ארז: אם להיות כנה, כבר מזמן העיסוק המרכזי של הבלוג הוא סביב סיכומי השנה. עיקר הפוסטים בשנים האחרונות מתפרסמים בדצמבר להוציא כמה פוסטים תועים. אז לארח כותב אורח בפעם הראשונה כשהפוסט האורח הוא סיכום שנה נוסף בן כ- 50 אלבומים? מרגיש רק מתאים.
את יובל חורי הכרתי למעשה בזכות הבלוג. יובל יצר איתי קשר בזמנו כי הוא אהב את המוזיקה שהוא גילה דרך הפוסטים בבלוג. עם הזמן ככל שתקשרנו יותר גיליתי עד כמה הטעם המוזיקלי שלנו קרוב. אבל עם כל הקירבה, יש גם שוני רב. בעוד אני מסתובב בעיקר באיזורים של פסיכדליה, פולק, אינדי ואקספרימנטל, הטעם של יובל מגיע עד סטרטוספירות מרוחקות בדמות ג׳אז, אלקטרוני, היפ הופ ומוזיקת עולם. כשיובל פנה אליי ואמר שהוא כתב פוסט סיכום שנה אישי ארוך עם טקסטים והכל והוא לא יודע איפה לפרסם, ההצעה לארח אותו באנטנות השמיימה הרגישה לי הכי טבעית שיש.
הבחירות של יובל מספיק קרובות כדי שזה לא ירגיש זר עם האופי שהתעצב לבלוג עם השנים, ומספיק שונות כדי שלא ירגיש כמו חזרה מיותרת על כל אותן בחירות שהופיעו בפוסט שלי. יש כמה אלבומים משותפים ואז יש עוד 45 אלבומים נוספים, וכמות מטורפת של אלבומים שאני אישית לא הכרתי. אז הערך המוסף פה הוא די ברור ולכן אני ממש שמח לתת ליובל את הבמה הזו.
אם במקרה פספסתן/ם: לפוסט סיכום השנה 2018 של אנטנות השמיימה
פלייליסט ספוטיפיי של שירים מכל האלבומים נמצא כנגן בתחתית הפוסט ופה בלינק.
ועכשיו הבמה ליובל.
הידד! 2018 מסתיימת, וזה אומר שהגיע הזמן לראות קצת פירות למחקר האובססיבי שלי אחר מוזיקה חדשה במהלך השנה. שמעתי טענות רבות על השנה הזו – שהיא לא הביאה 'בשורה מוזיקלית'. הרבה אנשים חיפשו התפוצצות קרוסאובר כמו שהיתה עם קנדריק למאר ב-2015, אנדרסון פאק ב-2016 או צ'יילדיש גמבינו ב-2017. אני דווקא מברך על כך שהשנה הקונצנזוס פחות ברור – זה עושה אותה מעניינת הרבה יותר ונותנת הזדמנות למגוון רחב יותר של הוצאות (מרתקות!) להגיע להרבה אוזניים. מלבד זאת אני לא מסכים שלא היו בשורות מוזיקליות חשובות השנה ואת זה יהיה אפשר לראות בפוסט.
השנה ביליתי 3 חודשים בהודו ונפאל במהלכם כמעט ולא שמעתי מוזיקה חדשה. בנוסף עברתי פעמיים דירה והתחלתי עבודה חדשה. שזה מצד אחד אומר שלא בדיוק חוויתי שגרה נורמלית, ומצד שני, זה דווקא נותן למוזיקה שכן הקשבתי לה תפקיד מיוחד וחשוב בסידור הכאוס הזה.
הערה אחרונה: היו הרבה אלבומים שחיבבתי השנה אבל לא נכנסו לפה. הפרמטר העיקרי שלי לקביעת '50 הגדולים' הוא בחירת אלבומים שאני אשמח לחזור לשמוע שוב. מה שזה אומר בעצם, זה שכל האלבומים כאן הם באמת מומלצים!
52.
Cavern of Anti-Matter – Hormone Lemonade
הקראוטרוק מת מזמן, כך אומרים. זו כמובן שטות גמורה. אין דבר שאני יותר אוהב מאמנים שלוקחים אלמנטים קראוטרוקיים ומכניסים אותם למוזיקה שנוגעת יותר בהווה. אחת הלהקות האדירות ביותר שעשתה את זה היתה סטריאולאב בשנות ה-90 (וגם קצת האלפיים). הבעיה עם סטריאולאב, זה שיש להם כל כך הרבה פרויקטי צד/אבא/בת שונים ומשונים: Monade, Turn On, MacCarthy – ועכשיו גם Cavern of Anti-Matter. האחרונים לא מגיעים לרמה של סטריאולאב, והם אינסטרומנטאליים, אבל הם בהחלט מצליחים לשחזר סאונד מאוד מזוהה ונעים, שבהחלט עושה כבוד לאבות הז'אנר – משהו בין נוי! לקראפטוורק, וגם מזכיר את הסאונד האלקטרוני-מצועצע של סטריאולאב. ובסופו של דבר זה אפילו די עומד בפני עצמו, ואיכשהו מצליח לא לשעמם אותי למרות שמדובר בלמעלה משעה של קראוטרוק סטנדרטי אינסטרומנטאלי. כנראה שלא הכול צריך להיות גדול מהחיים, לפעמים צריך פשוט לנגן ממש (ממש) טוב.
Phase Modulation Shuffle | Phantom Melodies
51.
Anna & Elizabeth – The Invisible Comes To Us
אנה ואליזבט הן צמד זמרות שבאות מרקעים שונים לחלוטין, רקעים שנפגשים באלבום המאוד מיוחד הזה: מוזיקה מסורתית-פולקלורית מאיזור הרי האפלצ'ים בצפון אמריקה מצד אחד, ואוונגרד מחתרתי מצד שני. זהו למעשה המפגש בין 2 המוזיקאיות, במסגרתו הן מבצעות אינטרפרטציות פולקיות-אוונגרדיות על גבי בלדות מסורתיות אפלצ'יאניות. זה נישתי בדיוק כמו שזה נשמע, וכאן גם מצוי החסרון העיקרי של האלבום: קשה מאוד להבין ולהתחבר לשורשים ולרעיונות שאנה ואליזבט מנסות לחקור כאן. יש כמה קטעים שממש לא הצליחו לשבת עליי טוב ואודה שזה גרם לי להרגיש מעט אשם. עם זאת ההרמוניות שלהן יפהפיות והאלבום נע מבלדה לבלדה תוך שמירה על רמת עניין גבוהה. אה, כן, מנגן כאן גם ג'ים וואיט מ- Dirty Three שעוד נדבר עליו.
Jeano | Ripest of Apples | Mother In The Graveyard
50.
Xylouris White – Mother
ג'ים וואיט מ- Dirty Three צריך להיות אדם מאוד מעניין, כי כמות העבודות המשונות שהוא שותף להן (ראו אנה ואליזבת', למשל) פשוט בלתי ניתנת למעקב. כאן הוא משתף פעולה עם יורגיס קסילוריס, מוזיקאי ממשפחת קסיולוריס הבולטת בתחומי מוזיקה מסורתית-יוונית מהאי כרתים. המוזיקה המסורתית של כרתים מבוססת על כל מני כלים מקומיים ובראשם הליירה, מעין כלי מיתר המזכיר את הקמנצ'ה הטורקי ונהוג לנגן בו בסגנון פאוור-קורדס, אבל לא רק. טוב, בכל אופן, אם פולק מוזר עם שורשים מרומזים אך מהולים בקריצה היפסטרית נשמע לכם כמו משהו נחמד, האלבום הזה יכול להיות חבר שלכם. אני בכל אופן נהנה ממנו. הוא אמנם לא קונסיסטנטי (רחוק מזה) אבל איכשהו הוא מבדר מספיק כדי שזה לא יפריע. רק אל תקחו אותו ברצינות מדי.
49.
Amen Dunes – Freedom
הרבה 'פריצות' של אמנים ותיקים היו השנה – כלומר, אמנים שכבר הוציאו מספר לא מבוטל של אלבומים אבל רק עכשיו הבשילו לכדי יצירה שפרצה לתודעה. אחת הבולטות בהן היא ללא ספק זו של דיימון מקמהון, הלוא הוא איימן דיונס. באלבום Freedom הוא אמנם לא נשמע עדיין אפוי לחלוטין (יכולתי להאמין שמדובר באלבום בכורה), אבל הוא קרוב לשם מתמיד. והכיף הוא שאם מתעלמים מהעובדה שמדובר באלבומו החמישי, נשארים עם הרגשה Freshית במיוחד, אלבום שמעורר הרבה מאוד תיאבון. אני לא יכול שלא לחשוב על שילוב בין Fleetwood Mac ל War On Drugs כשאני שומע אותו. משהו בווקאלס ובעיבודים הפופיים לשירים שבבסיסם הם פולקיים, בשימוש הנבון בכל הכלים העומדים באולפן, ובאווירה החלומית, מעלה בי את האסוציאציה הזו. אך בגלל שמדובר בסינגר-סונגרייטר ולא בלהקה, זה נלקח לממד יותר אישי, מה שנותן לאלבום את הערך המוסף הייחודי שלו. יש כאן קצת חוסר אחידות ברמה אבל הסאונד הכללי כל כך נחוץ בשבילי.. תמשיך בבקשה!
48.
