תהיתי האם המוזיקה כיום עדיין יכולה להיות חדשנית או שאולי זו פשוט תקופה קצת קשה, איזו מהמורה בדרך.

הנושא הזה נשאר להסתובב לי בראש, הוספתי להרהר מדוע המצב הוא כזה, למה עכשיו ולמה בכלל. אני רוצה בפוסט הנוכחי לשפוך את מה שהתגבש לי בראש. יהיו פה מעט תשובות, כמה וכמה תובנות אבל בעיקר יהיו המון שאלות ותהיות נוספות. תשובה סופית וחד משמעית היא לא משהו שהוא אפשרי ולו מפני שהנושא הוא כל כך אמורפי וקשה לפענוח שלא נראה לי שבזמן הקרוב (או אי פעם) נזכה לתשובה ברורה. אולי מתישהו בעתיד הרחוק מוסיקולוג כלשהו יצלח לגלות משהו שאנחנו לא יכולים לראות כרגע מהפרספקטיבה הקצרה והבעייתית שלנו.

נתחיל מהתחלה: אני שומע מכל עבר, ואף חוטא בזה בעצמי, כי העשור הראשון של שנות האלפיים הוא העשור הראשון שחסר ייחוד מוזיקלי, שלא הביא לנו איזו בשורה שמאפיינת אותו בזכות עצמו, כפי שלעשורים שקדמו לו יש איזה איפיון שעולה לראש כשחושבים עליהם. לא אפרט על כל עשור בנפרד, אלא אשאיר כל אחד לעולם האסוציאציות שלו לגבי העשורים ואפיונם. אולי דווקא בגלל שכל אחד יכול להביא מהראש שלו אסוציאציה שבקלות יכולה להגדיר עשור מוזיקלית ודווקא לעשור וקצת האחרונים הרבה יותר קשה, אם בכלל אפשר, להגדיר אומר לנו שאכן יש משהו, איזה גרעין מוצק שמהווה את הבסיס לטענות.

להלן כמה ספק-תובנות שהצלחתי לגבש מהבליל שהלך לי בראש:

לאומנות יש מגוון רב של צורות שמוזיקה היא רק אחת מהן. בין היתר יש לנו ציור, פיסול, קולנוע, ספרות וכו'. תנסו לחשוב רגע על תחום אומנות שהוא לא מוזיקה אבל יש לכם בו לפחות הבנה בסיסית פלוס, עכשיו תנסו לחשוב כמה חידושים ברמת הסגנון התרחשו בשנים האחרונות. אני מאמין שיהיה לכם קשה לחשוב על כאלה. ומה עם מאה השנים האחרונות, יש כמה נכון? אבל לא באמת הרבה (כדי לעשות את ההשוואה הזו אני חושב על החידושים הסגנוניים שהתחוללו בספרות ואני לא מצליח למנות מספיק אפילו כדי להשתמש ביותר מיד אחת). אז למה יש לנו כאלה ציפיות גבוהות מהמוזיקה? למה אנחנו דורשים שלכל שנה יהיה את הצליל הייחודי שלה ולכל עשור יהיה את המאפיין שיגדיר את העשור מוזיקלית?

אולי מפני שעם כניסתה של המוזיקה המוקלטת, כל עולם המוזיקה קיבל בוסט מטורף והתגלגל הלאה והלאה. למעשה אפשר להסתכל על צמיחה פורה זו כגיל התבגרות של צורת אומנות צעירה שבכמה שנים בודדות צומחת בגובה סנטימטרים רבים כמעט בבת אחת ובשלב מסוים נעצרת ומתקבעת בצורה אליה הגיעה והשינויים שיהיו מאותו רגע יהיו יחסית מינוריים בהשוואה לאותו "גיל התבגרות". זו אנלוגיה שמעבירה לא רע את מה שעובר לי בראש. אנחנו מתאכזבים שבהשוואה לעבר אין עוד צמיחה, וזה כי נחשפנו לצמיחה בזמן אמת (או סמוך לזמן אמת) ואנחנו תמהים למה המוזיקה נתקעה – זה אפשרי שהמוזיקה כילתה את המשאבים הגולמיים שתרמו לתנופה בצמיחה באותם שלושה-ארבעה עשורים ומפה והלאה כל התקדמות למחוזות מוזיקליים חדשים יהיו רק בזעיר אנפין ולעולם לא ישתוו לאותו תור הזהב.

