לשתיים מהסדרות הרצות המועדפות עליי ביותר בשנים האחרונות יש הרבה נקודות דמיון על אף השוני הגדול ביותר ביניהן.
אחת מהסדרות היא Archer סדרת אנימציה למבוגרים העוסקת בסוכנות ביון פרטית כושלת בשם ISIS ומתרכזת בסוכן המרכזי שלה סטרלינג ארצ'ר. ארצ'ר הוא אגואיסט, יהיר, זבל של בנאדם, ילדותי וכמובן שרמנטי כיאה לסוכן ביון. הוא גם הבן של מנהלת ובעלת הסוכנות – מלורי ארצ'ר. דמויות אחרות הממלאות את עולם הסדרה והינם בעלי ותפקידים בסוכנות הם לאנה קיין הסוכנת הנשית החזקה והמקצועית בסוכנות וההפך הגמור של ארצ'ר, היא גם היעד לרבות מהעקיצות שארצ'ר זורק לכל עבר. ישנם גם שריל המזכירה האווילית, סיריל רואה החשבון המרובע, פאם מנהלת כוח האדם בסוכנות בעלת הפה המטונף שאת זמנה מחוץ לעבודה מעבירה בין היתר בקרבות אגרוף קטלניים, ריי הסוכן ההומוסקסואל ודוקטור קריגר שהוא המדען המשוגע בעל העבר הנאצי ומערכת יחסים אינטימית ורצינית עם הולגרמת מנגה.
ברור מאליו שהסדרה מצטיינת בגזרת הדמויות המופרעות אבל העלילות שלה מופרעות לא פחות. הסדרה לא בוחלת בקילוחים רבים של דם מצוייר, מעט מאוד פוליטיקלי קורקט אם בכלל והרבה מאוד טינופת שיוצאת מפיהן של רוב הדמויות. ארצ'ר היא כיום הסדרה הרצה הכי מצחיקה ופרועה שאני מכיר. היא מצליחה להבריק גם בגזרת שחקני קול שבאים להתארח בסדרה (למי שצפה והתענג על הסמויה וארסטד דבלופמנט צפוייה הנאה גדולה) וכן בבדיחות סאב-טקסט מתוחכמות למדי.
הסדרה השנייה היא Justified (בעברית מוכרת כ"צדק פרטי", אני אלך דווקא עם התעתיק לעברית) שמתרכזת במרשל ריילן גיבנס, אוכף חוק סלאש קאובוי בין-ימינו כחלק מרשות המרשלים בדרום ארה"ב הטיפוסית. הוא קשוח, מבדר וציני עם אצבע קלה על ההדק שידוע בתכונה המבורכת שלו להיכנס לצרות (ולמשוך אותן אליו ולגרור אותן איתו) ולהשאיר אחריו שובל ארוך של גוויות ונזיפות שלא שנוחתות על אוזניים ערלות מצד הבוס הנהדר שלו ארט.
גם פה ישנן דמויות משנה מצויינות שמהוות את הבסיס האיתן של הסדרה: בוייד קראודר פורע החוק בעל עבר משותף עם ריילן שצובר מעמד עם בעולם הפשע של הארלן (מחוז בקנטאקי) ובלבם של הצופים ככל שמתקדמת הסדרה. יש את אווה קראודר שגם לה עבר משותף עם בוייד וריילן, שהייתה בעבר מושא האהבה של ריילן ודווקא בזמן הסדרה נמשכת יותר לצד של בוייד. ישנם המרשלים טים ורייצ'ל שמהווים יד עוזרת לריילן כשצריך אבל לצערי לא מופיעים מספיק בסדרה. וישנו גם כמובן את אביו של ריילן, ארלו גיבנס שהוא עבריין קטן ונכלולי וחמור גדול מאוד.
ג'סטיפייד היא מה שנקרא כיום נאו-מערבון. הסדרה נושאת עימה את כל מאפייני הז'אנר עתיק היומין הזה ומציגה אותם בתפאורה מודרנית. מלבד העונה רובה של העונה הראשונה, הסדרה מתבססת על קשתות עלילה רוחביות הממלאות עונות שלמות כשבתוכן מבליחים פרקי סטנד-אלון. (נטלי מסופרבלוב ז"ל [בלוג התרבות הכי טוב שקראתי בעברית בשנים האחרונות – שם כלשהו ייקום דמו!] כתבה נתוחים מעולים ומחכימים על העונה הראשונה, העונה השנייה והעונה השלישית. מומלץ לקרוא).