Earl Sweatshirt – Some Rap Songs
והנה אלבום שאין באפשרותי באמת לשפוט אותו כראוי. כשראיתי מסביבי מה רבה הציפיה לקראת יציאתו, ידעתי שבקהילות מסוימות הוא עומד להיות אירוע משמעותי. בעצמי אני די אוהב את ארל סווטשרט ו-2 אלבומיו הקודמים חשובים מאוד ברפרטואר ההיפ-הופ המועט שאני אוהב. אבל אז הגיע האלבום והבנתי שהוא לא באמת מיועד בשבילי. ואני מתכוון- אני באמת לא קהל היעד שלו. זה אלבום למעריצים אמיתיים. הוא אישי ונישתי כל כך שאני לא מבין אותו. הוא מאוד אבסטרקטי מוזיקלית והטקסטים לוקחים חלק נכבד מהעומקים שלו, וכאן טמונה חוזקה אחת גדולה שלו אך גם חולשה. ארל דורש ממך להיות כמעט חבר קרוב שלו כדי להתחבר ליצירה על כל חלקיה, ובסופו של דבר זה הרחיק אותי, וחוסר הנגישות שלו לא אפשר לי להעמיק בו מעבר למספר האזנות או לתת לו מקום גבוה יותר ברשימה שלי. ובכל זאת הרגשתי את הצורך לשים אותו כאן, כי למרות הריחוק הוא הצליח לתת לי תחושה חזקה שלא מדובר בסתם אלבום, ושאכן יש הצדקה לחשיבות שתולים בו המעריצים האדוקים של ארל. אני 100% מאמין לכל שניה באלבום הזה והלוואי שיכולתי להצטרף למשפחת המעריצים הזו ולהתחבר גם ברמה האישית, בינתיים אני נשאר צופה מהצד שמפרגן ומחייך ומעריך את העולם שמאפשר ליצירות כאלה לבוא לידי ביטוי.
47.
Eleanoora Rosenholm – Talvipalatsin puutarhassa
אני מאוד אוהב את Fonal Records, לייבל פיני שתמיד מפתיע באלבומים בלתי שגרתיים. אז ציפיתי וחיכיתי איזה זמן מה לאלבום הזה של אליאנורה רוזנהולם, היחיד מהלייבל לשנה האחרונה. מה אני אגיד, בהתחלה התאכזבתי ממנו, אבל אחרי מספר האזנות הבנתי שהוא חכם בהרבה משציפיתי. האלבום הזה הצליח להתל בי פעמיים. בפעם הראשונה נאלצתי להבין שמדובר באלבום פופ סובייטי בניגוד מוחלט למה שתכננתי להאזין לו, ובפעם השנייה הבנתי שמדובר באלבום Fonal Records לכל דבר ועניין מבחינת הפרוגרסיביות והתחכום שלו. הוא מעניין ומגוון מאוד סגנונית לאורכו כאשר קיים מתח בלתי מפוענח, מבחינתי, בין הבגרות והעניין בשירה ובכתיבה של היוצרת לבין העיבודים שלפעמים הם פופיים מאוד ולפעמים פולקיים-מזרח אירופאיים. לא הצלחתי לפענח את הזהות של האלבום הזה, אבל הוא מאוד עניין אותי ובשלב מסוים אף נגע בי. ויש בו כמה שירים ממש חזקים, אז בסופו של דבר לא יכולתי להתעלם ממנו והוא הרוויח כאן מקום.
Sikalanhoitaja | Vaganovan balettikoulussa | Hyvästi planeetta maa
46.
Jon Hassell – Listening To Pictures (Pentimento Volume One)
הפעם מדובר באלבום שגדל ואז קטן ואז גדל עליי בחזרה. פשוט הבנתי שצריך להיות ב state of mind מאוד מסוים בשבילו, אבל כשנמצאים בו, מדובר באלבום מתגמל ומרגש מאוד. ג'ון האסל הוא חצוצרן שידוע כמי שמייצר אלקטרוניקה ומינימליזם מכל מני מניפולציות על החצוצרה, ועבד במשך השנים עם אמנים רבים – ביניהם בריאן אינו. האלבום Listening to Pictures יצא 9 שנים מאז עבודתו האחרונה, וכעת הוא בן 81 (!). כמו בעבודתו המוכרת ביותר – Fourth World Vol. 1 הוא יוצר מוזיקה שמסווגת לעתים כ- tribal ambient, כלומר מכניס אווירה שבטית לתוך צלילי אלקטרוניקה ואמביינט. זה כמובן נושק לא מעט ל- IDM ולכן מושווה לאמנים כמו Oneohtrix Point Never ואפקס טווין אבל להרגשתי המוזיקה היא מאוד שלו ולא דומה לדברים אחרים. יש הרגשה מאוד 'חיה' במוזיקה ואכן האלבום מכיל רשימה מכובדת של נגנים ושלל של סינטיסייזרים וגיטרות וכינורות חשמליים וסמפלרים. מלא דברים מעניינים קורים לאורך האלבום המאוד אבסטרקטי הזה. שווה האזנה.
45.
Steve Reich – Pulse; Quartet
עולם המוזיקה הקלאסית-מודרנית קצת נפרד מבועת השמינדי או קהילות מוזיקליות אחרות. סטיב רייך הוא אחד השמות הבודדים ש*ממש* מוכרים מחוץ לאותה קהילה. את קולין קוארי, מנהיג של הרכב פרקאשן בריטי שמבצע קטעים של רייך, כבר לא הכרתי – וגם לא את ה- International Contemporary Ensemble (ICE), אנסמבל ניו יורקי שמבצע יצירות מגוונות, ממוזיקה קאמרית ועד למוזיקה של ג'ון זורן. אז בשבילי ההוצאה הזו היתה קודם כל של סטיב רייך, ללא ספק מגדולי המלחינים המודרניים (בעיני מתעלה על פיליפ גלאס). היא כוללת 2 יצירות שרייך הלחין לפני מספר שנים בודדות והועלו על הבמה במופעים שונים, אך רק עכשיו זכו להקלטה. הראשונה היא יצירה בת 14 דקות של כלי מיתר המבוצעת בידי ה- ICE. המון יופי בוהק אבל בגלל שמרכז העניינים נמצא ביצירה השניה (המחולקת ל-3 רצועות באלבום), אני נוטה להתייחס אל הביצוע הזה יותר כמתאבן. ה- Quartet, לעומת זאת, (ששמו לא מצביע על מספר הרצועות אלא על מבנה ההרכב המבצע), מבטא את איכויותיו של רייך כמלחין שיוצר יחסי גומלין מרתקים בין מבנים – בין התיבות המוזיקליות, בין 3 הרצועות השונות, בין המקצבים השונים, ובין פסנתרים לויברפונים. למי שמכיר את יצירתו של רייך Electric Counterpoint בביצועו של פט מטיני, הרעיון מאוד דומה: "מהיר-איטי-מהיר". אפילו היצירה עצמה מאוד מאוד דומה לאותה הקלטה.
44.
Twink – Think Pink III
אלבומו השלישי (ובאותו השם..) של זמר הרוק הפסיכדלי ג'ון צ'ארלס אדווארד אדלר, המכונה טווינק. תקליטו הראשון, Think Pink מ- 1970 מוכר (יחסית) בקרב חובבי פסיכדליה נושנה מהתקופה ההיא, וכמו רבים וטובים, הוא ביצע קאמבק של כמה אלבומים, כאשר בשנה שעברה הוא הוציא את Think Pink II (אותו טרם שמעתי) והשנה את האלבום השלישי בטרילוגיה. מדובר ב-25 דקות בלבד, מה שתורם להרגשה שמדובר ב-'אלבום שאריות', אבל דווקא בזכות זה, הסאונד הנוסטלגי מקבל נפח משמעותי יותר. והסאונד פה הוא בדיוק מה שכיף בהוצאה הזו. הוא נשמע כמו הדרך האותנטית ביותר להוציא אלבום סבנטיז ב-2018. אין כאן שום קריצה לשנה הנוכחית, יותר כמו כמיהה נואשת לימים ההם ושחזור מדויק של פסקול שכבר חלף מהעולם. קשה לזהות את גילו המבוגר של טווינק כאן – הקול שלו נשמע מצוין. עלי בכל אופן זה די עבד.
You Can't Fool an Angel | Lydia Ladybird
43.
Brandi Carlile – By The Way, I Forgive You
קצת קשה לי עם אלבומים ללא זהות ברורה. זה פולק אמריקאי לילדי אינדי או שזה פופ גלגלצי? אני מקנא במי שזה לא משנה לו. אני תמיד מחפש לשים את מה שאני שומע באיזושהי משבצת. לא הצלחתי להבין איפה ברנדי קרלייל יושבת. אני גם לא מכיר את החומרים הקודמים שלה. באלבום הזה נדמה כאילו הזמרת מנסה קצת בכוח לעשות פופ, או שהיא מנסה קצת בכוח לעשות פולק. עם כמה שזה נשמע כמו משהו שלילי, אני חושב שכשמורידים את מסך הציניות והשיפוטיות נשארים עם כמה שירים *ממש* טובים, מעט ילדותיים ומתקתקים – אבל כאמור, כשמתמסרים לקולה המרשים של ברנדי, כל הנ"ל הופכים דווקא לחוזקות טובות של האלבום. עם הגישה הנכונה אפשר אפילו להישאר בתחושת אינטימיות מחבקת עם היצירה.
The Joke | Most Of All | Party Of One
42.
Mount Eerie – Now Only
אלבומו החדש של פיל אלוורום, הלוא הוא מאונט אירי / The Microphones, הוא המשך ישיר של A Crow Looked At Me, האלבום הראשון שכתב מאז מותה של אשתו. האלבום ההוא היה כה כאוב ובלתי נתפש שרבים הרימו ידיים ופשוט לא ידעו להכיל אותו. מתברר שהאלבום החדש הוא.. צלילה מעמיקה עוד יותר לנבכי האובדן ותהומות הדיכאון. כן, ממש ככה – יותר מהאלבום הקודם. איך זה אפשרי בכלל? ברוב האלבום פיל פשוט פורט על הגיטרה חרישית וממלמל את קינתו בצורה שנשמעת כמעט אוטיסטית. קצת כמו מארק קוזאלק רק במקום בלון נפוח של חשיבות עצמית (ואני אוהב את קוזאלק), נשארים עם רסיסי כוחות נפשיים דהויים שלא מוחזקים באמת במציאות. זה אלבום האובדן הקשה ביותר ששמעתי וקשה לי מאוד להגיב עליו משהו מעבר לזה.
