מאיזפיורדור יצאנו עם סירה לשמורת הטבע הורנסטרנדיר (Hornstrandir Nature Reserve) לטרק בן 6 ימים. יש מספר שבילים שעוברים בשמורה וכל אחד יכול להרכיב לעצמו את הטרק המתאים עבורו. אנחנו עשינו את הטרק הפופולארי שהרוב עושים ומפורט בלונלי פלאנט, עם תוספת של עוד יומיים. ההגעה והחזרה מהשמורה היא רק עם סירה לכן צריך להזמין מראש כרטיס חזרה ולקבוע מראש מאיזה חוף חוזרים. את זה עושים במרכז המידע של העיר. השבילים בשמורה מסומנים בצורה ברורה ונוחה שלא משאירה מקום לטעויות. הטרק הוא ברמה בינונית-קשה אבל הוא ממש מוצלח וכולל נופים מהמרהיבים ביותר שראינו בטיול.
היום הראשון היה למעשה חצייה את חצי האי, מהחוף בו הסירה הורידה אותנו בדרום אל החוף המנוגד לו בצפון. ההליכה התחילה מיד בעלייה מתונה שהתגברה בהדרגה עד שהגענו לפס הראשון שלנו בטרק. תצפית מרשימה למדי שאפשרה להשקיף על כל העלייה שעשינו מהחוף ועל הירידה שעומדת בפנינו (אבל לא עד לחוף המיועד). הירידה הייתה מהירה אך ארוכה ממה שציפינו עד שהגענו לעיקול בשביל שברגע שלקחנו אותו נגלה לנו עמק ירוק מופלא מעוטר במפלים שנפרש עד לים.
כחמישים מטר מהחוף היה ממוקם אתר הקמפינג החופשי ובו בקתת הריינג'רים של האיזור. כשנגשנו לבקתה מצאנו את הריינג'רית משחקת עם גורי שועלים ארקטיים קטנים ומתוקים. היא סיפרה לנו קצת על החיים שלה בתפקיד. מסתבר שיש רק שני ריינג'רים לבקתה הזו והם עורכים ביניהם משמרות של שבועיים כל אחד. הסתבר לנו שהריינג'רית הביאה את בעלה למשמרת הנוכחית. הרעיון הזה והחיים האלו שהיא מנהלת הסעירו אותי לגמרי. מאז יוצא לי לפנטז מדי פעם על סגנון חיים שכזה.
למחרת יצאנו למסלול צדדי הסוטה מהשביל הראשי, כך שיכולנו ליהנות מהליכה ללא התיקים הגדולים. היעד של המסלול הוא צוקים ירוקים, מרשימים ומיוחדים במינם. מזג האוויר המעונן והאפור של היום הקודם התחלף בשמיים כחולים ונקיים כמעט לגמרי מעננים (עד שעות הצהריים אז עננים לבנים ואווריריים התחילו למלא את השמיים). למזלנו העצום והלא רגיל, מזג אוויר מצוין זה החליט להישאר איתנו לכל שאר הימים של הטרק.
בתחילת ההליכה עברנו בבריכה רדודה ועמוסה ציפורים שהתעופפו מעלה ברגע שעברנו את המים הקפואים. לאחר עוד הליכה לאורך החוף ראינו לראשונה בית כלשהו בשמורה הזו. בגלל שידענו ששמורת הורנסטרנדיר נחשבת לאחת הפראיות באירופה (פראי מהבחינה ה"בלתי מיושבת" של ההגדרה), הגילוי הזה קצת אכזב אותנו. ועדיין, זה לא שאנשים התגוררו על האי אלא שהבתים האלה הם סוג של בתי נופש. ובאמת היו כל כך מעטים מהם לאורך הטרק.
לאחר העלייה למדרגה הראשונה של הצוקים הנוף שכבר מרחוק היה יפהפה הגיע לגבול הבאמת בלתי ייאמן. כל המדרגה הראשונה היא מן חצי-קערת דשא שבדיוק בשוליה הגבוהים הצוק נחתך בקו חד ונקי שממשיך ישר אל תוך הים. התופעה הזו יוצרת צוק מאוד חד שלא ראיתי כמותו.
ההליכה על שולי הצוק הייתה נהדרת לא רק בגלל הצוק המהמם אלא גם כי כל האיזור היה שופע בפרחים צהובים וסגולים, ויצרו נוף משכר לחלוטין.
העלייה למדרגה השנייה והכי גבוהה של הצוקים הייתה תלולה מאוד, ושופעת באותם פרחים. כמובן שהנוף מהצוק על כל המפרץ בו עשינו את הלילה הקודם הייתה מתגמלת ביותר. המשך ההליכה היה על שולי הצוק שזהה לצוק הראשון, והייחוד הפעם היה אזורים שלמים של הצוק בהם קיננו ציפורים פטפטניות וצעקניות. ובין היתר מצאתי קטע בצוק ממנו אפשר להשקיף בנוחות ישר למטה אל הים. בגלל שהעננים כבר התחילו לעלות מהים, פגיעת השמש בענן יצרה בתוך הענן קשת שהייתה למעשה עיגול מושלם. זה היה כל כך יפה ומפתיע. אבל לאחר עוד כמה רגעים של בהייה בהם העיניים התרגלו למראה לפתע התגלה לי שזה אף יותר מזה – לא רק קשת עגולה יחידה, ואפילו לא כפולה, אלא משולשת! הקשת השלישית הייתה חלשה למדי אבל אפילו עובדה זו לא הפריעה לי כמעט לאבד את שפיותי מרוב הפתעה ושמחה על הגילוי.
