[ גילוי נאות: נשלחתי לסקר את ההופעה לקראת הגעתה של A Place to Bury Strangers לבארבי ב- 18 באפריל מטעם חברת ההפקות המון ווליום (אירוע פייסבוק / כרטיסים) ]
אחד הרגעים המוצלחים יותר בהופעה של A Place to Bury Strangers וללא ספק המפתיע בהם התרחש ממש בתחילתה. אחרי החימום הפוסט-פאנק-י והמופרע של Rape Blossoms וזמן ההמתנה הקבוע עד שהציוד על הבמה אורגן מחדש, האורות כבו, דממה השתררה ואז התחילו לבקוע מהרמקולים צליליהם הרפטטיביים והקצביים של גיטרות ומכונת תופים, זאת בעוד הבמה נשארה עדיין אפלולית וריקה. מה שנדמה כמו פלייבק פתיחה להזרמת אנרגיות לקראת עלייתה של הלהקה לבמה רק נמשך ונמשך בלי שמשהו ישתנה או יקטע אותו. למרות שהקטע נשמע כיפי היה גם מאוד מוזר. אני רוצה לראות בעיניים שלי את הלהקה עושה את הרעש הקצבי הזה ולא רק לשמוע איזו הקלטה של זה. הרי בגלל זה קיימות הופעות.
המוזיקה ממשיכה להתנגן, הבמה ממשיכה בריקנותה המאיימת, אני מסתכל לצדדים לראות מה תגובתם של האנשים מסביבי ואז משולי טווח הראיה שלי ההבנה מאחורי הרגע המתארך הזה הולמת בי בחוזקה. כל הזמן הזה שאני בהיתי בבמה, ו – הולי שיט! – רק מטר בודד מאחורי הלהקה למעשה מנגנת ממרכז הקהל, שתי גיטרות וקונסולה מוקפות להן בקהל צופים בעוד חצי מהאולם בכלל נמצא עם הגב אליהם ולא מבין מה הולך פה. מרוגש מההפתעה המגניבה הזו הערתי את תשומת ליבם של סובבי והצטרפתי לכל מי שהיה מודע למאורע עוד מתחילתו. הלהקה ניגנה בעוצמה קטע אלקטרו-נויז-רוק שלא אופייני להם במיוחד אבל שעבד עליי ממש טוב. בסיום השיר עברה הלהקה לבמה והמשיכה את המופע באופן שמתאים יותר להלך הרוח המוכר מהאלבומים שלהם.
A Place to Bury Strangers (או APTBS בקיצור) המגיעים מניו-יורק מייצרים התכה די שגרתית של נויז-רוק, שוגייז ופוסט-פאנק כשהדגש תמיד היה על האסתטיקה של המוזיקה, הדרך בה מפלי הגיטרות והזרמים הקבועים של הבאס והתופים יוצרים חומת סאונד קשוחה ועמידה. במכלול היצירה שלהם אסתטיקה זו נחשבת יותר מליצור שירים שעומדים בפני עצמם. בעוד ובאלבומים הנויז-רוק נמצא קצת בשוליים, בהופעות זה דווקא תופס את קידמת הבמה וקובע את כל האווירה של ההופעה, שבזכותה/בגללה APTBS קיבלה את הכינוי "הלהקה הכי רועשת בניו יורק" ולאחת ההופעות הכי רועשות שמסתובבות בעולם בשנים האחרונות. הכל אמת ובחיאת אל תגיעו להופעה שלהם בלי אטמי אוזניים.
למרות שאני לא יודע את השירים של APTBS בעל פה, אני כן מכיר את האלבומים לא רע, ולדעתי ההופעה נותנת פן שאי אפשר לקבל מהאלבומים האלו. חומת הרעש, הרפטטיבית וההיפנוטית שנוצרת על הבמה נותנת טעם אחר לשירים המנוגנים, ובכל הכנות, לפעמים בצורה שאף מתעלה על השירים המוקלטים. השירים הדכאוניים למדי באלבום מקבלים הרבה יותר חיות בלייב ואין לי ספק שאם הייתה קיימת עמותה כלשהי ששמה בבסיס פעילותה את רווחתן של הגיטרות האומללות שסופגות התעללות מצמררת מדי יום בכל רחבי הגלובוס, ההופעה הזו הייתה מופסקת בידי פעיליה עוד לפני שהיינו עוברים את השיר הרביעי בסטליסט. מעבר לצלילים החורקים והמנסרים שהגיטריסט-סולן אוליבר אקרמן מוציא באלימות מהגיטרה המסכנה שלו, הוא לא לא מתבייש גם לגרור, להניף, לסחרר ולהרים אותה באווויר שוב ושוב לכל אורך ההופעה. כל כך חבל לי על הגיטרה אבל לעזאזל זה מרגיש טוב לראות ולהרגיש את האנרגיות שמייצרות את מופע הראווה הזה.
עם זאת למעבר מאולפן ההקלטות אל הבמה יש מחיר – בעוד החיות מתפקעת מהביצועים כששלושת הנגנים מייצרים כאוס מסחרר שלא נח לרגע, הרבה מהאלמנטים המוזיקליים מושטחים בשל הסאונד שהולם בחוזקה באוזניים ובבטן. הווקאלז טובעים לגמרי ברעש, וכך גם רבים ממהלכי הגיטרות והתופים. אולי זה רק אני שמתקשה לזכור שמות של שירים, אבל למרות שזיהיתי את השיר הראשון שנוגן על הבמה (ביצוע שורף של Fear אם מעניין מישהו), ככל שההופעה התקדמה והשירים נקפו, התקשיתי יותר ויותר לזהות את השירים האחרים שהגיעו, דבר שעדיין לא הצליח לפגום בחוויה שהיא ההופעה בכללותה. אבל כן התחלתי להרגיש קצת מותש אחרי למעלה מחצי הופעה של הסאונד האחיד והלא מפורט הזה. הלהקה כן גיוונה קצת בקצב האחיד של שירים תוקפניים ומהירים שנוגנו על הבמה עם שני שירים איטיים ורגועים יותר, כשהשני מביניהם היה שוגייז טהור ויפה.
במקום לרדת ולחזור להדרן, לאחר כשעה של הופעה הלהקה פשוט ירדה פיזית מהבמה וצללה בשנית אל תול הקהל, הרכיבה בזריזות את הקונסולה ואת הגיטרות וביצעה קטע אלקטרו-נויז-רוק קצבי נוסף שדמה מאוד לזה שבוצע בתחילת הסט. שיר שהיה פשוט כיף אגרסיבי שהראה הלהקה שממש נהנית לנגן באותו גובה עם הקהל שלה. נראה שבכל זאת חברי הלהקה יודעים גם לחייך בזמן התעללותם בכלי נגינה שונים.