41.
Modern Studies – Welcome Strangers
אחד האלבומים עם ההפקה המעניינת ביותר ששמעתי השנה. זה אלבום 'קריר' במובן מסוים, אבל בכלל לא במובן של אפלוליות או נוקשות, אלא יותר לכיוון של שקט וחמימות שבאה *מבפנים*, כשהקור נמצא שם *בחוץ*. מה, קשקשתי בשכל בלי להגיד שום דבר קוהרנטי? כנראה צריך פשוט להקשיב למוזיקה המיוחדת של צמד הזמרים הבריטים הללו, המלווים עצמם בלא מעט כלי מיתר ולופים ומייצרים סאונד עשיר אך מהודק ולא גרנדיוזי בכלל. הסאונד הזה מלא בלא מעט 'טעויות' לכאורה: למשל הרמוניות בשירה שלא מסונכרנות בקצב, או סאונד מכונת תופים שלא תמיד מהוקצע, אבל זה דווקא תורם משהו down-to-earth לאווירה הפולקית-ארטיסטית הבוגרת באלבום. ללא ספק אלבום שלא מצאתי דומה לו השנה, ובנוסף נהניתי ממנו מאוד ולכן הוא ראוי לשבת כאן.
Get Back Down | Mud & Flame | Phosphene Dream
40.
Tim Hecker – Konoyo
עוד אחד מאלבומי האמביינט שתפסו אותי במיוחד השנה שייך לטים הקר. לעומת שאר האלבומים שאהבתי השנה בז'אנר, מדובר הפעם ביוצר מוכר וותיק שמאחוריו כבר מספר אלבומים מרשימים ואהובים מאוד. כיאה לכך, הקר בחר להתנסות באלבום באלמנטים שמרחיבים את היצירה שלו, אך שומרים עליה במסגרת מוכרת ולכן לא מרחיקים לכת יותר מדי. לפעמים זה בדיוק מה שצריך. את האלבום הזה הוא הקליט ביחד עם אנסמבל יפני בשם Tokyo Gakuso שמנגן באלבום בכלי הקשה ונשיפה יפנים שונים. מה שמעניין הוא שקשה מאוד להבדיל באלבום בין האלקטרוניקה לאקוסטיקה, שכן הקר מחבר ביניהם בתבונה ובטבעיות רבה שמטשטשת את הגבולות ביניהם, מה שמחזק את עובדת היותו מלחין אלקטרו-אקוסטי מהחשובים בדורנו. זה כיף שאמן מנוסה מגיע לרמה כזו שהוא לא צריך לעשות פניית פרסה דרסטית ממה שהוא יודע לעשות, אלא בסך הכול לעשות משהו -קצת- אחרת. אותי זה מושך לחזור ולחקור עוד חומרים קודמים שלו.
In Death Valley | In Mother Earth Phase
39.
Carla Bozulich – Quieter
האלבום שקרלה בוזוליצ' מ- Consellation Records הוציאה השנה לא ממש פיירי. הוא כל כך אבסטרקטי שקשה מאוד לשפוט אותו. אז נכון, הייתי מעדיף שהוא יהיה מעט יותר 'בנוי', ולא יישמע כמו רצף רעיונות אוונט-פולק/דרון/אמביינט בלתי גמורים, אבל האמת היא שהאפלה האופפת את האלבום מצליחה לעבוד יפה מאוד בעיני וכרעיון סגנוני יש בו התחלה של משהו מאוד מאוד טוב שאשמח לשמוע התפתחויות שלו בעתיד. אז כן, זה מתאבן, וזה לא מספק סחורה בדיוק עד הסוף – אבל כדי לפתוח את האוזן ולסקרן אותה, זה עובד ממש יפה. יש כאן גם כמה יחסי גומלין ממש מרתקים במהלך הזרימה בין הרצועות.
38.
Yonatan Gat – Universalists
הופה, אחד משלנו. הגיטריסט המוכשר כשד הידוע בעיקר מאז פועלו בלהקת Monotonix, ועבד עם מגוון אמנים מקשת רחבה באופן מוגזם, הוציא השנה את אלבומו השלישי – אקספרימנטאלי ואקלקטי, אבל שעשוי בדיוק כפי שצריך לעשות את זה. אסופה של רעיונות משונים שלא מתחברים בדיוק לקו משותף, אבל בהחלט מאוד מאוד מעניינים ומגרים את האוזן. מוזיקת עולם מרוחקת צובעת את הטראקים הנסיוניים באלבום בצורה לא מגובשת, וזה דווקא דבר טוב: הסאונד שנוצר הוא של חיפוש, כזה שלא בדיוק מוצא את הדרך, אך בהחלט סקרן, ומדי פעם יש ממש התרגשות כשרעיון כלשהו מתחיל לקבל צורה. הגיטרה של גת וירטואוזית וחופשית, והקולות השבטיים, סקסופוניי הג'אז, הסימפולים, הגאראז' והפסיכדליה באלבום מצליחים להתקרב ולגעת בה קלות, גם אם לא נוצר 'פיצוץ' מהקליק הזה. אותי אישית זה מסקרן מאוד לקראת הבאות (בתקווה שיהיו).
Fading Casino | Projections | The Imaginary
37.
Hailu Mergia – Lala Belu
כולם אוהבים את'יו-ג'אז. קצת כמו אפרוביט, או ההייפ החזק שיש כיום על מוזיקת טוארג, החיבור בין אפריקה למערב, עם מבנים יחסית קבועים אך אינטיליגנטיים, את'יו-ג'אז הוא קראוד פליז'ר די ישיר וקל. לכן קשה לשים את האצבע מה שם את הזרקור דווקא על תקליט כזה או אחר, וזה לא ששמעתי הרבה את'יו-ג'אז אחר השנה, אבל הנה – זה קרה עם היילו מרגיה, ואני אסיר תודה על כך. קשה כמעט להאמין שלא מדובר בנגן צעיר מאוד. כי מרגיה, שמנגן בקלידים ואקורדיון ומבצע כאן מספר קטעים בעלי אופי שונה מאוד אלו מאלו, נשמע כאן סקרן ומלא תשוקה כמו של אמן צעיר, מה שמתבטא בג'אז לא מורכב במיוחד, אך מאוד לירי. בסופו של דבר, בשנה שבה הרבה תקליטי ג'אז אכזבו אותי, שמחתי לגלות את האלבום הזה שמלא בשמחה ולא ממש מנסה לשדר איזה פאסון כזה או אחר.
Tizita | Addis Nat | Lala Belu
36.
Fire! – The Hands
אלבום כבד וברוטאלי, שמתאים לסיטואציות מאוד ספציפיות במהלך היום. מדובר באלבום של אוונגרד-ג'אז, אך לעתים אין כאן כלום חוץ מריפים כבדים של באס חשמלי (שבמפתיע מנוגן על ידי הצלילים הגבוהים לרוב), תיפוף בסיסי, ו-SKRONKS מהגיהינום של סקסופוני באס, טנור ובריטון. בשיאים של האלבום כל הדבר הזה הופך לרעש אחד גדול אך אינטיליגנטי ומוציא את הלב קצת מהמקום שלו. אלבום שעושה לי חשק עז להופעה אלימה בסגנון כזה. הסקסופונים פה הם העיקר, אבל העבודה של חטיבת הקצב שיודעת להיות מורכבת כשצריך אך גם פשוט לתת בראש, משאירה עלי את האפקט שצריך ונותנת לאלבום את התואר 'ג'אז ללא-ג'אזיסטים' של השנה.
35.
Hampshire & Foat – Nightshade
וורן המפשייר וגרג פואט הם שני יוצרים בריטים שמתנסים בסוגים שונים של מוזיקה אינסטרומנטאלית עם אופי אמביינטי. נכון לכתיבת שורות אלה הם הוציאו 2 אלבומים השנה, וככל הידוע לי יש גם אחד שלישי. הראשון, The Honeybar, השתמש בפולק וכלים אקוסטיים כדי לייצר את את החזון שלהם על אמביינט. למרות הרעיון היפה לא התחברתי לאותו אלבום (למרות רבים שכן), ודווקא לאלבומם השני, Nightshade, שהוא בעצם ראשון בסדרה של 'אלבומי ספריה' – אהבתי מאוד. לטענתו של גרג פואט עצמו, את המונח Library Music ניתן לפרש לא רק כ-'מוזיקת רקע', אלא גם למוזיקה עצמה כמעין 'ספריה'. הרעיון הוא שכל אחת מהיצירות הקטנות באלבום (מדובר ב-5 יצירות נבדלות ועוד אחת ארוכה המתפרשת על 7 טראקים) מתארת 'סיפור' אחר, ואכן הן נשמעות מאוד אחרות האחת מהשניה. יש כאן הרבה מאוד השפעות של מוזיקת פסקולים אבל הבסיס הוא בכלל ג'אז – ועדיין, המטרה היא לייצר מוזיקה אמביינטית ולא כזאת שכופה עצמה עליך. מאוד נהניתי מהויז'ן הזה של הזוג ואני מחכה לראות מה עוד יעוללו.
Mariposa Lily | Lost In Nostalgia | Main Theme (Reprise)
34.
Mostar Sevdah Reunion – Sreta The Balkan Autumn
אולי האלבום הכי חריג ברשימה הזאת. גם בחיים לא הייתי מגיע אליו ללא המלצה מפתיעה. אבל עם מוזיקה טובה לא מתפלפלים. ה- Mostar Sevdah Reunion הם אנסמבל מהעיר מוסטר. מה, לא ידעתם איפה זה? בוסניה והרצגובינה, כמובן! איך נשמעת מוזיקה מבוסניה והרצגובינה? ובכן, כפי שאפשר לדמיין מהמיקום הגיאוגרפי, משהו בין מדינות הבלקן למזרח אירופה. אז איך עושים את זה גם יפה, גם אותנטי, וגם נגיש? מביאים זמר כריזמטי (זהו 'Sreta') עם קול צרוד של מחזר שרמנטי יווני, מנגנים באווירה מעט ג'אזית נוגה, ובונים אלבום שנע בין בלדות לריקודים. המשפחה שלי מאוד נהנתה ממנו לצלילי ארוחת שישי, ומי שמתרגש בקלות מ- world music, יאהב אותו בקלות.