ארצ'ר וג'סטיפייד רצות כבר ארבע עונות, שתיהן נוצרו ע"י ערוץ הכבלים FX האמריקאי, שתיהן מתבססות על שנינות רבה וחידודי לשון מצד גיבוריהן. שתי הסדרות סיימו לאחרונה את העונה הרביעית שלהן, בשתיהן זו הייתה עונה שהייתה כנראה היותר חלשה בסדרה עד כה וכשלה במידת מה (בארצ'ר יותר בג'אסטיפייד קצת פחות) עם עלילות פחות מעניינות, חזקות ומושכות מבעבר.
ג'סטיפייד התחילה עם עונה ראשונה מוצלחת ומהנה מאוד אבל לא מצויינת, בעיקר מפני שהיא עוד לא תחזקה בעונה זו עלילה המתמשכת לאורך כל העונה (אני תמיד אעדיף עלילה ארוכה שנפרשת על גבי עונה על פני עלילה פר פרק שמסתיימת ברגע שהפרק נגמר). העונה השנייה שלה לעומת זאת הייתה קפיצת מדרגה שלא תיאמן. זו עונה שנפתחה והסתיימה עם אותה עלילה מרובדת שמאחורי המורכבות והמצויינות הגדולה שלה עומדת משפחה מטריאכלית קריקטורית למדי עם אם המשפחה שמוצגת במשחק מפעים, מפיל וכובש. עונה הזו הייתה השיא של הסדרה שאחריה הגיעה העונה השלישית המבולגנת והכאוטית בעלת צדדים פריקיים ומטרידים בדמות הנבל הראשי. פחות טובה מהעונה השנייה ועדיין מהנה, סוחפת ומצויינת. העונה הרביעית פחות מבולגנת ומטורללת מהשלישית, אך גם פחות חזקה מהשנייה. העלילה הפעם עוקבת אחר מסע החיפוש של שומרי ופורעי החוק כאחד אחר עבריין אגדי שהצניח בהארלן משא כבד של סמים ונחשב למת במשך עשורים. העלילה לא סוחפת או מעניינת במיוחד אך אנו זוכים להכיר כמה דמויות חדשות מעולות וישנן עלילות משנה מעניינות בהחלט.
אצל ארצ'ר העניין הוא קצת שונה – החל מעונתה הראשונה ועד השלישית היא הייתה ללא רבב וללא שוני ולו הקטן ביותר באיכותה ומהותה. מצחיקה, דפוקה, מלוכלכת ומענגת לכל אורכה. בעונה החדשה שבזאת הסתיימה היא די עומדת בשורה אחת עם העונות הקודמת בכל המאפיינים הנ"ל מלבד באשר לעלילה ולריתוק הצופה. הפעם העלילות לא היו מעניינות במיוחד ולא השאירו אותי דבוק עם עיניי למסך. ארצ'ר ממשיך כהרגלו להרוס כל משימה באי אכפתיות ותוך צריכת אלכוהול בלתי פוסקת, אחת הדמויות באורך פלא זוכה לתיקון דאוס אקס מכני ונוח מדי לעוול שנגרם לו מאחת הדמויות (טוב, מארצ'ר, ארצ'ר הוא תמיד זה שהגורם לעוול לכל אחת ואחת מהדמויות) ובסך הכל השטיקים חוזרים על עצמם. הדיאלוגים היו קורעים ומושחזים אך לא פעם או פעמיים נמשכו קצת יותר מדי ובשלב מסויים גרמו לי לאבד עניין לקראת סוף הסצינה. עלילות הפרקים בעיקר היוו קרקע ליחסים בין הדמויות כשהעלילה הייתה ממש בצד ולרוב נחתמה מהר מדי בלי לשנות כלום לצופה.
בכך יש עוד דמיון נוסף בין שתי הסדרות – על אף עלילות חלשות יותר מבעבר, ההיילייט בעונה האחרונה ללא ספק היו היחסים בין הדמויות וכן הדמויות עצמן. דמויות שלאחר שלוש עונות מרגישות כבר מוכרות לנו מאוד ואנחנו אוהבים כל אחת ואחת מהן (וזה משהו יוצא מן הכלל בשתיהן – אין דמויות חלשות ולא מעניינות!) ובזכותן עדיין נשאבים לכל פרק ומתענגים על הדיאלוגים והשנינויות שניתזות בקצב מעורר יראה שמפיל אותי מהכיסא שוב ושוב.
אז למרות הצדדים החלשים של העונות החדשות של ארצ'ר וג'סטיפייד אני שמח לומר שעל המעלות המרכזיות שלהן הן עדיין שומרות ועדיין מעולות בהן. העונה הרביעית של שתיהן פחות סוחפות מבעבר אבל אפשר לומר שהן מבדרות ומהנות כמעט באותה מידה והן עדיין מומלצות. אם הייתי בא לחפש אך ורק סדרות מושלמות ברמת העלילה בלבד, הייתי מתאכזב מהן הפעם – למזלי זה לא המצב אצלי כי לשתי הסדרות יש הרבה יותר להציע בצורות אחרות.