היום השלישי לטרק היה בתחילתו עלייה מסולעת וחסרת צמחייה אל עבר הפס הראשון, אשר ממנו נשקף עמק הררי המלא בנחלים שזורמים מהפסגות המושלגות. העלייה לפס השני של היום הזה הייתה דווקא מתונה, מלאה בכתמים לבנים של שלג נמס ועשתה לנו את ההיכרות הראשונית מקרוב עם המוס (Moss). זהו טחב עלים שבשיאו ניחן בצבע ירוק זרחני מרהיב ומסתבר שהוא נפוץ מאוד באיסלנד. המוס בעיקר צומח על קרקע וולקנית אבל לא רק.
הנוף שנגלה לנו מהפס השני הוא בהחלט משני המראות הכי יפים של הטרק הזה ומהנקודות הכי טובות בכל הטיול. בפס הזה עמדנו מעל עמק שנראה כמו חצי מכתש ירוק בחלקו שמעבר אליו נפרש מפרץ מרהיב ושטוף שמש.
ירדנו לאט-לאט בעמק התלול ביותר. לאחר מכן הגענו לעוד בית נופש שאולי היה בעצם בית הארחה ספק יוקרתי. אחרי עוד קצת הליכה הגענו לקמפינג שלנו ללילה שהיה ממש על חוף הים. בלילה הזה פינקתי את עצמי בעוד שקיעת חצות נחמדה, שהייתה דווקא פחות מרהיבה מהפעם הקודמת כי היו המון עננים באופק שהסתירו את השקיעה עצמה.
למחרת היה היום הרביעי של הטרק שגם היה הארוך והקשה ביותר. היום התחיל בפס מסולע שהקצה שלו היה מלא בשלג, דבר שגרם לנו להתמהמה כי לא הצלחנו למצוא את המשך השביל. לאחר מכן, ירדנו עם השביל עד לרמה מסולעת שעשתה רושם מדברי למרות שהיא התפרסה מעל מפרץ נוסף שנחשף מתחתיה. ההליכה הייתה קשה למדי בגלל שרוב השביל הזה היה הליכה על אבנים, היה ממש חם וכאמור ההליכה הכי ארוכה עד כה בטרק. לקראת סוף היום הגענו לכפר קטנטן שאחריו נמצא הקמפינג. מהקמפינג הזה הרבה מהמטיילים עושים את דרכם חזרה לאיזפיורדור עם סירה שיוצאת פעם ביום (אבל כאמור, חייבים להזמין מראש מקום לסירה). אנחנו לעומת זאת המשכנו את הטרק לעוד יומיים.
היום הבא היה סטנדרטי למדי ללא הרבה דברים מיוחד או פס קשה כלשהו. מה שכן, די בתחילת ההליכה מצאנו לצד הדרך בריכה קטנה שנוצרה לה לצדו של מפל קטן. החוסר במטיילים אחרים באותו זמן דרבן אותנו לנצל את הבריכה, ועשינו לנו מקלחת קצרה והכרחית. היה נהדר, מרענן ומתבקש! בהמשך עלינו מהחוף הדרומי אל הרמה, אך ללא שום עליה קשה מדי. על הרמה הייתה הליכה מאוד רגועה עם כמה קטעי שלג לא מזיקים, ובמהרה מצאנו את עצמנו יורדים לכיוון החוף המערבי של הורנסטרנדיר. את יום ההליכה הזה סיימנו עוד לפני ארוחת הצהריים.
את האוהל הקמנו ממש על החוף, מטרים בודדים מהחול והיה כל כך נחמד במיקום הזה (ומזג האוויר היה מעולה גם הוא) שהחלטנו להעביר גם את היום למחרת באותו מקום עד שניקח אחר הצהריים את הסירה בחזרה. התכנון המקורי של היום השישי והאחרון היה לעשות מסלול של חצי יום ללא התיקים מהחוף אל בסיס צבאי נטוש של האו"ם שהיה ממוקם על רמה משורית שהתרוממה ממש מעל המפרץ בו התמקמנו. אבל חמישה ימים של הליכה, מזג אוויר כיפי, והנוף של הים הכל כך קרוב מנעו מאתנו בכלל לשקול את האופציה בזמן אמת.
וכך סיימנו את הטרק המוצלח ביותר (לטעמי) שעשינו באיסלנד. לאחר שחזרנו לעיר איזפיורדור ניסינו ונכשלנו לחזור למסעדת הדגים האגדית בה ביקרנו לפני היציאה לטרק. לאחר שלא הצלחנו למצוא שום מקום אחר ראוי לקיים בו את ארוחת סיום הטרק, אכלנו המבורגרים משעממים בקיוסק המקומי (אבל קיוסק רציני ממש שאפילו זכה במקום הראשון במשאל הציבור שערכה תחנת הרדיו המקומית לגבי הקיוסקים הטובים ביותר באיסלנד!!). מה שכן, קינחנו בגלידה אמריקאית עצומה בגביע עם ציפוי רוטב קרמל. קינוח מאוד פופולרי באיסלנד. וזה היה כל כך טוב שהוא הפך להיות לצ'ופר הקבוע שלנו עד סוף הטיול (אין תמונה של הגלידה…).