Daj Mi Boze Krile | Zamagljen Prozdor
33.
Bedbug – I'll Count To Heaven In Years Without Seasons
לו-פיי של לפני השינה. האלבום הזה הוא כמו חיבוק חם לפני השינה לבודדים שבינינו. הוא נערי, cozy, ולא שמעתי עוד משהו כמותו השנה. לא ממש מצאתי מידע על האמן מלבד עמוד הבנדקאמפ, בו הוא כותב: "bedroom pop is dead and nobody even had to kill it. just tryin to write the album i needed when i was 16" (השגיאות במקור). אני חושב שזה תיאור די מדויק של מה שקורה פה. יופי של דבר.
Lilies | "Outside the air is getting thinner, but"
32.
Unknown Mortal Orchestra – Hanoi IC-01
אני מאוד שמח שהאלבום הזה יצא השנה. אחרי Sex & Food שהעמיק את יצירתו המופלאה של רובן נילסן בכיוונים הפופיים-מתקתקים שהוא החל להתפתח בהם עוד ב- Mutilove (על כך בהמשך), קיבלנו יצירה שהיא חזרה לאמנות הגיטרות הפסיכדליות של האלבום השני המופלא, אבל שגם היא נלקחה צעד אחד קדימה. הפעם האלבום אינסטרומנטאלי לחלוטין, וההתעללות בגיטרות, הנסיוניות והפריכות של התופים נמתחו עוד יותר לקיצון. כמה לקיצון? משהו בין פיוז'ן מיילס דייויסי לבין אלמנטים קראוטרוקיים. הסאונד כבר לא לו-פיי, אבל הוא לא צריך להיות – זה אלבום כה מחוספס ומלוכלך גם ככה. איזה כיף שנילסן לא וויתר על הצד הזה והגיע איתו למחוזות כאלה מרתקים.
31.
Insecure Men – Insecure Man
ה- Insecure Men הם להקה טריה שיצאה מתוך ה- Fat White Family. על האחרונים אני לא יכול להעיד יותר מדי, אבל הסלף-טייטלד של Insecure Men הוא ממתק פופ-פסיכדלי מפנק מאוד. מה שמבדיל אותו מכל האחרים בז'אנר בעיני זו איזושהי כנות במוזיקה שקשה להעביר במילים, וגם תמיד יכול להיות שרק אני מרגיש אותה. בכל אופן הקריצה שבמוזיקה, ההפקה המצוינת, השימוש בכלים וצעצועים שונים ומשונים – ידברו כמדומני להרבה אנשים. חלק מהשירים כאן הם ממש המנוני פופ שיכולים לרוץ ברדיו בכיף (טוב, אולי Teenage Toy לא יעבור חלק..) וחלק קצת יותר mellow ומתמקדים בפסיכדליה. בכל אופן, אלבום מבטיח ללהקה כה טרייה, בתקווה שיתרוממו מכאן עוד יותר.
Teenage Toy | All Women Love Me | I Don't Wanna Dance (with my baby)
30.
Laurel Halo – Raw Silk Uncut Wood
יותר מכל ז'אנר אחר, השנה הזו היא שנת האמביינט מבחינתי. כמות הצלילים המעניינים ששמעתי באיזורי ה-Drone והאמביינט היא ללא ספק מהאחראיות הבולטות ביותר להנאה שלי ממוזיקה חדשה השנה. בשלב מאוחר יחסית אחרי שכבר שמעתי לא מעט, הגעתי לאלבום של היוצרת לורל היילו. אני בטוח שאם הייתי מגיע אליו ראשון מבין אלבומי האמביינט שלי, הוא היה מכה בי אף חזק יותר. ובכל זאת הוא הצליח להמם אותי ולספק לי את מה שאני רוצה מהז'אנר – ניתוק של התודעה מהגוף והתמסרות לדימויים שעולים בראש משקיעה בתוך שכבות עמוקות של צלילים. לא התחברתי במיוחד למבנה של האלבום – 2 קטעים ארוכים שעוטפים 4 קטעים קצרים, אני חושב שמבנה אחר היה עושה עם האלבום יותר חסד – אבל זה קצת פחות מפריע כשהמטרה החשובה היא לעשות מסאז' לאוזן ולתת אגרוף קטן ללב. והמטרה הזו מושגת בהחלט.
29.
Adrianne Lenker – abysskiss
אלבום אינדי-פולק קסום ומושלם לחורף. ללהקת Big Thief אף פעם לא יותר מדי התחברתי, אבל האלבום החדש של סולנית הלהקה אדריאן לנקר ללא ספק הראה לי שאפשר להמשיך ליצור אלבומי סינגר-סונגרייטר פשוטים, שעם האישיות והגישה הנכונה – וההפקה הנכונה – נכנסים מהר ללב ומתבלטים מעל האחרים. אני לא בא להגיד שאין כאן גם איכויות מוזיקליות מפתיעות – להיפך. הגיטרות, עליהן לנקר פורטת באצבעותיה, והמלודיות – מצוינות ולא בנאליות בכלל. אבל מה שממש מרים למעלה את האלבום בעיני זו השירה המתוקה של לנקר, שלא מתאמצת לרגש, ובכלל לא נדמה שהיא שרה לאף אחד מלבד לעצמה. אבל בגלל שהמיקס וההפקה באלבום כל כך נקיים ויפים זה מקנה למוזיקה ממד מלאכי במובן מסוים. לא יכולתי שלא לחשוב על ג'סיקה פראט לאורך ההאזנה, רק שיש במוזיקה של אדריאן משהו קצת יותר אישי ופחות ארטיסטי. אני מודה שלא העמקתי בליריקה שלה, אבל אני דווקא מאוד נמשך לבדוק – יש לי הרגשה שנגלה עולם אפל וסוער הרבה יותר מהמתיקות שהשירה שלה מייצגת, כי המוזיקה הכה אינטימית וחשופה נדמית לי כמו מרחב התמודדות עם החלקים המורכבים יותר של החיים.
from | symbol | what can you say
28.
MGMT – Little Dark Age
לא הייתי ממעריצי MGMT בשום שלב, אבל זה ממש עבד בינינו השנה, עד כדי כך שאני ממש מחכה לחזור לאלבומים הראשונים הידועים כל-כך שלהם. הפעם ננטשו הגיטרות לטובת סינת'פופ אייטיזי מהונדס (ועדיין, הפופ הפסיכדלי נשאר כאן). מעבר לכך יש כאן המון טוב טעם בכתיבת השירים, שרבים מהם יעבדו היטב בבר עם קריצה היפסטרית קלילה, וגם בבית. בלי התחכמויות, בלי טרחנות, פשוט סינת'פופ פסיכדלי מצוין, קליל וקיצי יותר ממה שטיים אימפלה הביאו ב-2015. לפעמים זה נושק קצת לקטגוריית 'מוזיקה של חנויות בגדים' אבל עדיין יש משהו מלנכולי מעט בשירים שנותן להם איזושהי איכות וערך מוסף. בכל מקרה קשה מאוד שלא לאהוב את האלבום הזה שפשוט מלא בשירים מצוינים.
Little Dark Age | When You Die | TSLAMP
27.
Toad – Toad
איך נשמע הגיהינום? כנראה שכמו 2 הקטעים בני 20 הדקות של הקרפדות מצרפת. מדובר באלבום קיצוני ברמות. Toad הם שלישיה אלמונית שמנגנת בכל מני כלים הנפוצים במוזיקה המסורתית של חבל אוברן בצרפת, אבל משתמשים בהם כדי לייצר רעש, Drone אקספרימנטלי מחריש אוזניים. ועם זאת, יש המון יופי ברעש הזה – שייחודו נובע מהשימוש, מעבר לגיטרות כבדות, בכלים כמו הארדי גארדי וסוגי כלי קשת שונים. אמנם היצירה הראשונה טובה משמעותית מהשניה, אבל עדיין מדובר בחווית האזנה חזקה שעשתה לי את השנה.
26.
Venetian Snares X Daniel Lanois – Venetian Snares X Daniel Lanois
אחד משיתופי הפעולה המשמחים של השנה ושענה לי בדיוק על הציפיות. לאחר שהוציא את אחד מאלבומי האמביינט האהובים עליי לפני שנתיים (עם Rocco Deluca), עבד הפעם המפיק והיוצר דניאל לנואה עם אמן הברייקור/IDM המופרע וניישן סניירס. מה שנוצר באלבום הוא מפגש בין שתי 'חטיבות': חטיבת האמביינט של לנואה, מופקת בעזרת לופים של גיטרות ואפקטים מהפנטים כמו שהוא כבר עשה באלבומיו הקודמים, וחטיבת ה-Breakcore/Glitch של סניירס, מאתגרת ועמוסה כהרגלו. המתחים שבין שקט לרעש, בין מינימליזם לעומס, והיכולת שלהם לחיות זה לצד זה באופן עצמאי לחלוטין אך למצוא גם את נקודות החיבור ביניהם, מצליחים במפתיע לבוא לידי ביטוי בפרויקט המיוחד הזה.
25.