נקסט

בואו נתרכז לרגע במילה הזו, חדשנות. התחום שהכי מזוהה עם המושג הוא הטכנולוגיה. זהו תחום שמבוסס על חדשנות וקידמה ולולא מושגים אלה אין לתחום זכות קיום. בטכנולוגיה אנחנו נחשפים מדי שנה באופן תדיר לחידושים רבים באופן בעשרות, אם לא מאות, תחומים שונים. ללא תדירות זו של חדשנות המין האנושי תיאורתית עתיד להיתקע (ומה יקרה אז? אני ממש לא יודע, אולי נחיה בסטטוס קוו נוח ורגוע ואולי משהו יקרה שיחזיר אותנו לתקופה פרימיטיבית ונידון לחזור על אותו תהליך בדיוק שהאנושות עברה במאות אלפי השנים האחרונות).

אז אנחנו מבינים היטב מה החשיבות של חדשנות מבחינה טכנולוגית וברור לנו שהמושג לקוח מעולם אסוציאטיבי שרחוק שנות אור מעולם האומנות. אז למה אנחנו מתעקשים לחבר מושג כה פרקטי לתחומי האומנות, וספציפית לתחום אחד קטן בתוך המכלול שרק אצלו דברים עובדים אחרת מאשר תחומי האומנות האחרים?

הניחוש הקלוש שלי הוא שאולי הקשר בין הטכנולוגיה לבין המוזיקה הוא חזק יותר מאשר בתחומי אומנות אחרים. בכל זאת, המוזיקה שאנחנו מתעסקים בה כל הזמן היא בעיקר המוזיקה המוקלטת (או תוצר של זו המוקלטת) שחייבת את חייה לטכנולוגיה. והיצור הזה שאנחנו כל כך סוגדים לו למרות שכבר לפני כמה שנים ניבאו את מותו המוקדם – האלבום. זהו מוצר, כלי קיבול קטן ולכאורה פחות ערך אך למעשה היווה קפיצה עצומה מבחינת חדשנות לעולם המוזיקה. האלבום הוא תוצר טכנולוגי לא פחות משהוא תוצר מוזיקלי. האלבום מגלם בתוכו את המהפכה הגדולה שהתחוללה במוזיקה בשנות השישים-שבעים כאשר מפיקים מוזיקליים גילו את הכוח העצום שיש לאולפן הקלטות, אינספור מניפולציות הסאונד שקונסולות מפלצתיות מאפשרות לטכנאי הסאונד ותיעוד מניפולציות אלו על פורמט בעל כמות זמן מוגבלת.

לולא הכוח הזה של אולפן ההקלטות ופורמט האלבום היינו מפספסים לגמרי סגנונות כמו רוק מתקדם, רוק ופופ פסיכדלי, מוזיקה אלקטרונית על סוגיה, וכן גם את הPאנק, לואו פיי ואינדי רוק שבחרו למרוד בטכנוקרטיות העשירה שאולפני ההקלטות העלו לדרגות קודש וכיוונו לתוצר יומיומי, נגיש וצנוע יותר. כל החדשנות הסגנונית הזו חייבת הרבה להתפתחויות הטכנולוגיות באותן שנים, לאולפן ההקלטות ולפורמט האלבום וכמו כן להתפתחויות בתחום כלי הנגינה שמהותיים לא פחות בגזרה זו. כך שניתן להבין מאיפה הגיעה התאוצה בחדשנות המוזיקלית במהלך העשורים הקודמים – צירוף של בשלות טכנולוגית עם ענף חדש בתחום אומנותי מסויים. לצערי זה לא עונה למה החדשנות לכאורה נקטעה בעשור וחצי האחרונים, עשור וחצי שהביא לחדשנות טכנולוגית רבה, אמנם בעיקר בתחום האריזה וההפצה – מוזיקה דיגיטלית, שירותי סטרימינג ועוד – ופחות בצד היצירתי של המוזיקה, ועדיין.

הלאה

אז איך בעצם נוצרת חדשנות? בעולמנו הלינארי הכל זורם בקו אחד רציף המתקדם לכיוון אחד בלבד (לפחות מבחינת תפיסת המציאות שלנו…) וכמו כל דבר בעולם הזה, גם חדשנות היא למעשה התפתחות איטית מאוד של גורם המשפיע על גורם שמשפיע על גורם וכך עד לאינסוף. כל התפתחות שהיא, למעשה כל דבר שקורה, מושפע ומתבסס על דבר אחד לפחות שקרה לפניו ותמיד יהיה בעל הפוטנציאל להשפיע על משהו שיבוא אחריו. אין ואקום. אף סגנון מוזיקלי לא נוצר מן הריק, כל סגנון שאב השראה מסגנונות שהיו קיימים לפני אותו סגנון ספציפי. עובדה זו מסבירה לנו היטב את העבר וההווה אך משאירה את העתיד סתום לגמרי. אי אפשר לנבא מכך לאן כל סגנון יתפתח או על מה הוא ישפיע – זה ברמת האינדיבידואלים שיעשו עם כל החומרים האלה משהו חדש ומקורי.

