האלבום הזה של ה- Small Faces  כל כך מפתיע בחוצפה שבו, חוצפה שעוברת לכל אורכו של האלבום.

קודם כל, וזה חלק מהעניין, האלבום מאוד חצוי מבחינתי – מן אלבום שהוא חצי מושלם חצי מאכזב. אני לא חושב שאני מכיר אלבום נוסף שאני יכול להעיד לגביו דבר כזה, וב- Ogdens' Nut Gone Flake זהו עניין בלתי ניתן להתעלמות עבורי.

האלבום שיצא ב- 1968 מתחיל בקטע אינסטרומנטלי מופלא הנושא את שם האלבום, קטע שופע רעיונות מוזיקליים שיכולים להחזיק אלבום שלם, עיבוד מופתי, פסיכדליה מהממת ואופפת. רק החצי דקה הראשונה מציג בפנינו סאונד כל כך מקורי ומלא חיוניות שהייתי רוצה לשמוע את הלהקה נותנת לפחות כמה שירים שמתבססים על הכיוון הזה (זה לא קרה, אבל 44 שנים אחרי שהוקלטה החצי דקה הזו באה הלהקה האוסטרלית Tame Impala ועשתה בדיוק את זה – אלבום שמושפע מאוד מהסאונד הנ"ל והוא Lonerism משנה שעברה), לאחר מכן נכנסים כלי המיתר בתזמור מרשים ומצטברים להם עוד ועוד רעיונות מפעימים ומרתקים. אחרי 2:29 דקות נגמר הקטע ולא יחזור לכל אורך האלבום שיר כלשהו שמזכיר איכשהו את המסע המוזיקלי הקצר ומעורר היראה הזה. זוהי חוצפה.