Yo La Tengo – There's A Riot Going On
יו לה טנגו היא להקה קסם. היא מצליחה לחבר את הרעיונות הכביכול סותרים של שקט ועומס. הסאונד שלהם מצליח להיות בו-זמנית גם עמוס ברעיונות מרתקים, וגם שקט-שקט-שקט. לא משנה כמה אני מגביר את הסאונד באלבומים שלהם, זה כמעט ולא מורגש. האלבום שלהם מהשנה לא יוצא דופן בקטלוג הזה, אבל הוא יושב לי קצת יותר טוב מהרבה אחרים שלהם. הוא מרגיש לי קצת כמו 'מסע בגילוי השקט הנפשי הפנימי'. כל שיר בו הוא מעין תחנה במסע הזה, ומציג זווית אחרת על הנושא הזה של שלווה. מוזיקלית הוא עובר בין קטעים אינסטרומנטאליים איטיים, שירים חולמניים מעוטרים בשירתה של ג'ורג'יה, מקצבי קראוטרוק (!), רצועות מלנכוליות, רצועות עליזות ועוד. החכמה הגדולה באלבום היא שכל קטע בפני עצמו כמעט ואינו מכיל התפתחות – הוא דורך במקום, אבל בצורה נעימה. ההתפתלות והדינמיות עוברת דווקא במעברים בין השירים, שכאמור מציגים כל אחד זווית שונה מעט, ומשתהים בה כל אחד מהם בדרכו. זה עושה לי הרבה טוב על הלב.
24.
Michael Formanek Elusion Quartet – Time Like This
לפני שנתיים הוציא מייקל פורמאנק את אחד מהאלבומים הכי 'ECM'יים שאני מכיר מהזמן האחרון. הפקה מושקעת ומתוזמרת, אנסמבל של נגנים שהיו, תחת הנהגתו של פורמאנק, חלק מיצירת אלבום הג'אז הכי טוב בעיני לאותה השנה. האווירה של אותו אלבום היתה מפחידה, כמעט חרדתית, והייתה מלאכת מחשבת של איפוק ובניית קליימקסים מפוארים. באלבום החדש, פורמאנק חוזר לנגן עם רביעייה, ומצליח להעביר את אותה התחושה בדיוק, בצורה עירומה ואינטימית יותר. באס, פסנתר, תופים, סקסופון וויברפון, שבמשך מרבית האלבום אפילו לא מנגנים כולם ביחד. שביל מתפתל ומסתורי שעובר בין תפקידים ולא בדיוק בנוי מ'קטעי ג'אז' סטנדרטיים, דבר מבורך בעיני, כי זה משאיר את האלבום כיצירה שלמה ומלאה באווירה ולא כאוסף קטעים מנותקים.
23.
Jeff Rosenstock – POST-
סביר להניח שרוב מי שהקשיב לאלבום הזה מכיר את ג'ף רוזנסטוק יותר ממני ומכיר היטב את האלבומים הקודמים שלו. אני לא יכול להעיד עליהם (עדיין), אז מגישה נקייה לאלבומו החדש, זהו ללא ספק האלבום הטוב ביותר ששמעתי השנה בכל הנוגע לשימוש באגרסיביות לביטוי לירי והחבאה של שירים מצויינים מתחת לחומות של רעש, הארדקור, צעקות וגיטרות כוחניות. רוזנסטוק הפתיע אותי ביכולת המופלאה להביע חופש יצירתי שגם מלא ברגש ואקספרסיביות, אבל בצורה בוגרת וחכמה מוזיקלית. כלומר, האיכויות המוזיקליות כאן לא באות על חשבון התעוזה והרגש וזה מה שהופך אותו לאלבום כה גדול.
22.
Tor Lundvall – A Dark Place
השנה יש הרבה מאוד אלבומים שהקשבתי להם ואני לא זוכר בשום צורה איך הגעתי אליהם. מי אתה טור לאנדבל? אז מחקר קטן מראה שמדובר בצייר (!) וזמר-יוצר אמביינט שפעיל כבר לא מעט שנים, אבל לא מרבה להוציא אלבומי ווקאלס כמו זה החדש. עוד מתברר שהוא בנו של ברוס לנדבל, שהיה נשיא ה- Blue Note Label Group. האלבום הנוכחי נחשב, לפחות על פי האינטרנט והעיתונות, לקפיצת מדרגה מבחינת עומק היצירה, הקונסיסטנטיות והבגרות שלה. מבחינה מוזיקלית, זה מתבטא בסינת'פופ אפל ואמביינט – כשהכל אפוף בשירה אוורירית וקרירה. אני שומע באלבום הזה בעיקר הרבה אמביציה, רצון כנה להתבטא בצורות מוזיקליות שהאמן הבשיל אליהן. השירה מלאת האוויר משתלבת לי נהדרת עם השירים הקרירים, ובכלל, סינת'פופ ואפלוליות זה שילוב נהדר שלא שומעים מספיק.
Haunted by The Sky | Negative Moon | The Next Word
21.
Natalia Lafourcade – Musas Vol. 2
אלבומי הומאג' לפולקלור המקומי נפוצו מאוד השנה, ואמריקה הלטינית לא התחמקה מזה. מזל שהיא זכתה לביצועים נ-ה-ד-ר-י-ם ולעבודת ליקוט נפלאה בידי נטליה לפורסדה ולהקתה Los Macorinos. הזמרת המקסיקנית הוציאה כבר בשנה שעברה אלבום אינטרפרטציה לפולקלור האמריקאי-לטיני, והשנה היא הוציאה את החלק השני שלו – הכולל 3 קטעים מקוריים (מעולים) והשאר הם ביצועים מחודשים לשירים עממיים או שירים מקסיקניים מפורסמים מהמאה הקודמת. מהרצועה הפותחת האוזן נפתחת לשירתה המהוקצעת של נטליה, לסאונד המודרני המפנק, לגיטרה הלטינית הממכרת, והאלבום נע ומתפתל ולא נשמע לרגע מונוטוני. לפעמים הוא נוגה, לעתים רומנטי, ולעתים אף מרקיד. אלבום מושלם לשישי אחר הצהריים בזמן שמכינים אוכל למשפחה.
Alma Mia | Hoy Mi dia Uno | La Llorona
20.
Dave Liebman, Tatsuya Nakatani & Adam Rudolph – The Unknowable
אחד הדברים שאני הכי אוהב במוזיקה זה כשלוקחים אלמנטים וז'אנרים מוזיקליים מסוימים ובמקום להתחרע עליהם, מזקקים אותם לאלבום שמספר בעזרתם סיפור בנוי כהלכה. זה בדיוק מה שעשו דייב ליבמן, טאטסויה נקטאני ואדם רודולף באלבום הפרי-ג'אז ה-'סתמי' לכאורה הזה. אני אומר לכאורה, כי מדובר באלבום הפרי-ג'אז החכם ביותר ששמעתי מזה זמן רב. אין כאן הרבה שכבות של סאונד, וההתפרעות לא מגיעה למחוזות האבסורד (למרות שגם זה נחמד לפעמים), אלא נבנית בקצב בינוני מרמיזות קלות של תיפוף מסתורי, צלילי סקסופון סופרן מתפתלים (אך לא רועמים), חלילים שמפציעים ונעלמים, וכמובן חריקות פרקאשנס נגררים על הריצפה. אבל כל התעתועים והרמיזות הללו דווקא הולכים לכיוון ברור, וממריאים מספר פעמים לשיאים מרתקים שפשוט צריך להאזין להם ולאסוף את הלסת מהרצפה מדי פעם.
The Simple Truth | The Unknowable | Present Time
19.
Hypno5e takes A Backward Glance On a Travel Road – Alba – Les Ombres Errantes
מאחורי השם הארוך והמוגזם הזה מסתתרת בעצם להקה אחת עם 2 אלטר איגוז, הראשון הוא הרכב פרוגרסיב רוק/פוסט-מטאל מצרפת בשם Hypno5e ודי מוכר בז'אנר. השני – A Backward Glance On a Travel Road, הוא הרכב אקוסטיק-רוק/ארט-רוק שהוציא אלבום אחד עד היום לפני כמעט עשור. שני ה-'אלטר איגוז' הללו חברו לאלבום משותף וארוך במיוחד (כשעה ורבע) שהוא למעשה סאונדטראק לסרט שביים עמנואל ג'ושוע, הזמר והגיטריסט של Hypno5e. ההשראה לסרט ולאלבום הגיעה מילדותו של עמנואל ג'ושוע בבוליביה, מה שמביא למוזיקה כאן אלמנטים פולקיים-לטיניים, אבל בגדול, מדובר בסאונדטרק של גיטרות אקוסטיות ופרוגרסיב רוק עכשווי. מטאל למי שלא אוהב מטאל, אפשר לומר. לא ראיתי את הסרט, אבל ההצלחה של האלבום להיכנס דרך האוזניים אל הנשמה העניקה לי כמה וכמה רגעי קסם, ואת המסע שהסרט היה אמור להעביר אותי, השירים המפותלים מצליחים להעביר בזכות עצמם. אחת החוזקות הגדולות של האלבום/סאונדטראק, הוא המעברים היפהפיים מקטעים אקוסטיים ארוכים ושקטים, לפזמוני פרוגרסיב-רוק חוצבי לב באמת ללא קלישאות. אלבום שתפס אותי לא מוכן ולימד אותי על ז'אנר שעד כה לא היה חלק ממני.
Who wakes up from this dream does not bear my name | Night on The Petrifies Sea | The Wandering Shadows
18.
Armand Hammer – Paraffin
לא, לא מדובר בארמנד האמר הפילנטרופ עם הנפט, זהו צמד המורכב מבילי וודס ו- Elucid. אני לא יודע עד כמה מדובר בהרכב מוכר כי היפ הופ הוא לא הז'אנר הבולט אצלי, אבל ממה שהבנתי הם לא מאוד מוכרים – ואם לשפוט לפי הדיסק הזה… מדובר בשערוריה. זהו דיסק ההיפהופ השני הכי טוב ששמעתי השנה, ואחד הטובים ששמעתי לאחרונה בכלל. אני חושב שמה שמייחד אותו הוא ההתמקדות בסאונד יותר מאשר בביטים. זאת אומרת, הכל כאן מוקפד, אבל הסאונד הפוסט-אפוקליפטי שלו מהמם ביופיו ועושה הרבה שכל. אני אוהב לדמיין את האלבום הזה כמנוגן ברחובות ניו יורק ההרוסה לאחר שמלחמה גרעינית הכתה בעולם. שני הראפרים מוצאים את מקומם בטבעיות בתוך בליל הסאונד הזה, בין הביטים המינימליסטיים והג'אז, כך שהם בכלל לא צריכים אורחים. למה לא כל ההיפהופ נשמע ככה?