מה שאני רוצה לתהות עליו הוא הרצף הלינארי שמהווה את ההתפתחות החדשנית של המוזיקה. המקום אליו אני מנסה לחתור עם ההקדמה הנ"ל היא זו – נכון שכל גורם מושפע מגורם שבא לפניו ולכל גורם יש הפוטנציאל להשפיע בגדול על גורם שיבוא אחריו (להבדיל מהשפעה זניחה עד בלתי קיימת או לפחות בלתי ממומשת) אבל אף אחד לא אמר שההשפעה צריכה להגיע באופן מיידי. בואו נחשוב על שני אלבומים, אחד שיצא לאחרונה ב- 2013 והאחר שיצא לפני עשרים-שלושים שנה. החדש יותר זכה להכרה רחבה ואילו הישן נותר עלום ובלתי מוכר. עכשיו, נגיד שאני מוזיקאי ואני שומע את שני האלבומים – האם ייתכן שהאלבום הישן ישפיע עליי מוזיקלית פי כמה וכמה יותר מאשר החדש? ברור לנו שזה אפשרי. והאם ייתכן שאותו אלבום ישן הוא למעשה יצירה חדשנית מאין כמוה שפשוט לא קיבלה את הצ'אנס עד הרגע הזה להשפיע מוזיקלית ולהתניע גל מוזיקלי חדש? ובכן, כן, זה אפשרי עד מאוד.

זו המציאות שאנחנו חיים, חדשנות יכולה להגיע מכל עבר, ויכולה להגיע בפערים גדולים (ולמעשה יכולה גם להתפספס לגמרי) מפני שהתמונה הגדולה מורכבת מפעולות קטנות מאוד ולכל פעולה קטנה, מהותית ככל שתהיה, יש את הפוטנציאל להתחיל תגובת שרשרת שתביא לשינוי גדול ויש את הפוטנציאל להיקטע רק משום שהתנאים להשפעה לא היו אידאליים. כך גם במוזיקה. אי אפשר לנבא את החדשנות, היא יכולה להגיע בכל רגע והיא יכולה לשכוך לפרק זמן ארוך ולפרוץ בבת אחת לאחר התנעה מקרית.

צריך לזכור שגם הפרספקטיבה שלנו היא מוטעית וצרה מדי. אנחנו בוחרים להתמקד בתחום צר מאוד של חדשנות מוזיקלית ומסרבים לתת אותו משקל גם לחדשנות בצדדים אחרים של עולם המוזיקה. אמנם סגנונית לא הייתה שום בשורה גדולה בעשור וחצי האחרונים, אבל מבחינת תהליכי יצירה, אריזה (שוב), שידור והפצה – עולם המוזיקה התהפך על ראשו. אנחנו כבר יודעים לדקלם בעל פה את כובד השינוי שסטודנט אחד בשם שון פאנינג עשה לעולם המוזיקה כשאת השינוי שעשה אי אפשר לתרגם לתווים או צלילים. זו בסך הכל תוכנה, אוסף של קודים שהפילה חברות תקליטים עצומות, שינוי סדרי עולם שיצא מזמן מחוץ לתחום המוזיקה ודלף (או שמא פרץ) לתחומי בידור אחרים כמו הקולנוע, טלוויזיה, ספרות ועוד. וישנם כמובן את אפל שלא היו הראשונים אבל שינו התנהגות אנושית ברורה מאליה בעזרת המוצרים שהתקבעו בתודעה הציבורית – האייפוד האייטיונס. ויש כמובן את ספוטיפיי, או כל שירות סטרימינג גדול לבחירתכם, באנדקמפ, הבלוגספירה, והאולפנים הביתיים הזולים להחריד שגרמו לכל נער בנברסקה לכתוב ולשחרר אלבום לאוויר הוירטואלי בעלות זניחה.

אולי אנחנו לא רוצים, אבל אנחנו חייבים להסתכל על ההתפתחויות החדשניות האלו בעולם המוזיקה כשוות ערך ומשקל לכל חדשנות מוזיקלית סגנונית שהתחוללה ביובל פלוס האחרון.

יותר משבאתי לשטוח את משנתי כאן, אני רוצה לעורר דיון ולקבל פידבק. אשמח לקרוא דעות אחרות בנושא, ואשמח גם לסטירת התובנות שהעליתי, חיזוקן, העמקתן והעלאה של היבטים אחרים שלא חשבתי או ידעתי עליהם.