Sweet Micky | No Days Off | ECOMOG
17.
Avantdale Bowling Club – Avantdale Bowling Club
וזהו אלבום ההיפ הופ האמיתי של השנה. מדובר למעשה באלבום של מפיק ניו זילנדי בשם תום סקוט, עם רשימה ארוכה ארוכה של נגנים, מפיקי משנה ו-3 ראפרים אלמוניים. הרוח הצעירה המנשבת באלבום הג'אז-ראפ הזה כה חיה ועוצמתית שהיא מרגשת בפני עצמה. כי בעצם לא מדובר באמנים מנוסים עם אמירה בוגרת וברורה, אלא בראש ובראשונה זו חבורה של מוזיקאים שאוהבים בצורה קיצונית את מה שהם עושים. ההנאה הזאת שלהם מתבטאת במחוות רבות לאמנים מהשורה הראשונה (והבולט שבהם, קנדריק). ובמובן מסויים, את מה שראפרים ומפיקי היפ הופ רבים עושים בצורה כה מנוסה, ה- Avantdale Bowlnig Club עושים בעיקר עם טונות של אהבה וכיף טהור. מוזיקלית קורים פה המון דברים מעניינים והראפ באמת מפנק. ככה עושים ג'אז-ראפ שכולו חדווה, ולא סתם.. ראפ על ג'אז.
Years Gone By | Pocket Lint | F(r)iends
16.
Felicia Atkinson & Jefre Cantu-Ledesma – Limpid As The Solitude
רחשי טבע, אלקטרו-אקוסטיקה, ופסנתר מפורק מאפיינים את אלבום האמביינט הקסום הזה, שתפס אותי לא מוכן בכלל. זהו שיתוף פעולה בין היוצרת הצרפתיה פליסיה אטקינסון לבין ג'פר קאנטו-לדסמה האמריקאי. שניהם היו פעילים בהרכבים ובאו מרקעים של מוזיקה אלקטרונית ונסיונית, כאשר פליסיה קרובה יותר לעולמות ה-'קרובים לטבע' כמו פולק מבוסס אלקטרואקוסטיקה וספוקן וורד, וקאנטו-לדסמה מגיע יותר מאיזורי נויז-פופ ו-Drone. החיבור ביניהם מרתק ונסיוני ביותר, ומהבודדים השנה שהצליחו להשמיע לי משהו שבאמת טרם שמעתי דומים לו. לאמיצים בלבד.
Her Eyelids Say | Indefatigable Purple
15.
Yves Tumor – Safe in the Hands of Love
עוד אלבום סופר-דופר מיוחד. איזה כיף שיוצאים עוד כאלה. אהבתי מאוד את Serpent Music מלפני שנתיים של איב טיומור – שהיה הרבה יותר אמביינטי מהחדש. כעת התברר לי שביניהם יצא לו עוד אלבום שפספסתי, שעכשיו ברור לי שעליי לבדוק. בכל מקרה, מדובר ב-'אמן אודיו', שזה אומר שרוב המוזיקה שלו מתבססת על עבודת מעבדה נסיונית באולפן של חיתוכים והדבקות. במקרה של איב טיומור, זה נלקח לכיווני פסיכדליה ואסתטיקה מעולמות הנויז, האינדסטריאל, וה- EDM. נשמע כמו מיקס לא מובן? אכן כך – אבל זה גם מה שמרתק כאן. הדבר השני שמרתק כאן הוא הקו הבונה את האלבום, שמתחיל אבסטרקטי לחלוטין, וככל שהוא מתקדם תמונת היצירה מתחילה להתבהר, אם כי היא מתפוגגת שוב לקראת הסוף. בכל מקרה יש באלבום הזה כמה מהרגעים החזקים ביותר ששמעתי השנה. עוד בבקשה!
14.
Marianne Faithfull – Negative Capabilty
אין דבר קסום יותר מאמן ותיק שמצליח פתאום אחרי יותר מ- 50 שנות פעילות להוציא אלבום באמת באמת טוב. מעטים אלו שמצליחים לעשות את זה. לרוב זה קורה בזכות שיתוף פעולה עם מפיקים שיודעים לטפל יפה בקולות עמוקים ובוגרים. קחו למשל את לאונרד כהן או את דיוויד בואי. אני חלילה לא מרמז על כך שסופה של מריאן פיית'פול קרב, אך כדי לגרום לקולה הצרוד-מבוגר לממש את מלוא הפוטנציאל דרושה עבודת יד אמן. וזה בדיוק מה שוורן אליס ורוב אליס (אין קשר משפחתי) ידעו לעשות. הכינור של אליס והדיוק, הו הדיוק, של העיבודים לשירים כה פשוטים, הזכירו לי את מה שכה אהבתי ב-2 אלבומיו האחרונים של ניק קייב. ניק משתתף גם בסינגל המוביל מהאלבום, אחד מהשירים הטובים ביותר שיצאו השנה. זוהי שעתם של הבוגרים, המקצוענים, להראות קצת לילדי האינדי השובבים איך צריך לעשות דיסק כהלכה, מא' ועד ת'. יש כאן כמה שירים נוסטלגיים מאלבומים קודמים, קאברים, כמה מקוריים, ובכללי זה אלבום של סיכום תחושות, בין בדידות, אהבה ומוות. יש מצב שמדובר באלבום הטוב ביותר שלה בקריירה.
The Gypsy Fairy Queen ft. Nick Cave
13.
Hop Along – Bark Your Head Off, Dog
מרבית האלבומים ברשימה הזו נמצאים כאן בגלל כל מני זכויות – האלבום שנגע בי הכי הרבה, האלבום השאפתני ביותר, האלבום הכי קונסיסטנטי, וכו'. הופ אלונג מקבלים את כתר האלבום שעשה לי הכי הרבה טוב על הלב השנה. במובנים מסוימים, זה בעצם הכי חשוב. אני כל כך מעריך את מה שהם עושים, ובייחוד כאן. השירים שלהם יודעים לנוע בצורה כה מהממת בין כתיבה פופית מושלמת להתפרצויות אינדי-רוק חופשיות, ופרנצ'ס קווינלן ששמה באמת הולך לפניה, מבצעת אותם בצורה כה טבעית וישירה שאני נדהם מהפער הגדול בינה לבין מרבית הזמרים והזמרות בז'אנרים המקבילים. העיבודים עשירים וחכמים, המנעד הרגשי המשתנה מאוזן וממש מדויק בשבילי, ובתוך כל הזעם והתסכול שמובעים באלבום, מתחבאים אינסוף רגעי כיף טהור. י-ו-פ-י!
How Simple | Not Abel | The Fox In Motion
12.
Meg Okura, Sam Newsome & Jean Michell Pilc – NPO Trio Live at The Stone
ו ו א ו. מאיפה נחת עליי הדבר הזה? למה לא כולם מנגנים ככה? איך אחרי כל כך הרבה אלבומי ג'אז שגרמו לי להרגיש מרומה מגיע אחד כל כך עלום שם, שגורם לי לרצות לצרוח 'כן, ככה!!'? אני פשוט רוצה לתת את הדיסק הזה לכל ג'אזיסט על הפלנטה שילמד ויקשיב ויפנים. מדובר למעשה בטריו כינור-פסנתר-סקסופון סופרן (מי שלא הספיק ללמוד, הכלי שהוא הסטייה הכבדה שלי), שמנגן כאן צ'אמבר ג'אז חופשי שנע בין מוזיקה קלאסית, ספיריטואל ג'אז קולטרייני, ומוזיקה מסורתית יהודית-יידשית וכן מוזיקה מסורתית יפנית. למעשה מובילת הטריו היא הכנרית היפנית המפורסמת מג אוקורה. מנגנים איתה הסקסופוניסט האקספרימנטאלי סאם ניוסם שמתמחה במוזיקת עולם, ופסנתרן הפרי-ג'אז הצרפתי ז'אן מישל פילק. זהו מפגש פסגה שכולו נשען על המעבר מאסתטיקה קלאסית לחדוות האילתור, תוך שילוב חזק של מסורות מוזיקליות שונות, ובעיקר וירטואוזיות ותשוקה אמיתית למוזיקה. הקטעים באמת מצליחים להישמע אחרת כל הזמן, שזה עניין עצום במוזיקה הזאת, וההתכה הסגנונית נותנת כל כך הרבה כבוד לאבני הבניין של המוזיקה הזאת, ועוברת ביניהם כה חלק ובאלגנטיות, שכמעט בלתי ייאמן שככה סתם, בהקלטה אחת, הם הרשו לעצמם להוציא זהב כזה. אולי פשוט מדובר בציוות מושלם של נגנים. אם זה המצב, זו חובה מוסרית שהם רק ימשיכו ביחד.
Oyfn Pripetchik Ish | Pleading | Yiddish Mama No Tsuki
11.
Unknown Mortal Orchestra – Sex & Food
דרוש הרבה מאוד אומץ כדי להוציא אלבום נונשלנטי כמו Sex & Food. אלבום שמצד אחד מפוצץ ב- hookים ומצד שני אף אחד מהם לא מכוון להמריא יותר מדי. אין כאן Multilove, או So Good at Being In Trouble. זה כמעט ג'אם, מלא ברעיונות אמנם אך לא מוגמרים. ואני מת על זה. רובן נילסן הביא באלבום הזה את כל מה שמעסיק אותו – גיטרות מלוכלכות, פסיכדליה, אפקטים ווקאליים, מלודיות פופ מתקתקות, לו פיי מצד אחד, והפקה מהונדסת מצד שני. ההתכה הזאת עובדת בצורה כה אורגנית שאני בכלל לא מחפש 'להיט'. בכלל, האלבום הזה לא מנסה להיות גדול ובדיוק בגלל זה הוא דווקא כן. זה די מדהים ששני סינגלים כמו American Guilt ו We're Not in Love We're Just High, שלפני שיצא האלבום לא הבנתי איך הם אמורים להתחבר בכלל, יושבים במקום המדויק והנכון להם וזה באמת באמת עובד. אלבום שהוא פלא, לא פחות.
Chronos Feasts On His Children | American Guilt | We're Not In Love We're Just High
10.
Alex Zhang Hungtai – Divine Weight
זוהי שנת האמביינט בשבילי. היציאות המפתיעות והטובות באמת יצאו מהתחום הכה חמקמק הזה, שקשה מאוד להגדיר עבורו מה טוב ומה רע בצורה מנומקת. אלכס ז'אנג הונגטאי הוא יוצר טאיוואני-אמריקני שהיה מוכר גם בשם Dirty Beaches. זהו אלבומו השני תחת שמו האמיתי, והפעם הוא עשה עבודת ניקיון והשאיר את המוזיקה במחוזות ה- soundscapes. זה אמביינט drone-י, כלומר, שמתבסס על עומק הצליל יותר מאשר על הדינמיקה והשינוי במהלך הטראקים. השיא מגיע ביצירה בת ה-20 דקות האחרונה, שהיא בקלות אחת היצירות העוצמתיות ששמעתי בז'אנר. במובן כלשהו, האלבום הזה לוקח את ה- Drone/Ambient האפל שמצוי גם באלבום Dead Magic (בהמשך הרשימה) ומפשיט אותו לחלוטין מכל שאר האלמנטים. התוצאה היא זיקוק של צלילים טהורים שנוגעים בדיוק במקומות הנכונים. כאמור, זה חמקמק וקשה לשים את האצבע על מה עשה לי את זה כל-כך דווקא פה אבל עם רגשות לא מתווכחים.
Pierrot | This is Not My Country | Divine Weight
9.
The Dwarfs of East Agouza – Rats Don't Eat Synthesizers
הם חזרו! לפני שנתיים הגמדים ממזרח אגוזה הוציאו אלבום שהעיף לי את המוח. מדובר בעוד אחד מהרכבי הנישה של אלן בישופ (Alvarius B, Sun City Girls) שביחד עם המוזיקאים הצפון אפריקאיים מוריס לוקה וסאם שאלאבי – יוצרים מעין ראייה משלהם על מה ש-'רוק אקפרימנטאלי מצרי' יכול לומר. אותו אלבום קודם היה מאוד עמוס, שילב אלמנטים של קראוטרוק ופרי-ג'אז והיה חסר בו אוויר לנשימה (ואני אומר זאת גם במובן החיובי). החדש, לעומת זאת, יורד יותר בקלות בגרון ופשוט לוקח את כל מה שטוב במוזיקה של הגמדים – גיטרות חורקות, מקצבים מהפנטים, אווירה מעושנת ומלאכת מחשבת של התכת רעיונות פולקלוריים-מצריים לאקספרימנטאל רוק – ומביא אותם מפורק ונעים יותר, פחות תובעני. הוא בנוי מ-2 רצועות כאשר הראשונה נשמעת ללא ספק כמו רגעי השיא שלהם מהאלבום הראשון (רק כאמור, מעט יותר קלילה), ואילו השנייה מדגישה מעט יותר את האווריריות של האלבום לעומת הקודם, נבנית בצורה הדרגתית יותר עד שהסקסופון לוקח את המושכות ונכנס לסשן אילתור מלוכלך ומרתק.
8.
Daughters – You Won't Get What You Want
אם יש אלבום אחד שלא ניתן היה להתעלם ממנו השנה, הרי זה ה-'קאמבק' הקטן של Daughters. עבור מעריצי הלהקה הוותיקים (אני לא נמנה עמם) היה מדובר באירוע מרגש ומסעיר, שכן עברו 8 שנים מאז ההארדקור הרועש והאלים שלהם ראה אור באלבום כלשהו. והאלבום החדש מתגלה כשלב הבא הכה נחוץ בהתפתחות שלהם. איך צריך להישמע נויז-רוק ב- 2018? אם תשאלו את Daughters, הוא צריך לשלב אינסטריאל ולהישמע אפוקליפטי, חרדתי וניהיליסטי. האגרסיביות באלבום באה לידי ביטוי לא בגיטרות Mathcore מתנפצות ותיפוף הארדקור קלאסי, אלא בכאוס בלתי נתפס של דיסוננסים אימתניים ואפקטים צורמים. הסאונד הוא קלסטרופובי, הגיטרות נשמעות כמו סירנות מתמשכות והזעקות של אלכסיס מרשל זרעו אימה בחדר שלי לא פעם ולא פעמיים. זה אלבום כה מלחיץ ורחוק מאוד מהמוזיקה שאני רגיל לשמוע, אך לא ניתן לפספס את זה שמדובר באחד האלבומים החשובים של הזמן האחרון ומהטובים שיצאו בז'אנר בכלל. אני מאמין שאת האימפקט שהוא יעשה עוד נשמע בעתיד.
Long Road, No Turns | Less Sex | The Reason They Hate Me
7.
Tropical Fuck Storm – A Laughing Death In Meatspace
אם האלבום של Daughters היה אלבום נויז-רוק/אינדסטריאל קודר ומלא בעוצמות רגשיות, הרי Tropical Fuck Storm הוציאו אלבום שמשקף את הגרסה היותר 'ארטיסטית' של הז'אנר, מתובלת בבלוז ופסיכדליה. הפעם כל ההארדקור הזה קצת פחות מגיע ממקום של זעקה ניהיליסטית אך שם את המוזיקה יותר במרכז, ועל כן קיבלתי פצצה של רעיונות מוזיקליים שטרם שמעתי מתחברים ככה בשאפתנות מוצלחת להפליא. יש כאן המון לכלוך ופסיכדליה אבל ממקום מאוד מחושב – 'חוסר המעצורים' כאן מגיע מחופש אמנותי וכישרון ענק של הנפשות הפועלות (חברי להקת The Drones, למעשה). מעבר למוזיקה המשובחת מובילים את השירים כאן בעיקר המפגשים הווקאליים בין גארת' לידארד לזמרות הליווי. זה מוסיף המון לאווירת הרעש והפאנק ה-'קולקטיבית' באלבום שלא הייתה עוברת אותו דבר עם זמר יחיד (אפילו שמדובר בזמר מעולה).
Antimatter Animals | Soft Power | Rubber Bullies
6.
John Coltrane – Both Directions at Once: The Lost Album
זה לא שחסרים למלך הסקסופון הבלתי מעורער חומרים מצוינים. מג'אז מודאלי והארד בופ ועד פרי-ג'אז וספיריטואל ג'אז, לא חסרים אלבומים שנשמעים 'כאילו ליד' אותם חומרי הארכיון מ-63' שיצאו השנה תחת האלבום Both Directions at Once. ובכל זאת חוויית ההאזנה לו הכתה בי בעוצמה בלתי צפויה. על פי רוב וגם לדעתי, מדובר ככל הנראה בהקלטות מהטובות ביותר שיצאו תחת אמתחתה של הרביעייה המפורסמת של קולטריין. קודם כל, הסאונד של ההקלטה מהמם. הוא חם, חי, ונשמע בדיוק כמו שציפיתי: ההקלטות, שלוקטו בידי ראבי קולטריין, בנו של ג'ון, בוצעו ביום יחיד – בתקופה שבה כל הנגנים היו בשיאם. לא מדובר ב-'שאריות', שכן כל הסימנים מצביעים על כך שהייתה כוונה לייצר אלבום מאותן הקלטות. הסאונד נוטף החיות של ההקלטות הולם את הסיפור הזה מצוין ומשאיר אותי בחרדת קודש בזמן האזנה. ובנוסף, הקטעים הם באמת ברמה של החומרים הטובים והמוכרים ביותר של קולטריין. זה מוסיף להאזנה תחושה אמיתית של גילוי אוצר, שמדובר בחומרים שאם היו יוצאים בזמנם, היו יכולים להיחשב לאחת הקלאסיקות הגדולות ביותר. זה מרגש ומעצים ואני אישית לא נשאר אדיש בפני זה.
Untitled Original 1183 | Untitled Original 1186
5.
Anna Von Hausswolf – Dead Magic
אני מלא בכעס על האלבום הזה. אני כועס כי הוא היה צריך להיות לא רק אלבום השנה אלא אחד מאלבומי העשור. אנה השבדית הגיעה אליי בסערה גדולה כשהרשת חגגה על אלבום הדארק-אמביינט המתובל באורגן כנסייתי ובקולה העצום. אני חגגתי גם את בשורת הגעתה לפסטיבל פרימוורה, שם זכיתי לראות אותה עם הלהקה בהופעה חיה. יש בו כמעט את כל האיכויות הדרושות להיות אלבום השנה. הוא מביא בשורה חדשה שהייתה נחוצה לעולם, בהתכה שלו בין אמביינט, דרון, Darkwave, עם גיטרות בועטות וקולה העצום של אנה. הוא בנוי בצורה מפוארת, עם התחלה, מספר שיאים, סוף, שירים ארוכים יחסית אך עם דינמיקה שנבנית אט אט, אפילו יש להיט מרכזי ובולט. זה אלבום מרגש וייחודי. אז למה, למה הוא נופל בהפקה? למה הסאונד שלו לא מצליח לבטא את כל המוזיקה האדירה שמתחבאת מאחוריו? מסתבר שזה צרות של עשירים, כי למרות כל הטעויות הקריטיות שנעשו בתחום הזה (ובאמת שניסיתי לשמוע אותו בעשרות דרכים שונות), הוא עדיין כה אדיר.
The Truth, The Glow, The Fall | The Mysterious Vanishing of Electra | Källans återuppståndelse
4.
Marlon Williams – Make Way For Love
איך אלבום שלא עושה שום דבר חדש שאפשר להצביע עליו התברג כה גבוה ברשימה שלי? התשובה פשוטה. הוא פשוט עושה את מה שהוא כן עושה, מושלם. במונחי אחידות ברמה ושלמות היצירה, זה אלבום של 10/10. אין לו רגעים חלשים בכלל, הוא מגוון ומעניין לכל אורכו, הוא מרגש, בנוי יפה, והקול היפהפה של מרלון וויליאמס מלווה את כל הדרך הזו בבטחה. אני אוהב פה כל שיר ושיר וכל אחד מהם הוא האהוב עליי בכל רגע נתון. אז זהו, לפעמים אין באמת מה לומר. הוא פשוט מפוצץ בכל טוב. בחיאת, רק שיבואו עוד כאלה לחיים שלי.
Party Boy | Love Is a Terrible Thing | Make Way For Love
3.
Autechre – NTS Sessions 1-4
אינני נמנה עם חסידי תיאוריית 'מות האלבום כפורמט'. למרות זאת, אני בהחלט מוצא את עצמי צמא לסוגים חדשים של חוויות האזנה, כלומר, משהו קצת אחר מ-"12 טראקים של 4 דקות בממוצע". כנראה שאוטקרה שמעו את תפילותיי כי הם הנחיתו עליי את חווית ההאזנה המשמעותית ביותר שהייתה לי השנה. כן, לא בכל שבוע מצאתי את עצמי מפנה 8 שעות לשמוע את כל החבילה הזו של IDM קודח, אבל כאשר כן עשיתי את זה, החוויה הייתה כה שלמה ומתגמלת שהחיים עצמם כאילו עברו טרנספורמציה קלה בפרק הזמן הזה.
אז קודם כל, ה- NTS Sessions, שהם 4 דיסקים של שעתיים בדיוק כל אחד – הם יציאה כה מופרכת, שאני לא יודע בכלל לאמוד את גודל הנס שהיא אשכרה עובדת. כבר שמעתי כמה הוצאות מפלצתיות של אוטקרה, משהו הפעם נלקח רחוק עוד יותר מכל מה ששמעתי מהם עד היום. קודם כל, מעבר לאמנות של סידור הצליל במרחב (מקצבים ומלודיות), הגאונות של הצמד הזה היא בכל הנוגע להנדסת הצליל עצמו. בכל האזנה האוזן שלי גילתה כמה עשרות של צלילים שהיא לא ידעה על קיומם בכלל. מדובר במעבדה, עוד לפני המוזיקה. זו הוצאה בלתי נתפסת במופרכות שלה, מהמקרים האלה שאם היו עושים את אותו דבר רק טיפה פחות מוגזם, זה כבר לא היה עובד. אבל הו, כמה שזה עובד – זו חוויה שכל חזרה אליה היא עולם ומלואו. ביי פאר מדובר בהוצאה המרתקת ביותר השנה.
four of seven | violvoic | glos ceramic
(לינקים רק לספוטיפיי)
2.
Of Montreal – White Is Relic / Irrealis Mood
מה זה צריך להיות? להקת על מוציאה אלבום בו היא מביאה לכדי מיצוי מקסימלי את הקשת המוזיקלית הצבעונית שלה, מתבלת בכמות לא מבוטלת של יצירתיות וחידושים מרעננים, חותמת בכתיבה מדויקת של שירים ממכרים, והעולם מושך בכתפיו! זאת אומרת, כן, האלבום קיבל פרגונים מחויכים – אבל נראה כאילו לאנשים נמאס קצת מאוף מונטריאול, והאלבום התנדף מזיכרונם כעבור שבוע. טוב, אז לא אצלי. אני אעז ואנקוב באמירה שערורייתית: האלבום הזה משתווה ל- Hissing Fauna, Are You the Destroyer? ברמתו, ממש ככה.
מבין כל האלבומים השנה, זהו האלבום היחיד שהצלחתי לזהות בו מלאכת מחשבת של התייחסות למבנה כחלק מהותי ביצירה: האלבום מונה 6 שירים בלבד, אך עשירים בנפחם, אשר בנויים למעשה כל אחד מ- 2 תמות עיקריות – לפעמים שזורות ולפעמים מונחות זו אחרי זו. כך, במקום לשלוף שירים מהמגירה ולהרכיב מזה אלבום, אוף מונטריאול כותבים יצירה שיש משמעות לשלד שלה, היא בנויה בתוך מסגרת ברורה, והם משתמשים במסגרת הזו כדי להעמיק את איכות היצירה. ובאשר לשירים, הו, כמה שהם נהדרים. מלודיות ומהלכים הרמוניים אוף-מונטריאוליים קלאסיים, ליריקה שנונה ובשפה מפותלת, ועיבודים פומפוזיים חסרי מעצורים.
זה אלבום שזרק אותי בדמיון למועדון אפל ומלא באנשים עצובים ומתוסבכים, כאשר קווין בארנס מופיע מול כולם וגורם להמון להזדהות עם הנרקיסיזם והפרעות האישיות שלו. התרגשתי לא מעט פעמים ממנו ואני לא אוותר עד שהוא יזכה לכבוד המגיע לו – כי זה האלבום הכי חכם של השנה, שמשתמש בחכמה הזו כדי להעביר עומקים רגשיים אפלים במסווה של כיף ואלקטרו-פופ.
Sot Music / Juno Portraits of the Jovian Sky | Paranoid Intervals / Body Dysmorphia | Sofie Calle Private Game / Every Person Is a Pussy…
1.
Nils Frahm – All Melody
בכל הנוגע לבחירת אלבום השנה, חוקי המשחק הם שונים לחלוטין. בעוד רוב המוזיקה שעוברת באוזניי מקבלת איזושהי התייחסות ביקורתית – טובה או רעה – שניתנת להסבר מילולי כלשהו, אלבום השנה תמיד חף מכל אלה. הוא לא חייב להיות חדשני, קונסיסטנטי, וירטואוזי, או כל פרמטר ביקורתי כזה או אחר. הוא יכול לעמוד יציב בראש הרשימה, פשוט כי הלב שלי מסרב לעמוד בפניו. המוזיקה של נילס פראהם ליוותה אותי במגוון מצבים השנה: בזמן למידה, לפני השינה, בזמני שכיבה מהורהרת על המיטה, באוטובוסים, וגם בעודי מושיב את גופי המותש על הדשא בפרימוורה ומשקיף על ההופעה בבמת האפל מיוזיק. הצלילים של אותה הופעה היו אמורים לחלוף מעל האוזניים שלי, שכן בסך הכול הגעתי לנוח לצלילי סינטיסייזרים ולופים של פסנתר חשמלי. אבל מספר רגעים מוזיקליים משמעותיים באותה הופעה דקרו אותי מספיק חזק כדי שאשוב במהרה הביתה ואגלה את אלבום השנה שלי.
All Melody הוא אלבום של אלקטרוניקה מינימליסטית הגובלת באמביינט-טכנו. זהו. לא מדובר בבשורה של ממש. מלודיות פשוטות, סימפולים דקיקים של קולות מקהלה, אולי איזו קרן יער שמפציעה באיזה טרק או שניים. הממד הרגשי כאן הוא זה שכה עצמתי. נילס טווה לאורך האלבום חוט של טקסטורות וסאונד מחבק המוליך את המאזין (אותי) במעין דרך מבטחים שלא ניתן לסרב לה. כל שלב בדרך מרגיש כאילו המוזיקה היא שמובילה – אין צורך להיות מאזין אקטיבי, אלא להפקיד את בטחונך בצלילים שידריכו אותך בנבכי אותו עולם רגשי שהם חלק ממנו. רפרנסים ורעיונות מוזיקליים הולכים ונבנים לאורך הזרימה המופלאה של האלבום שמגיעים לשיאם היפהפה בקטע הנושא הממוקם היטב במרכז האלבום. הקתרזיס הזה כה חזק שהוא מצליח לשמור על עניין גם עד לסיום, כך ששעה ורבע של מוזיקה הופכת לחוויה מזוקקת ומציפה.
קשה מאוד להישאר אדיש ל- All Melody. אני מודה, אני נפלתי שדוד, ודי מהר. אני לחלוטין יכול להבין למה שזה לא יקרה לאחרים. אבל אין שום צורה שבה אוכל להימנע מלהעניק לאלבום את התואר הנכסף, וממש לא אכפת לי.
יקירי,את החלק הכי מעניין לא סיפרת:באילו עשרות דרכים שונות ניסית לשמוע את Anna Von Hausswolf – Dead Magic ?
אזניות, רמקולים טובים, סטרימינג, קבצים באיכות גבוהה, לשכב על המיטה ולהקשיב בלי הפרעות, כל דבר שיגרום לי לשמוע את מה שרציתי לשמוע שם, אבל משהו ממשיך להתפקשש לדעתי :(
אין לי מושג מה רצית לשמוע שם.
סטרימינג לדעתי זה נורא,אולי רק אם זה טידל.
השאלה למה אתה גם מתכוון באוזניות טובות? האם לאוזניות מעולות אבל סלחניות יותר כמו
HD600
או לDT880
שיכולות להיות מאוד נאסטיות אם ההקלטה לא משהו.
דרך אגב שכחת לציין ממיר דיגיטלי לאנלוגי טוב ,אבל התשובה תהיה זהה לאוזניות.
קבצים באיכות גבוהה? אני נתקלתי רק ב Available in Audiophile
44.1kHz/24bit
שלדעתי זה לא מספיק גבוה
בדקת באיזה אולפנים הקליטו ומי היה טכנאי ההקלטה?
לפי דעתי,לפי מה שאתה מתאר איכות ההקלטה כנראה לא משהו – ולזה שום דבר לא יעזור.
אלבום שראוי היה להיות ברשימה המפוארת הזאת הוא cococo של hey elbow.אני מניח שאי אפשר להגיע אל כל האלבומים, אבל זה אלבום ענק לדעתי.